בארץ תאבתי

בארץ תאבתי השקר שוב פורח 
בארץ תאבתי דופקים פה כל אורח 
שבע חברות, שבע שליטות 
שבעה מיליון פושטי יד. 

בארץ תאבתי הצריכה היא דגל 
בארץ תאבתי כולם פושטים ת'רגל 
כל שעה חושבה, כל שעה גונבה 
למשטר הצער. 

אך מי עיני נשר לו ויראנו 
ומי לב חכם לו ויכירנו 
מי לא יטעה מי לא ישגה 
מי יפתח לי הדלת? 

העיר, פרק שנים עשר - אמסטרדם, חלק א'

לתחילת הספר

במאה ה-15 הוותיקן העסיק ברומא כ-7000 זונות, ועוד מספר לא קטן של 'אמני תענוגות'. בזמנו של דה וינצ'י האפיפיור מבית בורג'יה עוד הגדיל לעשות - נכנס לבית הוותיקן עם אשתו וילדיו, והביא לעולם ממזר מבתו לוקרציה בורג'יה. קל היה יותר ויותר להאמין שאולי אלוהים אינו שוכן דווקא על כסאו של פטר הקדוש.

סידרה של גילויים זעזעו את הקרקע שעליה עמדה תפיסת העולם הימי-ביניימית. ראשית, מקומו של האדם בעולם ויחסו אל האל הועמדו בספק על ידי הוגים כמו הפלורנטיני פיקו דה לה מירנדולה - שהאמין שעל האדם לשחרר את עצמו מכבליה של הבערות (ובין השיטין ביקר את התפיסה המסורתית של הדת. אותו פיקו דה לה מירנדולה שימש דוגמה ומופת להומניזם בפירנצה; הוא למד יוונית ועברית והתעניין בקבלה ובמיסטיקה יהודית לא פחות מאשר בפילוסופיה יוונית. מספררים שהיה נפגש עם רבנים מהקהילה היהודית בפירנצה, ומתווכח עמם על שאלות תלמודיות כאילו היה תלמיד ישיבה.

ג'יורדנו ברונו

גם הפילוסוף הדומיניקני מוונציה, ג'יורדאנו ברונו, העז לטעון שהיקום הוא אינסופי; ואולי אפילו קיימים אי שם באחד הכוכבים יצורים חיים אחרים, שלהם אלים אחרים. על דברי כפירה אלה הוא הועלה על המוקד.

הגילויים החדשים לא היו רק פילוסופיים. ב-1492, נווט פלורנטיני וקפטן ספרדי - אמריגו ווספוצ'י וכריסטופר קולומבוס - גילו בטעות יבשת שלמה שלא ידעו על קיומה עד כה, שחיו בה בני אדם שמעולם לא שמעו על משה,  על ישוע הנצרתי או על אלכסנדר מוקדון.

לא די בכך שהגיאוגרפיה של כדור הארץ שינתה את צורתה ללא היכר; השמש עצמה נעקרה ממקומה והוצבה מחדש במרכז המערכת, וכדור הארץ הפך לפתע לכוכב לכת קטנטן הסובב סביבה כמו לוויינים אחרים שלה.

כך, מתוך הצטלבות כל המשתנים האלה - מידת השחיתות של הכנסייה, גילוי אמריקה ורעיונות הפילוסופיה ההומניסטית החדשה שהעמידה את האדם במרכז ואת כדור הארץ בצד - מעמדה של הכנסייה הקתולית החל להתערער.  בגרמניה (שהייתה אז עדיין קרויה 'האימפריה הרומית הקדושה'), מרטין לותר (נזיר ופרופסור לתיאולוגיה) טען שרוב הדוֹגמות של הכנסייה אין בהן אמת; שגן העדן אינו שמור רק למי שהוטבל, התוודה על חטאיו ושילם מסיו לכנסייה, אלא לכל מי שאלוהים, בחסדו, בוחר בו. לותר עשה, בין היתר, שני דברים חשובים: הוא תרגם את ספרי הקודש לגרמנית וכך אִפשר לכל האזרחים להבין את הכתובים (במקום רק למיעוט של נזירים וכמרים דוברי לטינית; כמו כן הוא סובב את עמדת הכומר: במקום שאב הכנסייה פנה אל הצלב ומלמל תפילות שאיש לא הבין, הרי עכשיו הוא פנה אל הקהילה שלו ודיבר אליהם בשפתם על נושאים המעניינים אותם.

במקביל ללותר, קאלווין בז'נבה ערך רפורמות משלו, שהציגו עמדה חמורה יותר כלפי הכנסייה הקתולית וביססו את הכנסייה הקאלוויניסטית. ממלכת אנגליה התנתקה גם היא מהמוסד הקתולי, והקימה את הכנסייה האנגליקנית.

ערי איטליה, ספרד וצרפת נותרו כמחוזות הקתוליים המרכזים. בכל אחד מהם החלו פעולות התנגדות לתהליכי הרפורמציה - מה שנקרא הקונטר-רפורמציה. תגובת נגד זאת לא הייתה רק תיאורטית - התבצרות הכנסייה במעמדו הבלתי מעורער של האפיפיור וגינוי כל הממירים את דתם ככופרים אשר דמם מותר - אלא קיבלה גם ממדים פרקטיים. בספרד. פרדיננד ואיזבלה "שיחררו" את ממלכת אראגון ושכנותיה מהנוכחות המוסלמית באזור, גירשו את הקהילה היהודית העתיקה והחלו לחפש אחר אחרוני האנוסים והמומרים במה שנקרא האינקוויזיציה הספרדית. כמו כן, הכתר הספרדי שלח את הארמדה המפורסמת שלו - הצי הימי החזק ביותר באותה תקופה - כנגד הכתר של מלכת אנגליה.

בגרמניה ובצרפת החלו מלחמות אזרחים ארוכות (גרמנים רבים יותר, באופן יחסי לאוכלוסייה, מתו בהן מאשר במלחמת העולם השנייה). תקופה זו קרויה בספרי ההיסטוריה 'מלחמות הדת של אירופה'. בסופה, כל אחת מן הממלכות הקימה מונרכיה מוחלטת, שבה הייתה למלך שליטה מוחלטת על החוק.

