שירת זעמי המתוק #17

והם אומרים לי

"אין מה לעשות, זו דמוקרטיה

והעם אוהב אותו"

אני מזעיף בחיוך מר ועייף

"העם?"

העם בכה במות קיסר

ולמחרת נשא את ברוטוס על כתפיו.

העם הצדיע לקליגולה, לנירון ולטיטוס,

כאילו שהיו בניו.

העם תמיד סגד לפריץ,

כמו שזונה אוהבת את הסרסור שמכה אותה.

העם בכה במות סטאלין,

העם בחר באוסטרי הקטן.

העם ברח מחופש,

בכל פעם שמצא פרצה לעצלותו.

בכל פעם שמצא מפלט

מהיום-יום הנוראי הזה,

שהעם לא יודע שבכוחו לשנות.

וזה בסדר, כי העם עייף.

כי העם לא נח יותר

כי העם נקרע בכל בוקר ממיטתו,

למהר ולשבת מול מסך בעבודה,

ואחר מכן העם נקרא,

לשבת מול מסך בבית

ולראות תשדירים של דברים

שהעם נקרא בזאת לקנות.

העם כלוא בשלשלאות

שבנתה האמונה שכך זה היה תמיד

וכך זה גם לנצח יהיה

הראשון לא נכון,

השני לא יהיה.

העם כלוא מאחורי בריחים

של המחשבה שמישהו פה

משרת את האינטרסים שלו.

אף אחד לא משרת משרתים.

העם כלוא מאחורי חומות

המפרידות אותו ומחלקות אותו

לשקרים של ימין ושמאל,

רק כדי למנוע מהעם להתאחד

ולבקש קצת שקט.

או להגיד להם ללכת,

או להתחיל לרוץ.

העם חסום וחנוק עמוק בתוך האשליה

שהפגנות הן דרכים לשנות.

הפגנות הן רק דרך לגרום לאנשים לצאת.

לצאת, ולחזור הביתה,

מלאים בהרגשה שהם עשו מעשה

ומחר לקום מוקדם כי צריך לעבוד.

אם המדינה הייתה משקפת את העם,

כל התרופות היו בחינם.

אם המדינה הייתה משקפת את העם,

תקציבי החינוך והביטחון היו מחליפים את מקומם.

אם המדינה הייתה משקפת את העם,

תקווה הייתה נחלת כולם.

אם המדינה הייתה משקפת את העם,

הייתה פה לפחות חתירה לשקט.

כי זה מה שהעם רוצה,

לפני אדמה ושלום,

לפני נחלה ומקום,

רק פינה קטנה של שקט,

שנוכל בה לשבת, 

או לישון, או לחלום,

או ליצור, או לשמור

על השפיות.

רק בשביל חירות שווה למות.

בחזרה לשירת זעמי המתוק

הגיבורים החדשים, פרק שלישי - ערפדים, חלק ג'

לתחילת הספר
לחלק הקודם

עד כמה שהיה נחמד שהמאה התשע-עשרה תישאר רומנטית ומהפכנית, הגילויים השונים בתחומי התעשייה לאורך החצי השני של המאה גרמו לרומנטיקה להיראות מצועצעת ומזויפת. את העת הרומנטית החליפה האירוניה הרומנטית. זוהי ראשית כניסת הסרקזם אל תוך השיח הציבורי. דומה היה שקשה יותר להיות תמים וטוטאלי אל מול הצמיחה הגדולה של תעשיה, תאגידים ואימפריות קולוניאליסטיות. בימיה של המלכה וויקטוריה, נותרה הזיקה לעבר בהינה, רק שבמקום נוסטלגיה לעולם ימי בניימי כפרי וקסום, קתדרלות פסבדו-גותיות וטירות בעלות מראה עתיק צמחו להן באירופה.

כמעט ולא היה ניתן להתייחס לעמים השונים והרחוקים כמו סין, הודו, ואפריקה, כממלכות אקזוטיות של אוצרות וקסם כאשר הם מסופחים לעמים האירופאים. אך, רק כמעט. בגרמניה אנו רואים הוגים שונים חוקרים בפילוסופיה ההודית כאיזה תורת סוד נעלמה של עם נעלה, כאשן בו בזמן ההודים האמיתים נקראים לשאת על כתפיהם את נציגי הביורוקרטיה של הכובש הזר כמלכים בזעיר אנפין. באנגליה נפתחו מאורות אופיום שהיו מעוצבות כחדרי הרמון קסום למרות שהאנגלים לחמו בשלטון הסיני להטביע את הכפרים בייצור וצריכה של הסם.

אותה דו-פרצופיות נסכה גם על הגישה הוויקטוריאנית למין. אם הרומנטיים האמינו  באהבת אמת וחופש מיני, הוויקטוריאניים האמינו בדואליזם הגובל בסכיזופרניה, כאשר זה נוגע למין. מצד אחד הם נקטו בגישה שמרנית נוקשה, צנזורה והתחסדות פשטו בכל, וככל שזה נוגע לרחוב – מין לא היה קיים. מצד שני חדרי החדרים התעוררו באורגיות חייתיות ומסיבות חילופי זוגות. כל עוד המין מודר מהשיח החברתי דומה היה שהכול מותר.

אל תוך הבליל המוזר הזה סיפורי הערפדים נכנסו מצאו מקום מיוחד. בשנת 1872, הסופר האירי ג'וזף שרידן לה-פאנוּ, שיחרר לעולם את 'קרמילה'. בנובלה זו אנו נפגשים בערפדה מיוחדת במינה, לא רק שהיה מדובר בערפדה צעירה (לפחות בדמותה) ויפה, הערפדה הזו הייתה גם לסבית. בסיפור אהבה מסתורי לה-פאנו מוביל אותנו הקוראים אל מערכת יחסים בין נערה תמימה לעלמה צעירה המבקרת אותה בלילות בביקורים ליליים.

הביקורים האלו כמו היו למטרה התמימה יותר של שתיית דם הנערה, להבדיל ממימוש האהבה בין השתיים בדרכים מסורתיות יותר, אך לצד שתיית הדם איננו יכולים שלא להבחין באהבה העזה ממוות שהעלמה חשה כלפי הנערה.

ברוח רומנטית מדובר כאן בסיפור אהבה חד צדדי אבל בעידן שבו הרומנטיקה החלה להפוך לפלקט מצועצע לא היה מקום לנשים חזקות כמו קרמילה. שלא לדבר על כך שהעולם שלנו עדיין מתקשה לקבל סיפורי אהבה תמימים בין נשים.

עם זאת הנוסחה שהסיפור מציע, המשלבת בין ערפדים ומיניות הייתה מתאימה מאוד לעידן הוויקטוריאני. פתאום אנחנו יכולים להיכנס לחדר המיטות של נערה, להפוך כקוראים, למבקר הלילי. הספר עשיר בתיאורים של קרמילה פולשת למיטתה של הנערה, מחבקת אותה, מנשקת ונושכת. אבל, כמובן, זה לא היה מיני – זה היה שטני, על-מיני, רצחני.

בדיוק לתוך הפרצה הזו נכנס בראם סטוקר. כנער חולני הוא בילה שנים מחייו מרותק למיטה, חי לא חי. הדמות שלו של דראקולה, משנת 1987, מחליפה את קרמילה בצורה מתאימה יותר לעולם המודרני. פתאום זו אינה אהבה לסבית, אלא תשוקה גברית לכניעה נשית. דרקולה הוא אנס לגיטימי. פולש למיטות הנשים והורס את חייהן, תוך כדי שהוא לכאורה נשאר נקי, מקסים. הקסם הדון ג'ואני של הערפד, הוחלף בכוח מהפנט. וגם הערפדיות הנשים אינן אלא משרתות של הרוזן האפל, אשר תפקידן הוא לפתות את הקרבן.

למי שמכיר את דרקולה מהתרבות הפופולארית, יכול להיות שהביטויים בפסקה האחרונה יהיו זרים ומוזרים, אבל עדין, תמיד אנו חוזרים לתמונה הזו של גבר חזק הרוכן מעל מיטתה של אישה כנועה, בניגוד לרצונה מצד אחד ומאידך מבלי לשמוע "לא". במובן הזה ערפדים היו מושלמים לעידן הוויקטוריאני – דרך לעסוק בנושא החם של מין, מבלי להישרף שאת ההתחסדות האוסרת על המין להתקיים במרחב התרבותי.

אבל יש כאן דבר נוסף שהשתנה באבולוציה של הערפד. הספר הזה מייצג תפנית במעמד האישה. בנקודה זו בחרתי, במקום לפרט את דמויות הנשים בספר להביא מספר ציטוטים מתוך הספר שחושפים את מעמד האישה הבעייתי העולה מתוך הספר:

נאמר לנו מפי הנשים כי "גברים אוהבים שהנשים, במיוחד הנשים שלהם, תהיינה יפות. ונשים, לדאבוני, אינן תמיד יפות כפי שהן צריכות להיות". ובמקום אחר נאמר: "אנו הנשים כאלה פחדניות, שאנו חושבות שגבר יציל אותנו מפחדינו, ולכן אנו מתחתנות איתו.", ואם לא די בכך אחת הדמויות כותבת לחברתה: "מינה היקרה שלי, מדוע גברים הם כאלה נעלים ואנו הנשים כה לא ראויות להשתוות להן?"

כאשר אנו מקבלים גברים הדנים על הנושא הזה בספר, מקומה של האישה נדחק הצידה: "אנו הגברים החלטנו, לא, נשבענו לחסל את המפלצת. אך זה אינו מקום לאישה." ואם לא די ציטוט הקודם, הוא מופיע זמן מה אחרי-כן בניסוח כמעט זהה: "המצב גרוע מספיק בשבילנו, הגברים של העולם הגדול, אשר היו בהרבה מקומות מסוכנים בחייהם, אך זה אינו מקום לאישה."

מאותו הרגע ולאורך כל המאה העשרים, סיפורי ערפדים שימרו את היחס הבסיסי הזה כלפי נשים. בגרסה הקולנועית הראשונה לספר "נוספרטו" משנת 1922, הערפד נוטש את ביתו במרדף אחר אישה שראה בתמונה. וכך זה ממשיך. אם נדמה היה שאן רייס, בספריה "ראיון עם ערפד", "לסטאט", ו"מלכת הארורים" מציעה לפנינו תמונה אחרת של הערפדים, אנו מיד מוצאים בספריה כיצד בספר הראשון הילדה-ערפד נמצאת בעולם שלא לה, כאילו שעולם הערפדים, משום מה, מקבל את היותו עולם למבוגרים בלבד.

רק כאשר אנו מגיעים לשלהי שנות התשעים של המאה העשרים אנו מוצאים סוף סוף אישה שיכולה לבדה להתמודד עם המפלצות הגבריות – "באפי ציידת הערפדים" היא הנערה הראשונה בתרבות עולם הערפדים שמצליחה להיות דמות נשית חזקה המתנגדת לערפדים. ייתכן וזו הסיבה שבגללה התכנית ההיא מקבלת היום את המעמד הכמעט מיתולוגי בקרב הדור הצעיר.

אבל, לפני שנוכל לשמוח שהנה באה באפי ושחררה את האישה מטלפי הערפד, עלינו לזכור שהיום, לצד יצירות כמו הסרטים "תרשה לאדם הנכון להיכנס" ("Låt den rätte komma in", 2008) ו"ביזנטיום" (2012), המתמודדים עם הבעייתיות שיוצרת ההגמוניה הגברית בעולם שבו יש ערפדים. סרטים אלה נדחקים לשוליים לטובת יצירות סמי-אירוטיות כמו סדרת הטלוויזיה "דם אמיתי", או סרטי נעורים פסבדו-רומנטיים שבהם כל הזמן הצופים הצעירים נקראים לחכות לפורקן המיני גיבוריהם כמו "דמדומים".

שירת זעמי המתוק #16

היא הייתה יפה בגיל ארבע-עשרה
בדיוק בגיל שמתחילים לשים לב
עברו מאז עשרים שנה
והיא עודה מאמינה
שבגלל שהיא שמרה על המשקל
ועל הגישה
היא שמרה גם על היופי

זו הייתה הקללה שלה
לטייל בסופרמרקט
בחיוך מרחף
ועיניים שוקעות
(לא לבכות)
לחכות
שהקסם יפעל

בחזרה לשירת זעמי המתוק

כל הדתות הן אחת, וויליאם בלייק

כל הדתות הן אחת, וויליאם בלייק

קולו של אחד הבוכה בשממה

הטיעון – היות והמתודה לידיעת האמת היא הניסיון, התכונה של ידיעה חייבת להיות התכונה המתנסה. בתכונה זו מבקש אני לדון.

עיקרון ראשון – שהשכל הפואטי הוא האמת של האדם. ושהגוף, או צורתו החיצונית של האדם, נגזרת מהשכל הפואטי. כמו כן שצורותיהם של כל הדברים הן נגזרות של שכליהם של אלה אשר להם הקדמונים קראו מלאך, ורוח ושד.