מקום אחד בלבד באירופה התנגד לשלטון הכנסייה ולאינקוויזיציה הספרדית, קרא לסובלנות דתית, לחופש המסחר ולחופש המחקר; מקום שמרד בכתר ספרדי ששלט בו, והקים במקומו את הרפובליקה היחידה באירופה - הרפובליקה המאוחדת של ארצות הצפון הקטנות - הולנד. אמסטרדם, העיר התוססת והחיה שבתוכה, הפכה במהרה למרכז התרבות והמסחר ולמרכזה של מעצמה כלכלית ענקית, אשר לא היה מי שישווה לה באותה תקופה באירופה. 

לפרק הבא

ג'ין

על ההתגברות

ינק התינוק את העולם וניזון ממנו כל צרכו והפך לילד.

שאל הילד לאן הוא נולד וקיבל תשובות מהסביבה הקרובה ומהסביבה הרחוקה ובנה לעצמו עולם טלאים טלאים והנה הוא נער.

ראה הנער עד כמה רופף הוא עולמו, עד כמה דמות שקר לתשובות משיביו, וניער הוא את קירות עולמו עד שרק היציבים בהם נותרו ניצבים איתן, וראה הנער כי אותו הצער נותר בהינו ולא נע מניעוריו, והנה הוא בחור צעיר.

הביט הבחור הצעיר בפניו של הצער וזיהה בהם את אימו ואת אביו ואת עצמו ואת עולמו והנה אפשרויות אינסוף בוקעות מתוך הצער כאורות מתוך עלטה והנה הוא בחור.

בחר הבחור דמות לעצמו, דמות לאהבתו, ועולם ואמונות ומוסר, וכונן לו משכן בעולם בו יוכל לבלות את שנות בלי בלאי השחיקה, הביט הבחור מחלון משכנו וראה כי עולמו הוא שלו אך בחוץ עולמות אינסוף מכוננים, ובהם שוכנים אנשים אינסוף, איש איש בעולמו שוכן, ותכהו הבדידות והגאווה והאמונה השיקרית שרק בעולמו ניתן לחיות, ויטעה הוא לחשוב שעליו לכפות את עולמו על השוגים סביבו, ויעטה שיריון ומגן וחרב לצאת למלחמה על עולמו אך לשווא.

כי כל עולם נבנה בקפידה בהתאם לאדם על פי חייו, ואם אדם זה בחר לחיות בעולם כזה מי יאמר לו לחיות באחר? וכל החרבות בעולם לא יטו אמונה שלימה, וכל המגנים לא יגנו על עולמך מזליגת זרים. 

על מציאות הימצאות ריבוי המציאויות הזו יש להתגבר, וזה שיתגבר עליהם הרי הוא גיבור וזכאי הוא לתואר גבורה.

יש להתגבר על האמונה שתשובה טובה ניצחת, יש להתגבר על כך שפניו של אלוהי הינם שלי בלבד וגם אם אזין אחר בכל תווי אותם פנים יראה הוא את פני אלוהיו שלו. כי צודק ונורא ואיננו הם תארים שלהם משמעויות שונות בהתאם לזווית ולזיקה ולהקשר שבהם הם נאמרים וגם לאחד פנים רבות.

הבנה זו תניח את האמונה השיקרית באחדות המציאות למנוחה, אך בלעדיה יוותרו להם עדיין הגאווה והבדידות. 

הגאווה אינה גאוות שווה, זו היא גאוותו של אדריכל על בניין יצירתו, זו גאוותו של אם על ביתה. אך גם לגאווה יש פיתרון. כי יפה ככל שיהיה בניין האדריכל לא ייתכן שזהו הבניין היחיד בעולם, ויופיו נשען על יחסו לבתים אחרים. ואף אם לא רוצה שכל הבנות בעולם יהיו הבת שלה, והרי אלה הן פניה של הכפייה.

ענווה נחוצה כאן במקום שבו גאווה דורשת לשכון. ענווה האומרת אמת זו שלי היא. לא מדובר כאן בצניעות של בושה אלא בשתיקת חכמים, בשלווה היציבה של לישון בתוך בית שקירותיו עומדים איתן נוכך בתים אחרים. זה סוד הענווה והוא מזור לגאווה. כל מה שנותר לנצח הוא את הבדידות.

אינני יכול לבחור לחיות בעולם לא שלי, אך אני יכול לבחור אם ברצוני לחיות בעולם עשיר או דל. אני יכול לבחור שעולמי יכיל תשובות אינסוף, שישכנו בתוכו עולמות עינסוף כל מה שאני צריך לשם כך הוא סובלנות.

מתוך ההכרה באמת של רגע כאמת של צמצום ובסובלנות כתנאי להעשיר את עולמי באמת של הרחבה. הסובלנות היא תנאי אפיסטמולוגי לאמת של הרחבה. היא הדלתים והחלונות של ביתי, וכל חלון מכניס אור וכל אור חירות הוא.

באשר לאמת, אותה האמת בה' של ידיעה שאין עוד מלבדה, אזכיר את דבריו של פייר סימון לפלס - אין לי צורך בהיפוטזה הזו.

העיר, פרק אחד עשר - פירנצה, חלק ג'

לתחילת הספר

לפני שנפתח בדיון על האמנות בפירנצה, אודה בפני הקורא שאינני חוקר של תולדות האמנות. מצאתי שספרים רבים יותר נכתבו על כל אחת מן הדמויות שנזכיר בפרק זה, מאשר על העיר פירנצה בכללותה; על כן אביא כאן רק כמה נגיעות מתוך נושא מרתק זה.

הראשון המוזכר באופן מסורתי כמבשר את הרנסנאס האיטלקי בפירנצה היה ג'יוטו. כבן למשפחת רועים מפרוורי העיר, הוא משמש דוגמה מצוינת לאופן שבו העיר אפשרה מוביליות חברתית על סמך כישורים אישיים ולא על סמך קשרים אישיים. ג'יוטו הביא לשני שינויים מהותיים בטכניקה האמנותית. הראשון היה בגישתו לנושא הפרספקטיבה: בימי הביניים הייתה נהוגה שיטה שלפיה הדמויות החשובות ביצירה היו גדולות ובולטות יותר מהדמויות האחרות, ובזאת הודגשה ההיררכיה בין הנושאים של היצירה. אצל ג'יוטו הפרספקטיבה מקבלת יחסים ריאליסטיים יותר – גודל הדמויות הוא יחסי למיקום שלהם במרחב המצויר. ג'יוטו הביא לידי ביטוי את יחסי ההיררכיה בין הדמויות במשחקי פרספקטיבה עדינים, המכוונים את עינו של הצופה אל הדמות המרכזית מבלי לחוש בכך. השינוי המהותי השני שג'יוטו הביא הוא שוני בהבעות הפנים של הדמויות שאותן תיאר. נזכיר שבאמנות הקלאסית של יוון ורומא שלטו שתי הבעות מהותיות ביצירותיהן האתוס: ההבעה השלווה של הגיבור, הנוקט עמדה מעין סטואית לסבלו; והפאתוס, או ההבעה מלאת הרגש של הסובל, הגורמת לצופה תחושה של הזדהות אתו (סימפתיה - סימ-פאתוס), או לחילופין לחוש את סבלה של הדמות (אמפתיה - אמ-פאתוס). לעומת זאת, אנו מוצאים אצל ג'יוטו שלל רב של הבעות, המשקפות תחושות עמוקות יותר מאשר סבל או שלווה. שינויים אלו יכולים לשמש עבורנו ראי לתהליכים החברתיים של הקהילה בפירנצה, הנעה לכיוון ההומניזם, הרואה באדם יצור עשיר יותר ועמוק יותר מאשר 'כלי האלוהים' – כפי שהיה לפי הגישה הימי-ביניימית הנוצרית.