עיקרון שני – כשם שכל בני האדם דומים בצורתם החיצונית, כך (ועם אותו גיוון אינסופי) כולם דומים בשכל הפואטי שלהם.

עיקרון שלישי – אף אדם לא יכול לחשוב, לכתוב או לדבר מליבו, אך מחויב עליו להיות מכוון לאמת. כך כל כתות הפילוסופיה נובעות מהשכל הפואטי המותאם לחולשתו של כל פרט.

עיקרון רביעי – כשם שאיש אינו יכול לדעת את הלא-נודע על ידי טיולים בדרכים ידועות, כך גם מידע מוכר לא יוכל אדם לרכוש ידע נוסף. מתוך כך מוכח קיומו של השכל הפואטי האוניברסלי.

עיקרון חמישי – דתות כל האומות נובעות מקבלתו השונה של כל אומה את השכל הפואטי אשר בכל מקום נקרא רוח הנבואה.

עיקרון שישי – הברית היהודית והברית הנוצרית הן נגזרת מקורית של השכל הפואטי. דבר זה הינו הכרחי מהטבע המוגבל של החישה הגופנית.

עיקרון שביעי – כפי שכל בני האדם דומים (אם כי מגוונים עד אינסוף) כך גם כל הדתות דומות ולכל הדומים מקור אחד.

האדם האמתי הוא המקור וההווה של השכל הפואטי. 

מון בלאן, חלק שני, פרק 3. מוטט

לחלק הראשון

לפרק הקודם 

3. מוטט

זְבּוּזְמַן, חשב נְיוּט הוֹנִיקֵר, בזמן שהוא סגר את התוכנת ההקלטה שלו ופנה לצאת מאולם ההרצאות, "העיקר שהוא התחיל את ההרצאה בסליחריך", הוא סינן לסטודנט שתפש את מבטו בדרך החוצה. הסטודנט השני הנהן לעברו בחיוך מסכים, אך פניו של פליקס נחרדו לתגובה הזו והוא מיהר להשפיל את מבטו ולהעלם בין קהל הסטודנטים היוצאים מהרצאתו של פרופסור אפל, אל עבר  רחבת המעליות.

"אידיוט", הוא סינן לעצמו בשקט. אסור למשוך זמן, הוא חשב, אל תתקשר עם אף אחד, לא בצחוק ולא ברצינות. בחברה שמודדת את חבריה על פי תוצאות בלבד. אין תוצאות שליליות יותר ממה שמצופה לו אם ייתפש עכשיו.

כמה שניוט מיהר החוצה הוא לא יכול היה לרוץ. הוא ידע שאם הוא יפתח בריצה פתאומית העיניים של המקיף יבחינו בו מיד והוא יסומן למעקב. וכך, בצעדים מזורזים, הוא נכנס למעלית המובילה החוצה מהמבנה של הפקולטה.

בתוך המעלית הוא השפיל את מבטו שלא לפגוש בעיני איש מחבריו לנסיעה. הוא ידע שהסיכויים שמי מהם ישים לב דווקא אליו בתוך מעלית קטנה ובה ארבעים אנשים הוא אפסי, אחת כמה וכמה כאשר אתמול שודר פרק חדש של 'המנוף' ועכשיו צריכים לצאת כבר עריכות נבחרות של הפרק.

הוא כמובן צדק. עיניו של כל אחד מהנוסעים היו מזוגגות משידור הגרסאות השונות של 'המנוף'. כדי שלא לבלוט כשונה בעיני המקיף הוא הפעיל גם הוא עריכה נבחרת של המנוף, לא את הפופולארית ביותר שיצאה, בכל זאת יש לו מוניטין לשמר, אל את העריכה החמישית בתור אחריה, כדי לא להיתפס כקיצוני מדי. בידו תחובה בתוך כיס מעילו הוא סימן את הצורה הקבועה לפתיחת חלון חדש.

בחלון הזה הוא הפעיל את מפת מתחם האוניברסיטה ומתוך הקובץ שנשלך אליו במהלך ההרצאה שכותרתו הייתה 'עדויות חדשות בתחום הארכיאולוגיה הדיגיטלית' הוא הפעיל נקודה אדומה קטנה שהבהבה על המפה והופיעה במקביל מעליו אי שם במקום שבו היא אמורה להיות במציאות. הוא הקטין את המפה והסיט אותה לפינת המסך הראשי, מחק את הקובץ המדובר ושב לצפות ב'מנוף'.

ניוט לא באמת צפה בתכנית. עיניו נותרו נעולות על הנקודה האדומה המהבהבת היורדת לקומתו עם עלייתה של המעלית. למרות שהוא לא ידע מה התכנית השלימה, הוא ידע כמה חשוב שהוא ימלא את תפקידו שלו כהלכה. למרות הביטחון שלו ביכולתו לקיים את חלקו במשימה, הוא לא יכול היה שלא לדאוג שהאחרים, אותם הוא לא פגש מעולם, יעשו את שלהם. לפני חודשיים המקיף הצליח שוב לסכל פעולה דומה וכל משתפי הפעולה גורשו מהעיר לצמיתות. האו ידע שעבור בחור צעיר שכמותו, שמעולם לא ידע מציאות מלבד החיים בתוך העיר, החיים במה שנקרא 'המצב הטבעי' פירושם גזר דין מוות.

המעלית הגיעה לקומה הכללית של האוניברסיטה. הנקודה האדומה הבהבה במרחק מה לפניו, שם, בצדו השני של החומה המזרחית, מחכה לו איש הקשר. הוא אמור היה ללכת במסלול שיסווה את הכיוון הכללי של יעדו, אך באותו הרגע הוא רק רצה לגמור את חלקו בסיפור הזה כמה שיותר מהר וכך, בניגוד להוראות, הוא הלך בקו ישר לכיוון הנקודה.

כמו כן הוסכם שביום הזה תהיה דממת תקשורת, אבל כמה עשרות מטרים לפני נקודת המפגש הוא כבר סגר את המפה הקטנה בפינת שדה ראייה שלו ופתח במקומה את תמונתו של ג'וֹנָה, איש הקשר שלו איתו הוא אמור להיפגש.

כדי למנוע מהמקיף מללכוד את השיחה הוא פתח ערוץ תקשורת נוסף, של דמות פיקטיבית אשר תוכנתה להנהן בהסכמה לאורך כל הזמן שהוא מקיים את השיחה המשנית שלו. מכיוון שדמות הפיקטיבית הזו קיימה "שיחת ועידה" כזו במקביל עם עוד שלוש-מאות ושמונה-עשרה אנשים אחרים, לא ייתכן שהמקיף ייחס דווקא לניוט קשר מיוחד אליה ויעקוב אחריו.

הוא היסס לפני שהוא התקשר לג'ונה. ג'ונה היה איש הקשר של כל היחידה שלו. אם מישהו מהיחידה הזו יסומן או ייתפס, התקשורת שלו עם ג'ונה תהיה כל מה שהמקיף צריך כדי לבסס אשמה בקשירת קשר.

הם לא יעלו על אף אחד בזמן, הוא הרגיע את עצמו והתקשר.

מזל שהשתלתי את הוְיוּ, הוא חשב בזמן שהוא חיכה למענה בצדו השני של הקו, כמה קל יותר להפעיל תקשורת דרכו. ההורים שלו התנגדו לכך, פעולה פולשנית כל-כך כמו השתלת משדר בגולגולת וחיבורו, דרך ארבעה חוטי-עצב לעצבי החישה של העיניים והאוזניים, נראה להם ברברי ומיותר. אבל מה הם יודעים? הם עדיין לובשים משקפיים.

הקישור בוצע ומולו התגלתה דמותו של ג'ונה לבושה ברדס שחור.

"הגעת?" שאל ג'ונה בטון סמכותי של מנהל זוטר.

"כמעט" השיב ניוּט תוך כדי הליכה, נותרו לו עוד כמה עשרות מטרים.

"דום-קשר!"

"אתה באמת חייב להחליף את התמונה שלך אתה נראה כמו ילד מתלהב."

"מה? בשביל זה התקשרת אלי?"

"לא..." ניוט היסס.

"אז בשביל מה?"

"הכול מוכן?"

"הגעתה לחומה?"

"אני בדרך"

"אז לא. לא הכול מוכן."

"סליחריך, אני פשוט..."

"מילים קצרות." קטע אותו ג'ונה לפני שהלה יפתח הנאום שיחשוף את שניהם.

"לא רק רציתי..."

"מילים קצרות!"

"טוב".

שניהם ידעו שהמקיף מנתר ומנתח את כל התקשורת בתוך העיר, ושדיבור במשפטים קצרים מפריע לו להבין את נושא השיחה ולסמנה. אחרי שתיקה קצרה ג'ונה פנה אליו, הפעם הטון של החבר שהוא הכיר "הכל בסדר?"

"כן, אני פשוט..." ניוט חיפש את המילים.

"מה?"

"אני, אהה..."

"מילים קצרות אמרתיך!"

"אני פשוט לא בטוח שזה יניב תוצאות"

"עכשיו אתה מדבר על זה?"

"לא יודע... כן עכשיו אני מדבר על זה"

"זה בטוח יניב תוצאות!"

"כמו שהקודם הניב?"

"מה הקודם הניב? הם תפסו את המקשר והפילו את המבצע"

"אתה יודע למה הם תפסו אותו?"

"למה?"

"כי האוסף הלחוץ התקשר למקשר ביום של הפעולה"

ניוט שתק. הפה שלו התייבש. גרליו החלו לכאוב וכל כולו רק רצה לנתק את השיחה הזו וללכת הביתה.

"אתה כבר שם?"

"דקה".

ניוט ניתק את התקשורת והמשיך ללכת בכיוון החומה. כשהוא הגיע אליה הוא שלח צפצוף לג'ונה ושנייה אחרי כן נזרק תיק גדול ירוק מעל החומה ונחת לרגליו של ניוט.

"יש?" צעק ג'ונה מהצד השני של החומה.

"כן" ענה ניוט והרים את התיק על גבו.

"תגיד.." שאל ג'ונה. "ראית המנוף אתמול?"

"כן..."

"מה?"

"רואים שזה מכור, אף פעם לא מרימים את מי שלא מקושר."

"בעונה הראשונה הרימו"

"בכוונה! כדי שתחשוב שזה אפשרי"

"טוב רוץ, אני שולח לך את הנקודה הבאה"

ניוט הסתובב והחל לרוץ בחזרה אל מתחם האוניברסיטה. השיחה הקצרה הזו, ללא מיסוך של תקשורת וללא העמדת פנים, הניחה את דעתו. חוצמזה, עכשיו, כשהתיק כבר הונח על גבו לא נותרה עוד דרך חזרה.

לנגד עיניו הופיעה נקודה אדומה מהבהבת חדשה ומתחתיה נמנו המטרים עד היעד.

ניוט לא ראה דבר מלבד הנקודה האדומה הזו.

התיק היה כבד מאוד וגדול מאוד. כל שנייה שהוא על הגב שלו סיכנה את חייו.

המרחק הצטמצם בינו לבין הנקודה והוא יכול היה להבחין, שהיא מובילה אותו לפתח של צינור אשפה.

עכשיו צריך ללכת לאט, הוא חשב, בטוח הם יעברו על המקיף של האזור הזה אחרי...

הפתח היה צילינדר בגודל חבית שהמכסה שלו חולק לשישה חלקים שווים: מתמחזר, מתכלה, אורגני, תרומה, ורעיל/לא מתכלה.

ניוט דחף את הכפתור שנשא את השם "מתמחזר", המכסה נפתח וניוט זרק את התיק לתוכו.

מונה מנזאנו עובדת במחלקת המחזור, עכשיו התור שלה לעבוד.

ניוט נשם לרווחה.

פתאום הוא הבחין בפעימות הלב שלו שכמו הכה בצלעותיו במהירות.  זיעה כיסתה את מצחו. הם יכולים לעלות על זה במקיף אם הם יפעילו ראיה תרמית. הוא לא קורץ מהחומר המהפכני הזה. עכשיו הוא ידע את זה בוודאות. תואר בהיסטוריה וקומפוזיציה זה אולי זבוזמן בימינו, אבל לא יוציאו אותו להורג על כך.

ניוט שלח בליפ לג'ונה שתפקידו הושלם והחליט שזו תהיה הפעם האחרונה שהם ידברו.

אבל זה לא נגמר באותו הרגע, התפקיד שלו אמנם נגמר, והוא ביצע אותו כהלכה, פחות או יותר, אבל הוא נשאר שם, לא רחוק ממה שעוד מעט ייקרא זירת האירוע. איפה זה? הוא חשב. וסובב את ראשו לצידה הדרומי של האוניברסיטה, שם, מאחורי הבניינים למדעי הצמצום וההרחבה, שם נמצא אולם הכנסים ע"ש סולז'ניצין הקדוש, מאחורי הפסל של שמפוליון.