גישה חדשה זאת לפרספקטיבה השפיעה עמוקות על הקתדרלה של ברונלסקי, אשר השתמש בתחבולות הלקוחות מעולם האמנות הדו-ממדית בארכיטקטורה שלו כדי למשוך את תשומת לבו של המבקר בכנסייה.

לפני שנמשיך אל שני הטיטנים מפירנצה - ליאונרדו דה-וינצ'י ומיכאל אנג'לו - עלינו לשוב לרגע אל המשבר הכלכלי בפירנצה ואל משפחת מדיצ'י, אשר בלעדיה ייתכן שלא היינו מכירים את שני הגאונים הללו.

המשבר הכלכלי גרם לצניחה בערכן של השקעות מסורתיות כמו חומרי גלם ונדל"ן, ובמקביל - לתחושה של דיכאון ציבורי שנגרם על-ידי אבטלה גדולה ואבדן ערך הנכסים. האמנות סיפקה תשובה לשתי בעיות אלו: לא זאת בלבד שאין כמו האמנות לרומם את הנפש ממעמקי הדיכאון הקיומי, אלא גם מדובר בהשקעה בטוחה יחסית. יצירות האמנות שורדות זמן רב, מספקות תשואה קטנה אך יציבה, ומשמשות סמל סטטוס שלא מצריך תחזוקה שוטפת כמו נדל"ן. בנוסף, עם מות האמן מובטחת קפיצה משמעותית בערכן. משפחת מדיצ'י הייתה בין הראשונות לזהות את הערך המצטבר הזה. 

כך באה לעולם המצאת מה שנתפס כחלק בלתי נפרד מעולם האמנות - הגלריה. הגלריה הפכה במהרה, לצד ספריה מכובדת, לחלק הכרחי בכל בית עשירים המכבד את עצמו.

העלייה בדרישה ליצירות אמנות מרשימות הביאה לתחרות גדולה בתחום, ודחפה את האמנים לפסגות חדשות של מצוינות. 

ליאונרדו דה-וינצ'י היה אחד האמנים שנהנו במיוחד מפסגה זו. הוא היה ממציא, מדען, צייר ופסל בחסד עליון. עבודתו העיקרית עבור משפחת מדיצ'י הייתה בניית תפאורה למסיבות האדירות שלהם. בעוד שהעיר ונציה הייתה ידועה בנשפי המסכות שלה, המסיבות בפירנצה נודעו באמני הפנטומימה שלהם אשר אופרו על ידי דה-ווינצ'י, בנוסף לבניית תפאורות שלמות. אזכיר לדוגמה מתקן שנבנה על ידי דה-וינצ'י אשר תיאר את כל מערכת השמש כפי שנתפסה באותה תקופה - כאשר כל כוכב לכת בתוכה נע בציר נפרד ובקצב שונה. כאשר אחד מכוכבי הלכת סיים מעגל שלם, השמש הייתה נפתחת ומתוכה יצאה זמרת אופרה ששרה שיר הלל לאל, בזמן שמקהלה של מלאכים מעופפים ירדו מהשמיים ללוות אותה.

חלק חשוב מעבודתו של דה-וינצ'י - מלבד ציור ובניית תפאורות - היה ציור פורטרטים של המשפחות העשירות ביותר. עבודה זאת לא הייתה קלה, בהתחשב בכך שבמשך הזמן שהאציל ישב ללא תזוזה, להקה של ליצנים, פנטומימאים ובדרנים הייתה מנעימה את זמנו (זו הסיבה, אגב, שהגברת הקרויה 'מונה ליזה' לא הייתה יכולה שלא להגניב חיוך אל תוך הפורטרט המפורסם שלה).

סיפרנו על המשבר הכלכלי בפירנצה, שנבע ממתן אשראי על-ידי גילדות הבנקאים לעשירי אירופה, שבאופן מפתיע לא יכלו לעמוד בו. משפחה רמה אחת עלתה מתוך המשבר כמשגשגת עיקרית: משפחת מדיצ'י, שעתידה הייתה להיות אחת המשפחות המשפיעות ביותר בתקופה הקרויה הרנסאנס האיטלקי. משפחת מדיצ'י המשיכה לשגשג ולגדול, עד שלבסוף הצליחה להשחיל שניים מבני המשפחה לכס האפיפיורות. בזאת תרמו להפיכת רומא למעין פירנצה שנייה, עם בניינים מפוארים ומופלאים אשר לא נראו כמותם בעולם. לשם כך היו זקוקים לאמן שייבנה עבורם קתדרלה שתשקף לא רק את העושר וההדר של אלוהים - אשר נדמה כי באותה תקופה קיבל בוותיקן 'כיסא שני' למשפחת מדיצ'י, - אלא גם את ההיבריס הנפלא של המשפחה הנעלה.

האמן שנלקח לשם פרויקט זה, - ממש באמצעות איומים ומכות - היה פסל צעיר וכשרוני מפירנצה בשם מיכאל אנג'לו. הוא נודע בפירנצה בתור האמן שבנה את הבית והמאוזוליאום של משפחת מדיצ'י, אשר הכיל פסלים של בני המשפחה בדמות אלים יוונים וגיבורים רומאים. הו גם העז להציג במרכז העיר פירנצה את אחד הפסלים המדהימים בתקופה – את דוד הצעיר על איברו החשוף. 'דוד' של מיכאל אנג'לו היה לא רק מופת אמנותי המכיל הבעת פנים אנושית ייחודית ופרופורציה מדהימה של מבנה הגוף הגברי המושלם; הוא היה גם גדול מדי, שחצן מדי, ועירום מדי, וזכה ליחס אמביוולנטי מצד תושבי פירנצה, שראו בו סמל לפריצות ולדקדנטיות שנפלו על העיר.