ניוט עמד על השביל, משני צדיו הוריקו מדשאות לא גדולות אשר הוצלו פה ושם על-ידי עצים ירוקי עד. על המדשאות ומתחת לעצים היו פזורים אנשים שונים שמצאו להם פינה להעביר את הזמן שבין עכשיו לאחר-כך. כאן שניים יושבים ומולם מרחף מלבן רחב המשדר סרט ישן, שם נערה יושבת ובין ידיה מוקרנת צורתו של ספר.

הוא הביט בצייר השולח את ידיו קדימה כאשר בכל יד מתוחות האצבע המורה והאגודל, והן מוצבות בניגוד סימטרי זו לזו כך שנדמה שישנו מלבן נעלם בין הפינות המורכבות מאצבעותיו, הוא מצא את התמונה שביקש לצייר ובקריצה של עינו השמאלית נוצר עותק של התמונה שמולו ברווח שבין ידיו, הוא המשיך להזיז את ידיו יחדיו תוך כדי שהוא מותח את התמונה על מנת שגודלה יתאים אל הקנבס ובקריצה נוספת של עין שמאל קיבע את התמונה על הקנבס.

שתי נערות צעירות הלכו על השביל מרפקיהן שלובים זה בזו, ניוט יכול היה לשמוע את המוסיקה שהן הקשיבו לה בזמן שהן חלפו על פניו. פתאום הוא הבין שהכיוון הכללי שהן הולכות אליו הוא לשם, אבל עד שהוא הבין את זה, הן נעלמו מעיניו.

לפתע תקפה אותו חרדה אדירה, אציל אותן, הוא חשב, ופתח ממשק עבודה מולו, בנגיעות רכות במשטח הוא נכנס אל המקיף הכללי ופתח תמונה עילית של האוניברסיטה עליה נוצרו במהירות, זו אחרי זו, נקודות לבנות המייצגות מצלמות פעילות ואחרי כן, מסביב לנקודות האלה ובכל פינה על המפה החלו מרקדות נקודות צהובות רבות. לאחר הטעינה הארוכה נוצרו לצד המפה שתי שורות:

מצלמות נגישות – 16,265

אנשים נוכחים בתחום – 122,678

ניוט לא יכול היה שלא לחוש ייאוש מוחלט, הוא סגר את המפה לפניו בתנועה ארוכה ואחר כך נכנס להגדרות הממשק שלו וכיבה את כל התוכנות הפועלות.

העולם בערף עין איבד את קסמו, המוסיקה נעלמה מאזניו והוחלפה ברעש המטריד של שיחות זרים אשר ברקע שלהם ניתן היה להבחין בבירור ברעש הלבן של מנועי העיר, התמונה נעלמה מהבד של הצייר והוא נראה רכון מעל הבד עם מכחול וממלא בצבע שטחים בלתי נראים במהירות, הספר נעלם מעל ברכיה של הילדה הישובה מתחת לעץ והיא נראתה קפואה כפסל, ראשה מורכן מטה וידיה מונחות על ברכיה. המלבן המרחף מול שני הסטודנטים נעלם והם נותרו בוהים בקיפאון אל החלל, הדשא הירוק נעלם וחשף את הבד הסינתטי שייצר את תחושתו הרכה, העצים נעלמו ובמקומם נגלו עמודי האוקסידציה השולטים במיזוג וויסות האוויר במרחב, השמים הכחולים נעלמה ובמקומם נתגלתה הכיפה הכסופה המפרידה בין קומת האוניברסיטה לקומת העבודה. ושם, במרכזה של הכיפה, במקום בו עד לפני מספר שניות הייתה השמש, הפרוז'קטור הגדול האיר על הכול בלבן טהור.

איך אפשר לחיות ככה? חשב ניוט.

הוא הפעיל בחזרה את התוכנות הרקע והעולם שב למקומו.

לפרק הבא

זִכרו את חַתשַפּסוּת, מתוך 'אגדות אמתיות'

אחת התרבויות המסתוריות והמעניינות ביותר שהיו קיימות בעת העתיקה הייתה התרבות המצרית הקדומה, שצמחה לאורך נהר הנילוס. לפני בערך שלושת אלפים וחמש-מאות שנה, בעיר תֶבֵּי האגדית, האימפריה המצרית נשלטה על ידי השושלת ה18. קיימות דרכים רבות לשלוט על ממלכה, אבל האגדה שלנו היום תספר את סיפורה של מלכה ששלטה טוב עד כדי כך שיורשיה החליטו למחוק את זכרה מן העולם.

לאחר ארבע שנים מנומנמות של שליטה, המלך תְּחוֹתְמֶס השני הלך לעולמו והשאיר מאחוריו את בנו תחותמס השלישי בתור יורש העצר. אבל תחותמס השלישי היה רק בן שש, והרי כולם יודעים שילדים בגיל שש אמנם יכולים לעשות כבר הרבה דברים, אבל הם לא יכולים לשלוט על ממלכה.

בהיעדר שליט מתאים, חַתשַפּסוּת - אלמנתו של תחותמס השני ואמו החורגת של תחותמס השלישי - נטלה לידיה את השליטה על ממלכת מצריים, עד שהילד יגדל ויוכל ליטול את מקומו הטבעי על כס המלכות.

קיימות דרכים רבות לשלוט על ממלכה; משחר ההיסטוריה הארוכה של מצרים, הדרך המסורתית לשלטון הייתה דרך החרב. מלכי מצריים הנהיגו את צבאותיהם לכיבושים אדירים נגד העמים הסובבים אותם. אבל לחתשפסות היה רעיון אחר לגבי האופן שבו ניתן להנהיג ממלכה. במקום להנהיג את הצבא, היא בחרה לשלוח משלחות של מסחר ושלום.

כך היא הצליחה להוביל את מצריים לשנים רבות של שלום ושגשוג, מבלי להילחם ולו בקרב אחד. היא פתחה את מצריים לעולם הגדול, וסחרה עם הפיניקים ששלטו באזור סוריה של היום, ועם ממלכת פונט המסתורית אי שם באזור סומליה ואריתריאה.

תחותמס השלישי גדל והפך לנער, והחליט שהגיע הזמן שהוא ימלוך. הוא פנה אל חתשפסות אימו החורגת ואמר: "תודה רבה לך ששמרת על הממלכה, אבל עכשיו אני גדול מספיק להיות מלך".

חתשפסות חייכה ושאלה: "באמת? ומה תעשה בתור מלך מצריים?"

"אנהיג את הצבא למלחמות!" הכריז הנער בגאווה. "זמן רב מדי לא הייתה מלחמה טובה בממלכה, והעמים הסובבים אותנו עלולים לחשוב שאנחנו חלשים".

חתשפסות חדלה מחיוכה. מלחמות זה לא דבר להתבדח עליו. היא השיבה לו בסבלנות של מלכה, "העמים הסובבים אותנו הם חברים טובים שלנו. הנילוס מספק די מזון לכולם, ובתמורה לחיטה ממצריים אנו מקבלים ארזים לבנונים מהפיניקים, זהב מהנוּבִּים, ושנהב, מור ולבונה מממלכת פונט".

"מה את יודעת על שלטון?" שאל הנער בחוצפה השמורה לנעורים. "את לא מלך, ולמצרים מגיע שיהיה להם מלך – פרעה חזק שיוכלו להשתחוות לו".

חתשפסות שתקה שעה ארוכה והביטה בנער החצוף הזה שלא מסוגל להעריך את מפעלה. מצד אחד, היא ידעה שאם הוא ישלוט עכשיו הוא עלול להוביל את כל מצריים למלחמות מיותרות; ומצד שני היא ידעה שיש מידה של אמת בדבריו -  מעולם לא היה מצב שבו לא היה מלך בראשה של מצריים. כך, אחרי שתיקה ארוכה היא החליטה לעשות דבר שאיש לא חשב שהוא אפשרי.  "אתה צודק." היא אמרה בשקט לנער המופתע, "למצרים מגיע מלך". הנער חייך בשמחה, הוא האמין שהנה הגיע תורו לשלוט על האימפריה העשירה. אבל לפני שהצליח לפצות את פיו, חתשפסות המשיכה בדבריה "אני אהיה מלך מצרים – אני אהיה פרעה!"

היא נטלה את הכתר המעוטר בנחש הקוברה השמור למלכים ושמה אותו על ראשה. לאחר מכן לבשה זקן מזויף כדי שהיא תיראה כמו פרעה אמתי, והכריזה "אני פרעה מלך מצרים!"

תחותמס השלישי ניצב המום: איש לא ציפה לתגובה כזאת. "ומה יהיה איתי?" שאל.

"אתה", רכנה אליו חתשפסות מלך מצרים, "אם אתה כל כך חפץ במלחמה לך לבלות את שנותיך בצבא המצרי; אולי שם תבין עד כמה נורא הוא שדה הקרב." במילים האלה היא שלחה את הנער הצעיר לגבולות הממלכה לשרת בצבא המצרי.

לאחר מכן חתשפסות, עכשיו מלך מצרים, התפנתה לשלטון על הממלכה ולבנייה של האימפריה. היא בנתה לעצמה מקום קבורה מפואר בעמק המלכים הסודי שהקים אביה; היא בנתה את מקדש אלֵי הצפון המופלא, שנחשב לאחד המבנים היפים ביותר במצריים; ואפילו הקימה בתֶבֵּי את ארבעת האובליסקים הגבוהים ביותר בעולם, שהגבוה מהם עדיין ניצב עד היום - אלפיים וחמש מאות שנה מאוחר יותר - כפלא אדריכלי שלא הצליחו עד היום לשחזר.

לאחר עשרים שנה של שלום, שגשוג ובנייה, חתשפסות נאספה אל אבותיה ונקברה בעמק המלכים לצד אביה.

תחותמס השלישי, שהיה בשלב זה כבר גבר צעיר, שב אל תבי והפך להיות לפרעה החמישי בשושלת ה-18 המפוארת של מצרים. למרות רצונה של חתשפסות שהנער ילמד שמלחמה אינה הדרך לנהל ממלכה, תחותמס השלישי דווקא למד כיצד להיות מצביא גדול. מיד עם הכתרתו למלך הכריז מלחמה על כל העמים הסובבים את המצרים.

למרבה המזל תחותמס השלישי התגלה כמצביא הגדול ביותר שמצרים ידעה מעולם, וניצח בכל קרב שהשתתף בו.

כך, לאחר עשרים שנה של מלחמות וניצחונות, תחותמס השלישי חזר לבירה תבי עם אוצרותיהם של כל העמים הכבושים, והפך את מצריים לאימפריה העשירה ביותר שהייתה מעולם.

הוא ניצב בגאווה מול נתיניו ושאל אותם: "מי הפרעה הגדול ביותר שמצרים ידעה מימיה?"

התשובה לא איחרה לבוא: "חתשפסות!" קראו כולם בכל להפתעתו הרבה של המלך.

"חתשפסות לא ניצחה מעולם בשום קרב!" הוא ניסה להתווכח, "ואילו אני המצביא הגדול לא הפסדתי מעולם".

"אז מה?" השיבו לו נתיניו, "בשלטונה היה למצרים שלום ובחורינו הצעירים יצאו למסעות של מסחר במקום לצאת למלחמה".

"תחת חתשפסות מצריים הייתה ממלכה בינונית", הוא המשיך, "ואילו אני הפכתי אותה לאימפריה העשירה בתבל".

"אז מה?" השיבו לו נתיניו, "היה לנו מספיק אוכל ומספיק עבודה לכלכל את משפחותינו; וגם אילו לא היינו עשירים כל כך היו חיינו חיים שלווים. מה שווה כל העושר שבעולם אם אנו חיים כל הזמן תחת עול המלחמה?"

תחותמס השלישי שתק. מה נותר לו לומר? במקום לדבר הוא החליט לשנות את ההיסטוריה. הוא ציווה למחוק את שמה של חתשפסות מכל המקדשים שבנתה, ובדרך זו למחוק את זכרה מדברי הימים של העולם. ואכן, שמה של חתשפסות נעלם מהעולם ובמשך שלושת אלפים ושלוש מאות שנה איש לא ידע שהייתה פעם מלכה בשם זה.

יום אחד הגיע למצרים חוקר צעיר בשם ז'אן פרנסואה שמפוליון, שאת סיפורו נספר באגדה אחרת. הוא טייל בין המקדשים בעמק המלכים וניסה לחקור את הכתובות על הקירות, וראה דבר מוזר ביותר: חלק מהקירות היו מחוקים, ובחלק מהכתובות היה כתוב בצורה מוזרה מאוד: "המלך הקימה אובליסקים גדולים" או "המלך סחרה עם הפונטים". חידה זו נשארה תמוהה במשך שנים רבות, עד שחוקרי מצריים הצליחו לבנות מחדש את הסיפור ולחשוף את סיפורה של חתשפסות.