כבודו של דוד במקומו; אך אין יצירה המשקפת את הפאר, ההוד וההדר של הרנסנאס האיטלקי - כמו גם את השחצנות והבזבוז של משפחת מדיצ'י - כמו הקפלה הסיסטינית. הכיפה הנישאת מעליה הייתה הכיפה הגדולה ביותר שנבנתה עד אותה תקופה, והאפילה על הכיפות האחרות שאיתן התכתבה: הכיפה מעל סנטה מריה דל-פיורה בפירנצה, הכיפה מעל האיה סופיה בקונסטנטינופול, כיפת הזהב בירושלים והכיפה בראש הפנתאון ברומא עצמה.

ההוד וההדר והבזבוז הנוראי לא באו ללא ביקורת חריפה מצד העולם כולו. האצילים החלו להטיל ספק במסים הכבדים שנאלצו לשלם לכנסייה: קשה היה להאמין שאלוהים - המיוצג על-ידי בנו העניו - שוכן בתוכה. הם החלו לחפש סיבות להתקומם נגד ההגמוניה השלטונית של הוותיקן. הם מצאו את הסיבה למרד בהגותם של שני מהפכנים דתיים - בשם מרטין לותר וז'אן קלווין – כוך פרץ התהליך האלים ששטף את אירופה כולה, שייקרא לימים 'מלחמות הדת'.

עלינו להזכיר כאן שני פלורנטינים נוספים, אשר דומה שהכילו בתוכם את התהפוכות הבאות. הראשון היה ניקולו מקיאוולי - הידוע בספרו 'הנסיך', שהיה נכס צאן ברזל לכל שליט אחריו (מספרים שהמלכה אליזבת נשאה עמה עותק של הספר לכל מקום אליו הלכה). בחייו היה ידוע יותר כדיפלומט מצוין ומחזאי גרוע, שניסה נואשות למצוא עבודה בתקופה שבה המשטר התחלף תכופות. לבסוף קיבל סטיפנדיה ממשפחת מדיצ'י לכתיבת תולדות העיר פירנצה. ניקולו מקיאוולי היה הראשון מאז אריסטו שהציג דיון פוליטי רציני על האופן הנכון לנהל עיר. בין החידושים המהותיים שהציע היו ניתוק הדת מהעיר וניהולה מתוך שיקולים רציונליים בלבד; כינון צבא לאומי במקום צבא שכירים; וחידוש מהותי ביותר לדיוננו: איחוד הפרובינציות השונות לכדי יחידה מנהלית אחת - או במילים אחרות מעבר מקיום כערי מדינה נפרדות לקיומן של מדינות מאוחדות המורכבות ממספר ערים שונות. רעיון זה - בנראה לנו היום מובן מאליו - היה בזמנו כה חדשני עד שלא הוגשם באיטליה עד ל-1871.

האדם השני שחשוב להזכיר לפני שנעזוב את העיר פירנצה מסמל בעיניי את המעבר מהדיון ההומניסטי התרבותי של הרנסנאס לדיון התיאולוגי שהתקיים באירופה בשנים הבאות. סאוונרולה היה אדם מכוער, גס רוח, שנאומיו היו ריקים מכל האיכויות של הרטוריקה שהייתה כה מקובלת בפירנצה. למרות כל אלה - ואולי בזכות כל אלה - כבש את העיר בלשונו, והצליח אפילו להדיח את שלטון משפחת מדיצ'י בעיר. הוא הטיף לצניעות ועוני, בזמן שבו העושר נראה טמא ומכוער. הוא הצליח לשכנע את תושבי העיר שהנה סוף העולם מגיע, וכל מי שלא יחזור בתשובה וישלם על חטאיו דינו לשאול. בזמן זה בחלו להופיע בקרב האצולה ערכים חילוניים, למורת רוחם של מעמדות הסוחרים והפועלים, שנהו אחר נבואות הזעם של סאוונרולה.

כדי לחזק את תחושת האבדון הקרב ובא, סאוונרולה העסיק כנופייה של נערים אבודים שרצו בעיר עטויים בכנפי מלאכים וקרעו את הבגדים מעל נשים שלבושן נראה להם לא צנוע מספיק. יום אחד פרצו כנופיות הנערים לבתי העשירים, ריסקו את הפסלים ובזזו את הבתים. הם נשאו עמם את החפצים שבזזו לכיכר העיר, שם הוקמה פירמידה ענקית שהכילה ספרים עתיקים ואסורים, בשמים ובגדים ראוותניים, חפצי איפור שונים וציורים רבים - ביניהם ציורים רבים של האמן הפלורנטיני בוטיצ'לי. בשבע בפברואר, בעיצומו של פסטיבל המרדי-גרה, הועלתה ערימה זאת באש, באירוע הנורא שנקרא לימים 'מדורת ההבלים'.

לפרק הבא

כמה זמן

כמה זמן, הו כמה זמן
חרבי השלופה לא נשקה לנדן.
כמה דם, הו כמה דם
הקזתי בשביל להרגיש בנאדם.

ומה נותר לי אם איני יכול
לשכב לנוח.
ומה נותר לי אם איני יכול
לזרוק הכול,
לזרוק הכול ולחדול.

די.

כותב שירה במקום
לתת סתירה, במקום
לצעוק שרע, במקום
לשבור שמירה. במקום
לסתום.

דלתות

1.

דפיקות בדלת.

מר א. וויסברג פקח את עיניו והקים את עצמו ממיטתו בראש דואב, סחרחורת וזעם לא מבוטל. "רגע, רגע!" הוא קרא הולכו לפתוח את הדלת והוסיף במלמול "על הבוקר באים אלי בלי להתקשר הבְּנֵי זוֹ..."

"שלום לך אדוני." אמר אדם בחולצת כפתורים בהירה ומכנסיים כהות שעמד מאחורי הדלת ולא יכול היה לחכות עד שהדלת תיפתח לחלוטין. "אתה מר א. ווייסברג?"

"מי מבקש?" שאל מר וויסברג בזלזול מופגן, למרות שללא ספק ראה את השוטר שעמד מאחורי הבלש.

"זה בקשר לרישיון הנהיגה שלך." אמר הבלש עוקב בדריכות אחר תגובתו של מר וויסברג.

"נו?..."

הבלש הטה את ראשו בחצי חיוך.