קוראים יקרים שלי, כשמנהיגיכם מנסים לשכנע אתכם שהדרך היחידה לנצח היא דרך המלחמה, זִכרו את חתשפסות! זכרו אותה למרות שאיש מהם לא רוצה שתזכרו אותה, זכרו שפעם הייתה מלכה שהצליחה לקיים ממלכה אדירה בדרכי שלום.

רוצים לקרוא עוד אגדות אמיתיות? לחצו כאן

הגיבורים החדשים, פרק שלישי - ערפדים, חלק ב'

לתחילת הספר
לחלק הקודם

בחלק הקודם ליווינו את המקורות הבעייתיים של סיפורי הערפדים, וראינו כיצד, למרות שישנן עדויות שונות של קהילות המזהות ערפדים, בכל המקרים האלה הערפדים המזוהים הינם "האחר" החברתי; בין אם זה הצועני בטרנסניסטריה, היהודי בגרמניה, או הקתולי ביוון. בכל המקרים האלה ה"ערפדים" המדוברים לא היו 'גיבורי תרבות' במובן שאליו אנו מתכוונים במחקרנו. כלומר, הם לא היו דמויות אשר סיפורם סורם במסגרת קורפוס היצירה של התרבות.

כל זה השתנה בבואנו לראשית המאה ה-19. לפני שנתחיל, עלי להעיר שאמנם היו מספר שירים במחצית המאה ה18 שנושאם היה ערפדים, אך שיגעון הערפדים הספרותי הוא נחלת הפרוזה של המאה ה-19.

ראשית, כמה מילים על העת הרומנטית; היום, כאשר אומרים על דבר מה שהוא 'רומנטי', על פי רוב מתכוונים להיבט זה או אחר של יחסים בין אוהבים. אם אנסה להיות יותר מדויק, ניתן שפעולה מתוארת רומנטית אם היא משקפת יחסים של אבירות מסוימים בין המחזר למושא חיזוריו. לפני שנסביר מדוע ייחוס של פעולות כאלה לרומנטיקה הוא, במובנים שונים, שגוי, יש להעיר כאן שלמרות דיווחים רבים בנוגע לכך - האבירות לא בזה מן העולם, אם כי ייתכן שכל כך התרגלנו בבהמות גסות בקרבנו שאנו מליצים ומזלזלים במיעוט המכבד ולכן ישנה מידה של ציניות בבואנו לתאר דבר מה כרומנטי.

אבל הבא נשוב אל הרומנטיקה כתקופה. העת הרומנטית היא אחת התקופות הקשות ביותר לפיצוח, מצד אחד, נהוג להדגיש את העובדה שהעת הרומנטית באה כמעין ביקורת לתקופת הנאורות וההשכלה שקדמה ויש הרבה חיזוקים בכיוון הזה; במקום בו ההשכלה הדגישה את השכל הישר והחשיבה הרציונאלית – הרומנטיקה הדגישה את הדמיון והחשיבה היצירתית, עם זאת לא ניתן לטעון שהרומנטיקה, כמו הסוריאליסטים אחריהם, שללה את השכל ככלי לחשיבה, או דחתה מכל את ההשכלה, במובנים רבים היא ראתה בעצמה כהמשך הטבעי של ההשכלה המציב את הדמיון לצד, להביל מבמקום, ההיגיון.

בתחום הספרות אנו רואים ברומנטיקה את דחיית הצורות המסורתיות הניאו קלסיציסטיות הנוקשות והם חיפשו צורות אחרות לביטוי הספרותי שלהם. לדוגמה ספר השירה המשותף של וורדסוורת' וקלרידג' 'בלדות ליריות' נטל את הצורה הקלאסית של הבלדה מימי הביניים אך הטעים אותה בחריזה נעלמת ומשקל לירי. דוגמא נוספת, אשר ממנה הגיע השם "רומנטיקה" לתקופה, היה בהבאת הסגנון הספרותי הרומאי של סיפורי איכרים ונוף הכתובים בפרוזה. סיפורים אלה היו הצורה המוקדמת ביותר של הרומן – וגם המילה 'רומן' בעצם מתייחסת להקשר הרומאי. באיטלקית לרומן קראו Novella או נובלה שנובע מהייחוס לכתיבה הפרוזאית כסגנון החדש, אך גם כאן נשאלת השאלה האם הכוונה היא לסגנון החדש של הסיפור, כפי שהוא הופיע ברנסנס האיטלקי, או לסגנון הרומאי החדש שבא להחליף את השירה הקלאסית המושפעת מהשירה היוונית הישנה.

החזרה לסגנון הימי בניימי ואחורה נובע מהדחייה של רוח התקופה ההולכת והופכת יותר ויותר מתועשת בתקופה של המאה ה18 וה19. הרומנטים בעצם המציאו מחדש אידיאליזציה של ימי הביניים כעולם של נופים וטבע ושקט שנעלמו מהעולם המתועש. אני אומר 'המציאו' מכיוון שהם מתעלמים כאן מהבורות האיומה והקנאות הדתי שהם נחלתם של הכפריים האנאלפביתיים של ימי הביניים, וממידת הכפייה של האצולה בתקופה, בעידן בו 'זכות הראשונים' הייתה זכותו של האציל לבתק את בתוליה של נערה שזה אתה נישאה לאהוב ליבה.

גם כאן קשה לייחס לרומנטיקה את רוח החדשנות כהגדרה לעת ההיא, מכיוון שלמרות החידושים של העת הרומנטית בהבאת סגנונות שאינם 'קנוניים' לרוח הנוקשה של התקופה, הם עדיין לא ביקשו לפרוץ גבולות כמו המודרניסטים והפוסט-מודרניסטים אחריהם.

בסופו של דבר הקושי הזה במסגור הסגנון הרומנטי נובע מהטעות הפנימית שבכל ניסיון למסגור ותחימה, שכן אנו לא מדברים על צבא מסודר של יוצרים אשר פעלו לפי הנחיות ברורות מלמעלה, אלה על חבורה שונה של אמנים ויוצרים אשר כתבו איש איש לפי הלכות ליבי וההשראה אשר פקדה אותו.

אבל כן ניתן לדבר, בהקשר הזה על אופייה של האהבה הרומנטית, שכן דומני שישנה חשיבות רבה בהבנת אופייו של נושא האהבה, שהיה נושא מהותי בעת הרומנטית, על מנת להבין את ההתפרצות האדירה של ספרות הערפדים בעת הרומנטית.