"ובכן..." הוסיף מר וויסברג בציפייה. ארנקו נגנב לפני פחות משבוע ובתוכו רישיון הנהיגה ביחד עם מספר כרטיסים נוספים.

"מצאנו אותו..." החל הבלש מדבר באיטיות, דרוך לכל תנועה של החשוד "...ברחוב שסטצקי" השוטר מאחוריו שלח ידו לנדן אקדחו, זיעה החלה מצטברת על מצחו.

2.

בינתיים, בדירה ממול. עמרם חזר לכורסתו מהמטבח פותח את בקבוק הבירה השני שלו. השעה הייתה כבר עשר והיה עליו לתדלק עוד הרבה עד שהאישה תחזור מהעבודה. אשתו עזבה את הבית לפני למעלה מחודשיים אבל התירוץ הזה לשתות בירה בבוקר נשאר.

כמחווה אחרונה של רצון טוב, אשתו, לפני שעזבה, ניקתה את הבית. עכשיו נשאר רק חדר השינה מסודר משום שעמרם נכנס אליו רק כדי למשות מהמגירה זוג תחתונים שהוחלפו רק כשהקודמים החלו לגרד.

מול הכורסה, על שידה בינונית, ניצבה טלוויזיה גדולה. הוכחה לימים טובים יותר בהם יכול היה להרשות לעצמו מותרות כאלה, בימים בהם עבד.

רצפת הסלון הייתה ערב רב של בגדים מסמורטטים, קופסאות סיגריות, פחיות מרוקנות, בדלים, קופסאות של אוכל מוזמן ועוד דברים ששונים ומשונם כבר איבדו את צורתם כך שלא ניתן לזהות מה הם ומה, אם אי פעם, היו.

עמרם לבש גופייה שבזמן זה או אחר בעבר הרחוק שלה הייתה לבנה אך עכשיו צבעה היה ברובו צהוב עם סימנים אדומים חומים וכחולים (אלוהים. מאיפה לעזאזל הגיעו הכתמים הכחולים?). מתחת לגופייה, מוצקה ומגודלת יצאה הבטן; כרס מנופחת ושעירה שכמו איימה לבקוע בכל עת.

הטלוויזיה הייתה פתוחה על מבזק חדשות; אורות אמבולנס ואנשים מתרוצצים ריצדו על המסך. זה לא עניין אותו, הוא הביט סביבו בחיפוש אחר השלט שלבסוף נתגלה במרחק דורש קימה.

עמרם שקל את האפשרויות בראשו; לצפות בזה או לקום מהכורסה, כתשובה הוא הוציא סיגריה מהקופסא לידו והצית אותה. הוא יקום בכל מקרה עוד מעט, כשיתרוקן הבקבוק. כך או כך, עשן הסיגריה יעזור גם להרחיק את הזבובים.

3.

"ואתם חושבים שהיה לי קשר לזה?" שאל מר וויסברג את חוקריו.

"אנחנו לא חושבים" אמר הבלש, "אנחנו רק אוספים את העובדות ועוקבים אחרי הראיות."

"והראיות הביאו אותנו לפה" הוסיף השוטר המזיע לימינו. הבלש לא היה מרוצה מהתוספת של זה הצעיר.

"זה מגוחך לחלוטין" צעק מר וויסברג שהחל זעמו משתלט עליו. "להאשים אותי בקשר כלשהו למעשה נתעב שכזה זו כבר חוצפה, אבל להאשים אותי בביצועו הדבר הזה זה בלתי נתפש, זה אבסורדי לחלוטין! איפה קפקא כשצריך אותו!"

"תירגע!" פקד עליו השוטר הזוטר ובתנועה מהירה שלח ידו בשנית לנדן אקדחו. הןא לא ידע מי זה קפקא אבל הוא לא התכוון לחכות כאן כדי לגלות.

"תירגע אתה!" ענה מר ווייסברג בפנים אדומות.

"איפה היית הבוקר?" שאל הבלש. קולו השקט היה מאולץ והוא ניסה להרגיע את הטון שהשיחה החלה לקבל.

"הייתי כאן איפה אתם חושבים שהייתי?!"

"מישהו יכול להעיד על כך?" פלט השוטר הזוטר את השאלות ששינן בבית הספר לשוטרים תחת הכותרת הליך לביסוס אליבי.

"אתם רואים פה מישהו מלבדי?"

מסכת השאלות נמשכה עוד זמן מה עד שנואש מר וויסברג מניסיונותיו להטיח היגיון בשוטרים.

כל מי שנתקל בשוטרים, בין אם במכוניתו או בכל אירוע אחר, יודע שלהיגיון אין הרבה במשותף עם הליכי המחשבה של המשטרה. הם נוטים לפעול אל פי האסכולה האמפיריציסטית הטוענת כי הניסיון והעדות הם הדברים היחידים עליהם ניתן להסתמך. הסיבה לזה אינה טיבם של האנשים עוטי המדים, אלה יכלו להיות אנשים רציונלים ביותר, אלא אופי ההליך המשטרתי; בתום כל אירוע יש להעלותו על הכתב ופירוט של מהלכים לוגיים דורש עקיבות רבה יותר מאשר רשימת מאורעות שאמתלה של נסיבתיות נוסכת עליהם כחוט מקשר.

כל הוגה דעות בקיא יודע שחוט זה נקרע תחת משקלה של חקירה מדוקדקת. אך המערכת כולה כבר התכוננה לזה והפקיד האחראי על רישום ההליכים האלה, מפאט כמות העבודה המונחת לפניו מדי יום ביומו, סיגל לעצמו אדישות כלפי המילים אותם העתיק וכך תפקידו, שהחל כמעקב אחר ההליך בחיפוש אחר פרצות, הפך למלאכת העתקה תוך תיקון השפה וסימני הפיסוק. מלאכה שללא ספק תלמיד תיכון שאך עתה סיים את לימודיו בנושא הלשון, ההבעה והבנת הנקרא יכול לבצעה במיומנות זהה. אך הבה נשים סוף להפוגה הפילוסופית שכן בימינו די בה כדי להסיט את הקורא מהמילים המונחות לפניו למחשבות על שינה או בהייה במרקע ונשוב לאותה הדירה בה הספיק להירגע מר וויסברג.

"אני יכול לפתור את הבעיה הזו" הוא אמר ופנה אל חדר השינה, שני השוטרים בעקבותיו. "הנה כאן" פתח מר וויסברג את אחת ממגירות השידה של חדר השינה שלו בעודו חושב על המילים של הבלש שהחלו את כל העימות המיותר הזה – "על גופתו של המחבל המתאבד נמצא ארנק ובתוכו רישיון הנהיגה שלך".

4.

הסיגריה של עמרם כמעט ונגמרה אך בקבוק הבירה שלו נותר בחציו. את האפר לא הייתה בעיה להפיל על הרצפה אך לפני מספר ימים הפיל גם את הבדל הלוהט רק בשביל לדרוך עליו אחר-כך ברגליים יחפות. כשחשב עמרם על כף רגלו הכואבת שוודאי החלה כבר לפתח זיהום מוגלתי מאז אותו האירוע וויתר על השלכת הבדל והחל, לשווא, לחפש אחר המאפירה. זו, אם עדיין נמצאה בחדר, נעלמה מזמן תחת הפסולת כך שהמאמצים שידרשו למצוא אותה נראו בלתי אפשריים בעליל.

הוא הביט לכל עבר בחיפוש אחר דבר היכול לשמש כמאפירה אך כל שמצא היה הבקבוק בידו וזה, מכיוון שעוד לא התרוקן, לא יכול היה להיות בכלל אפשרות. הוא הביט סביבו ולבסוף קיבע מבטו בבטנו המוצקה המזדקרת מולו כשבמרכזה, חשוף, נראה טבורו.

שפל חדש, חשב עמרם והחל מחרחר בגרונו ומושך באפו. שסיים להכין את העיסה בחלל פיו הביט בטבורו שעה ארוכה ולבסוף, בכישרון שהפליא אפילו אותו, ירק היישר לתוך טבורו.

מרוצה, הוא כיבה את הסיגריה בבריכה הקטנה שנוצרה וזו שאבה לתוכה את רוב הנוזל. בטנו הרגישה חמימות קלה אך לא כאבה. הוא שמח על כך – מזה חשש.

את הבדל הכבוי הוא השליך לצד החדר ולגם לגימת ניצחון מהבירה שלו, שהספיקה להתחמם בידו.

"עצור!" הוא שמע צעקה מהדירה שמולו ומיד אחריה קול נפץ של ירייה הפיל אותו מכורסתו.

5.

"מה אתה עושה? ייקח אותך השד! מה אתה אידיוט?!" צעק הבלש על עמיתו הזוטר שעמד כמוכה הלם, האקדח הלוהט מעשן בידו. מר ווייסברג הביט הישר אליו בעיניים זועמות, בכוחותיו באחרונים הוא שלח יד למגירה ואחז במה שחיפש שם. הירייה השנייה פגעה בליבו והוא נפל, לופט בידו דף מקופל.

"מה אתה עושה?" צעק הבלש.

"הוא שלח את היד למגירה. מה אתה רוצה שאני אעשה?" ענה השוטר הצעיר.

"תגיד לו לעצור או משהו רק אל תירה לו אחת בבטן ואחת בלב!"

"אבל חשבתי שהוא הולך להוציא משם נשק ולתפור את שנינו."

הבלש לא ענה לו. הוא הלך אל הגווייה החמה ותלש מבין האצבעות הנוקשות בעווית הכאב האחרונה של מר וויסברג את הדף שהכילה.

"מה זה?" שאל השוטר הצעיר שרק עכשיו הלם בו כובד מעשיו.

"זה דו"ח" החל הבלש מעיין במסמך ותוך כדי מלמל פרטים שונים מתכולתו: "דו"ח משטרתי... גניבת ארנק... תכולה; שישים שקלים, כרטיס אשראי, כרטיס קופת-חולים, רישיון נהיגה..." המילים האחרונות שהגה כמו התמהמהו על הדף לפני שהכו בהכרתו - רישיון נהיגה.

הוא הסב פנים זועמות בעמיתו שהלבין בפניו שהשפיל מבטו.

שתיקה ארוכה השתררה בין השניים.

"אל תיגע בכלום!" פקד הבלש, "נטפל בזה," והוסיף במלמול שקט "ייקח אותך השד". מוחו קדח. האם יפיל את הסיפור הזה על הצעיר? כבעל הסמכות בזירה האחריות מוטלת עליו אבל אולי יוכל לצאת מזה אם ישחק את הקלפים שלו נכון.

הוא דמיין את השיחה שלו עם הרב פקד במטה; "אתה לא מבין! הוא השתולל והתחיל לירות. אמרתי לך לא לשלוח את הצעיר הזה איתי!" כמובן, יהיו הבדלי גרסאות אבל כאלה יש תמיד בעבודה המשטרתית.

הוא הביט בשוטר החיוור שעומד לצידו; מגולח, מדוגם. הוא נזכר בעיניו הצעירות ובקנאה שחש כשרק נפגשו, כשהוא ראה בעיניו את הניצוץ הזה של תמימות, של סקרנות. רגשות חדשים החלו עוטפים את הכרתו. לא עוד חשב רק על יציאה מהבוץ שהצעיר הזה הכניס את שניהם אליו. חמלה הוא חש, חמלה אבהית. "אל תדאג" הוא אמר לבסוף בקול שקט, לא מישיר את מבטו לצעיר. "בוא נצא מכאן, אני צריך לחשוב".

6.

עמרם הביט מעינית המנעול כשמדלת הדירה שמולו יצאו שוטר ובלש בבגדים אזרחיים. "שוטרים הוא לחש לעצמו. למרות שדלתו הוצבה בדיוק ממול דלת שכנו מעולם לא פגש בו, מעולם לא דיברו.

עיניו עקבו בדריכות אחרי השניים.

"עצור רגע" אמר הבלש.

"מה עכשיו?" שאל השוטר לבוש המדים שנראה מדוכדך במיוחד. כנראה לא כיוונו אליו אף פעם אקדח, חשב עמרם שהחל לבנות במוחו תסריט של מה שהתרחש בדירה ממול, היו שתי יריות. יש לצעיר הזה מזל שהבלש הזה היה איתו.

"אתה מריח את זה?" שאל הבלש. עמרם שאף אויר לאפו, הוא לא הריח כלום. השני לא ענה, הוא היה המום מדי ונראה שבכל רגע הוא נופל מרגליו ומתחיל להתייפח.

"תן לי את הנייד שלך!" השוטר לא היסס – הוא שלף את הנייד ונתן אותו לבלש.