ראשית עלינו לסגור מעגל עם ראשיתו של החלק הזה ולומר שהאהבה הרומנטית היא לא אותה אבירות משתפכת של מחוות בתהליך החיזור. תפיסת אהבה כזו הינה יותר מתאימה לאהבה החצרונית מהמאות ה-13-15. (חשבו על רומיאו ויוליה, או טריסטן ואיזולדה ויהיה לפניכם מושא ברור).

עבור הרומנטים האהבה הייתה מפגש של אמת בין נשמות, איון מוחלט של האחד הבודד בתוך השניים. במילים אחרות, האהבה הייתה אמת של כנות. המחוות של המחזר אינן הצגה נלעגת אלא כנות המשתלטת עליו ומונעת ממנו להיות מסוגל לעמוד בחוקי ההתנהגות של החברה. להרחבה בנושא זה אפנה אתכם למאמרו של המשורר הרומנטי פרסי ביש שלי "על האהבה" אשר תרגום שלו מופיע כאן. בשלב זה אני מניח שהקוראים תוהים "מה כל זה קשור לערפדים?", זו שאלה הוגנת לחלוטין ואני מקווה שהמשך החלק הזה יסביר את הנקודה הזו.

כדי למצוא את יריית הפתיחה של רומני הערפדים הרבים הופיעו לאורך המאה ה-19 עלינו לשוב לווילה דיודטי, שם חבורה של צעירים רומנטיים בחרו לבלות את הקיץ בשנת 1816 הידועה בכינוי "השנה ללא קיץ". כזכור לכם בין חברי החבורה היו הלורד ביירון, פרסי ביש שלי, מרי וולסטונקראפט, קלייר קליירמונד והד"ר פולידורי. מתוך שיעמום החבורה הזו החלה לערוך תחרות כתיבה של סיפורי אימה ובלהות. הזוכה הייתה ללא ספק מרי וולסטונקראפט עם סיפרה "פרנקנשטיין", קלייר קלירמונד ופרסי ביש שלי פרשו מוקדם מהתחרות, הלורד ביירון כתב פרגמנט של מה שיכול היה להיות ספר ערפדים לו הוא היה מסיים אותו וד"ר פולידורי כתב נובלה קצרה בשם "הערפד".

נובלה זו הייתה היצירה הספרותית השלימה הראשונה ששמה ערפד במרכז העלילה שלה. אך לפני שניכנס לתוך הנובלה הזו ברצוני שהקוראים יעצרו ולו לרגע קט לחשוב כמה מהתרבות המודרנית שלנו, העשירה בערפדים, זומבים ופרנקנשטיינים חייבת למפגש הארעי הזה בוילה דיודטי.

"הערפד" של פולידורי מספר על בחור צעיר אשר הופך להיות חברו הטוב של אדם בשם לורד רות'וון, אציל רודף שמלות מבריק אשר מקסים את כל הסובבים לו וכובש את לבבותיהן של כל הסובבות לו. האופן מובן ביותר מייחסים את דמותו של הלודר רות'וון לדמותו של בן לוויתו של ד"ר פולידורי – הלה הוא הלורד ביירון שהיה גם הוא כובש לבבות שנון, מקסים ואפלולי. לא רק אופיו של ביירון מחזק את ההשערה הזו אלא גם העובדה שהשם "הלורד רות'וון" לקוח מהרומן הגותי "גלנרוון" שכתבה הליידי קרוליין לאמב, שהייתה מאהבת של הלורד ביירון והכריזה שהדמות בספרה מבוססת עליו.

אבל ישנה דמות נוספת שלה השפעה ישירה על הערפד הראשון בספרות המערב והיא דון ז'ואן. כזכור לקוראים אחת מיצירות המופת המספרת את סיפורו של דון ז'ואן היא הפואמה הארוכה של הלורד ביירון עצמו. ד"ר פולידורי ללא ספק הכיר את דמותו של דון ז'ואן ויש משהו במאהב הלילי העובר מקורבן לקרבן שמשותף הן לדון ז'ואן והן לערפד של פולידורי. במובן זה הערפד הינו מעין דון ז'ואן שלא הולך לשאול אלא חי לנצח על הגבול שבן עולם המתים והחיים.

ברומן "הערפד" אנו פוגשים בערפד שנשאר צעיר לנצח הודות לנטילת אישה אחרת בכל שנה. (אינני יודע מה איתכם אבל אני מכיר לא מעט בחורים צעירים כאלה, לעזאזל הייתי כזה במשך שנים). מספר הסיפור, חברו של הערפד, מגלה לבסוף את סודו של זה ומנתק איתו את הקשר, מתוך כוונה לעזוב את חיי ההוללות ולהתחתן עם אהובתו. אך למרבה הצער, בסופו של דבר האהבה הזו מקבל סוף טראגי משום שגם אשתו של גיבור הסיפור הופכת לבסוף לקרבן של הערפד.

הסיפור הזה בטוהר הפשוט שלו, שטף את אירופה בהצלחה כבירה, ובמקומות רבים החלו צצים להם רומנים ונבולות המספרות סיפורי אהבה טראגיים אשר נהרסים על ידי הערפד.

 לדוגמה בסיפור "אל נא תעיר את המתים" של המשורר הרומנטי הגרמני יוהאן לודוויג טיק מסופר לנו על בחור צעיר אשר אשתו האהובה נפתרת בטרם עת והוא, מכיוון שהוא לא מסוגל להשלים עם מותה, בוחר להחזיר אותה לחיים, גם אם זה במחיר של להשיב אותה כערפדה.

דוגמא נוספת היא הנובלה "קלרימונד, או מות האהבה" של המשורר והסופר הצרפתי תיאופיל גוטייה, שם מסופר על פרח כמורה אשר נוטף את הגלימה לטובת אישה מסתורית אשר למרבה הצער מתגלה כערפדית.

בדוגמאות האלה וברבות אחרות אנו מוצאים את הקשר ההדוק שבין הערפדים והאהבה הרומנטית המביאה את גיבורי הסיפור לבגוד בערכיהם ובחוקי הטבע. הערפדים כאן הינם מאהבים בד בבד להיותם רוצחים שוטי דם.

אפילו אלכסנדר דיומא כתב סיפור קצר בשם "הערפד מהקרפטים" שם הוא מביא שוב את הערפד/מאהב הלורד רות'וון, רק שכאן הוא מעביר אותו לטירה בהרי הקרפטים – לאותה טירה שבה נפגוש בחלק הבא את הערפד המפורסם מכולם – הרוזן דרקולה.
לפרק הבא