הבלש חייג מספר קצר והמתין כמה רגעים. "הלו משטרה?" הוא שאל מסווה את קולו בחיקוי גרוע של אשכנזי "אני גר בבניין מספר שבע ברחוב קרפצקי ולאחת הדירות שלנו יש ריח מסריח... אני יודע שאתם עסוקים עם הפיגוע והכול אבל דפקתי בדלת ואף אחד לא ענה. אתם יכולים לשלוח לפה מישהו? דירה שתימעשרה. תודה." הבלש ניתק לפני שנדרש ממנו, ככללי הפרוטוקול להשאיר את שמו.

זה הדירה שלי, חשב עמרם.

לא עברו כמה רגעים וממכשיר הקשר של שותפו נשמעה הקריאה – "מישהו נמצא בסביבה של רחוב קרפצקי? יש הודעה על דירה מסריחה"

הבלש תפש את מכשיר הקשר מהר ואמר "כאן שריקי, אנחנו נמצאים באזור בדיוק, נבדוק מה זה".

"שריקי? מה אתה עושה שם? חשבתי ששמו אותך עם כולם לעבוד על הפיגוע" אמרה המוקדנית בטון שבישר על מערכת יחסים של ידידות בין השניים.

עמרם החל להזיע אך לא יכול היה להתיק את מבטו משתי הדמויות מאחורי דלתו. הוא לא זז והשתדל, כמה שאפשר, לא לנשום.

"כן" המשיך שריקי הבלש "אנחנו עוקבים אחרי איזה רישיון נהיגה שמצאו על המחבל, זה בטח גנוב או משהו אבל אנחנו בסביבה, נבדוק את הסיפור שלך."

"מה סיפור שלי?" התרגזה המוקדנית. "בית מסריח? תבוא אלי בשישי – אי אפשר לנשום מרוב ריח של נקי".

"אני בטוח ברוריה" צחק הבלש "נדבר עוד מעט".

"מה עכשיו?" שאל הצעיר.

"עכשיו מחכים."

7.

שני השוטרים, חיוורים כרוחות, התיישבו זה מול זה במסדרון בין שתי הדלתות. הזוטר כינס את עצמו במעילו הכחול ובהה בנעליו. כמה לא רצה להיות בנעליו עכשיו. הוא היה מותש וליבו העייף הכביד עליו. במצב שכזה, הוא חשב, עדיף שאפסיק לחשוב.

"אז מה עושים?" הוא פנה אל הבלש שנראה שקוע בתכנון תחבולה כמו אסיר המסרטט בראשו את השלבים השונים להימלטות שלו. אך מבטו הנוקב של הבלש ופניו החיוורות לא הכילו תחבולה מאחוריהם כלל וכלל. ייאוש הכילו ולא דבר מלבד ייאוש. כל רעיון שהחל לבצבץ בראשו נגדע ונקטע על ידי אלפי מחשבות טורדניות. כשמילותיו של הזוטר הגיעו לאוזניו של הבלש הוא הבין עד כמה מוחו הקודח ריק ממחשבות מעשיות. לא רק שלא פיתח בראשו דרך להפיל את כל הסיפור הזה על מי שגר בדירה המסריחה ממול אלא גם שכל התכנונים האלה השאירו עוד ועוד פרצות שיש לסגור, עוד ועוד נקודות שאם מישהו ייסב תשומת לב אליהם כל הקרירה שלו תתחרבן לאסלה.

הוא הבין פתאום כמה מוחו ריק ממחשבה יעילה ופעל כמו שכל אדם פועל כמוחו מתרוקן ממחשבות; בין רגע החליפו פניו החיוורות של הבלש את צבעם הלבן באודם חולני, עיניו נפערו לרווחה והוא הרים ראשו לאט לעבר עמיתו.

"מה נעשה? ייקח אותך השד! מה נעשה? אתה לא חושב שעשית מספיק?! תוציא את האקדח שלך עוד פעם אולי זה יפתור את הכול! כן! נשארו בו כדורים תתקע בי שניים ותשאיר שניים לעצמך ונשאיר לשוטרים שיימצאו את הגופות שלנו לחשוב מה לעשות עם כל הבלגאן הזה!" מהרגע שנתן השוטר שריקי פתח קטן לרגש כמו זעם לצוף לפני השטח במהרה פרצו להם בשורה שאר הרגשות ששפיותו של אדם תלויה בשליטה עליהם. הראשון שבהם היה רחמים עצמיים; "מה רציתי?" הוא המשיך "לעצור מחבלים. היה לי כיוון – רמז ואני בלש אני צריך לעקוב אחרי רמזים. אבל לא... אני הייתי צריך להביא איתי גם שוטר זוטר שיבוא איתי ויחרבן לי את כל החקירה, מה את החקירה? יחרבן לי את כל היום! מה את היום? את החיים חרבנת לי – את החיים!" ובאותו הרגע התנפל הבלש על עמיתו הזוטר באגרופים קמוצים ועיניו לא ראו דבר מלבד אדום.

מגיע לי, חשב הזוטר, שנותר פסיבי לספוג את המהלומות.

8.

עמרם, שהסתכל עד כה מחור העינית, החל חש כאש בגבו. הוא הביט סביבו וצד בעיניו שרפרף גבוה. הוא הביט בעינית לרגע וראה המהלומות בשיאן וחשב – הנה ההזדמנות שלי. הוא פנה אל השרפרף והעמידו, לאחר פינוי הרצפה בכניסה לביתו מערב רב של פיסות בד ועטיפות מזון, מאחורי הדלת.

אחר מכן הביט בידיו וניסה להבין מה התחושה הזו של חוסר שהן מנסות לרמוז לו. התשובה לא איחרה לבוא אל מוחו והוא אץ אל המקרר, הוציא לעצמו בקבוק של בירה ופנה לכורסה לקחת משם את חפיסת הסיגריות. אך, באותו הרגע, הבחין במסך המרקע.

על המסך נראתה דמותו של איש שמן וחמור סבר, ככל הנראה חבר כנסת, שברבר משפטים חסרי נקודה וחסרי פשר כפיצוי על היעדר מחשבה מקורית בראשו. לשמאלו נפתח חלון קטן ובו תמונות עדכניות מזירת האירוע ומתחתיו, על פס כחול, רצו נתוני שוק המניות שככל הנראה לא נפגעו מעצמת הפיצוץ.

עמרם המשיך ללכת לקראת הכורסה, בלי לנתק את עיניו מהמרקע והרים את השלט שניצב בפינת שולחן קטן שנעלם מתחת לנוזל דביק שישב. הוא היה ממשיך לדפדף בין הערוצים אלמלא באותו הרגע שמע את הבלש בחוץ צועק בקולי קולות.

עמרם נזכר שהוא כבר צופה בדבר מה. הוא שב לחור העינית והתיישב על השרפרף שהכין לפני רגע וכבר הספיק לשכוח ממנו.

9.

"ייקח אותך השד!" אמר הבלש לשוטר המנופח "אותך ואת האישה שלך שלא נותנת לך מספיק בבית אז אתה צרך להרגיש גבר עם האקדח שלך במקום." הבלש המנוסה נראה עכשיו כמו ילד אבוד שבערה בו חמתו ואינו יכול לעשות דבר מלבד לירוק ולקלל. הוא המשיך לגדף כך את אילן היוחסין של עמיתו, תוך כדי שהוא מפסיק מדי פעם לתיאורים גרוטסקיים של גילויי עריות ומשכב בהמה, עד שנשכב על הקיר כאילו יצא ממנו כל האוויר.

בעיניים מתגלגלות כבסחרחורת הוא החל למלמל, "למה קמתי מהמיטה הבוקר? כשהתעוררתי ידעתי שהיום הזה יהיה מחורבן. למה באנו לפה? ברור שלבחור ההוא לא היה קשר לפיגוע, אז למה התעקשנו? פרוטוקולים מחורבנים, ייקח אותם השד. ייקח אותי השד. אותי ואת החיים האומללים שהולכים להיות לי מהיום. לא נורא, לשוטרים יש חיים קלים בכלא." סנטרו החל לרעוד ומייד אחרי-כן התפרץ שטף של דמעות מעיניו, האפשרות האחרונה של אדם נואש.

"מה אנחנו הולכים לעשות איתו?" שאל הזוטר פשוט משום שרצה להגיד משהו.

"עם מי?" ייבב הבלש.

"עם ההוא..." הוא הצביע על הדלת של הדירה המסריחה.

"תירה בו. ככה אתה פותר דברים לא?"

השוטר הזוטר רצה להגיד כמה הוא מצטער ואף היה עושה כך אלמלא באותו הרגע החל עשן שחור ממלא את רצפת המסדרון.

שני השוטרים הרימו ראשם לעבר מקור העשן השחור שנראה כלהבה הניצבת באוויר בסוף המסדרון.

מתוך הלהבה יצאה תחילה רגל שחורה של טיש מגודל ואחריה הופיעו בזה אחרי זה זוג קרניים שחורות ועבות, מצח שצבעו כעין הדם, אף חזירי רטוב ופה מלא שיניים חדות ולבנות, כמו שיש לרוב שדי השאול.

ואם כבר משווים אנו אותו לשדים אחרים, חייב להיאמר שהוא היה שד ממוצע לחלוטין, מהשדים האחראים לסידורים פשוטים בעיקר. אינני מתכוון שהוא הה מהשדים הקטנים השוכנים בשאול ואחראיים בעיקר על הליכים ביורוקרטים ומעקב אחרי נהלים. לא ולא. אלא לשד מן השדים השליחים – מאלה שנוהגים לבוא אל העולם הזה ולשבשו כהלכה על מנת לשמור על האיזון הבסיסי בין הטוב והרע.

עוד, יש להוסיף, שלמרות הקרבה בדרגה, אין מדובר בשדים המטים לבב אנוש, או מלחששים סודות בתוך ראשם של האנשים להם האדם המודרני קורא חולי-נפש. וכמובן שלא היה זה שד מהשדים הגדולים האחראיים על הטיית מאורעות הטבע על מנת להתנקם באדם על משגים אלו או אחרים. טרחנים מגודלים אלו – מה להם ולשני השוטרים המייבבים במסדרון הקטן הזה?

"מה אתה רוצה עכשיו?!" פנה הבלש אל השד. מן הסתם ליבו רטט בתוכו, אין זה אירוע של מה בכך. מה גם שאותו הבלש דבק באמונה מטיריאליסטית לחלוטין וגם עכשיו, כשהשד ניצב לפניו סירב להאמין שאין הוא הוזה.

עמיתו הביט בשד באדישות מפליאה, אבל אין סיבה להאשים אותו – היום הזה לא היה יום רגיל והוא רק רצה שהיום הזה ייגמר.

השד ניצב במרחק פסיעות ספורות משני השוטרים. עשן השער שנפתח מאחוריו מילא את רצפת המסדרון והפיץ ריח גפרית בכל הבניין. הוא הרים את ידו באיטיות, מן הסתם כדי להוסיף קצת דרמה לתפקיד שלו שהיה, בסופו של דבר, הליך רגיל של שד ממוצע.

הוא הצביע על הבלש המייבב ולאחר פאוזה דרמתית שנייה, סובב את כף ידו על צירה ועיקל את האצבע המורה לסמן לבלש שיבוא איתו.

"אני?" שאל בלש והניח את ידו על החזה שלו. השד הנהן בחיוב.

"מה איתו?" הוא הצביע על הזוטר שהשיב לו מבט מופתע וזועף.

השד משך בכתפיו. השוטר הצעיר הזה לא היה חלק מהשליחות שלו אך אף אחד בשאול לא יתהה על נשמה טועה שמסתובבת שם.

הבלש קם בכניעה פנה אל עמיתו ואמר "אתה בא איתי".

"למה אני?"

"כי אתה הכנסת אותנו לבוץ הזה וחוץ מזה אני בדרגה גבוהה משלך וזו פקודה".

"אבל אתה הזמנת אותו" קבל הזוטר "וחוץ מזה, הוא רוצה אותך – לא אותי".

"זה לא משנה" ענה הבלש "אנחנו באנו לפה ביחד ונצא מפה ביחד".

השניים נעמדו זה מול זה. השד סר הצידה לפנות להם מסלול לאורך המסדרון אל השער הבוער וזה אחר זה הם נכנסו אל השער ונעלמו בתוכו.

10

עמרם, שהביט על כל המתרחש בתמיהה, עקב בעינו אחרי השד שהלך באדישות מאחורי שני השוטרים. כשהשד חלף היישר מול העינית, עמרם נבהל והפיל את בקבוק הבירה שלו שהשמיע חבטה עמומה והחל נשפך. הוא הסב את מבטו מטה אל הבקבוק, מיואש שיצטרך עכשיו לרדת מכיסאו. אך בטרם ירד הוא השיב מבטו לעינית הדלת.

השד ניצב היישר ממול הדלת וחייך. לאט לאט החל השד להרים את אצבעו לעבר עמרם.

עמרם הרים את ידו האוחזת בשלט, כיוון אותה לעבר השד מאחורי הדלת וניסה להעביר ערוץ.