על 'נישואי פיגרו' של האופרה הירושלמית, מתוך 'מבקר בתרבות'

ביום שני האחרון הועלתה ההפקה השנייה של 'האופרה הירושלמית'. אחרי שבשנה שעברה הם העלו את 'דון ג'יובאני' במגדל דוד (ביקורת כאן) בהפקה מופתית ונפלאה, הם המשיכו ביחד עם מוצארט אל האופרה השנייה שאת הליברטו שלה כתב לורנצו דה פונטה – 'נישואי פיגארו'.

גם הפעם זכינו לאינטרפרטציה ייחודית ועכשווית של האופרה תוך שילוב מדיומים. אבל אם בפעם הקודמת האופרה הועלתה לצד אמנות ווידאו, הפעם היה זה מעין מפגש בין אופרה קלאסית ותיאטרון חזותי. שילוב תמוה במבט ראשון, אך שילוב אשר ייצר חוויה ייחודית של אופרה פרינג' – דבר המתאים הן לגילה הצעיר של האופרה הירושלמית והן אל הסגנון האמנותי האלטרנטיבי שנוצר בירושלים בשנים האחרונות עם הפקות איכותית ולא קונבנציונליות כמו 'הקרון' של קבוצת 'בית ריק', 'טוק טוק' של 'עונת התרבות', אירועי הספרות של 'קטמונה' והמסעות האמנותיים ברחבי מרכז העיר של אנשי 'ביתא'.

כיאה לרוח הפתרונות המאולתרים של הסגנון החזותי, כמעט כל עזרי הבמה היו מספר שולחנות שפעלו בשימושים שונים והפכו פעם למיטה, פעם לארון או לחלון ופעם אחת אפילו לאולם בית משפט. שימוש כזה יכול בקלות להשוות להפקה מידה של תלישות או עניות, אך בקלות הבלתי נסבלת של שינויי הבמה העדינים, הנוף המתחלף תכופות היה מלא חיים ומרתק. בחירות אלו היו ללא ספק תרומתה הלא צנועה של ארי טפרברג הבמאי, אשר אינו זר לעולם התיאטרון החזותי ממנו שאב את השראתו הפרשנית.

לצד טפרברג יש לציין את עומר אריאלי המנצח המבטיח ששמו הגיע עלי לפני כן מלווה בשבחים רבים והותיר אותי בציפייה דרוכה לראות ולשמוע את ההבטחה הצעירה הזו. לא התאכזבתי. ניצוחו של אריאלי על התזמורת הסימפונית של אשדוד (המצוינת!) שילב את המקצועיות של פרפורמר בין לאומי עם הצניעות והאיכות של אמן ירושלמי אמתי. נקודה קטנה שראוי לציין הייתה ההחלפה של תפקיד הצ'מבלו בקטעי הרצ'יטטיב בפסנתר עליו ניגן אריאלי חלופות במינוריות שקטה.

כל ההקדמות האלה מביאות אותי להפתעה הראשונה של האופרה – האוברטורה, או ליתר דיוק, העדרה. יצירה קצרה זו הנמשכת פחות מחמש דקות היא אחת היצירות המתוקות ברפרטואר. היא נודעת לא רק בגלל הקלילות והקליטות שלה, אלא גם בזכות הסיפור המופלא על כתיבתה על ידי מוצארט, שעות ספורות לפני החזרה הגנראלית של ההופעה הראשונה. הבחירה לוותר על האוברטורה הייתה ככל הנראה כדי לשמר על המהירות התזזיתית של האופרה המתקדמת בדהירה בין סצנה לסצנה, מה שמשווה לקומדיה טירוף מופלא, שאינו מופיע בשום אופרה בופה אחרת שאני מכיר. המהירות הזו הודגשה גם כן על ידי בחירותיו של הבמאי להכניס בכל פעם את הזמרים הבאים לפני צאתם של הקודמים. למרות שאני בהחלט יכול להבין את הרציונל מאחורי הבחירה להשמיט את האוברטורה, לי היא חסרה.

ועכשיו לצוות הזמרים. שמחתי לפגוש בשנית את החבר'ה הטובים של האופרה שאחרי 'דון ג'יובאני' רכשתי להם אהדה רבה. אנשים כמו אשר שגב, ונתנאל זלבסקי שפניהם המוכרות וקולותיהם הנעימים נחרטו בזיכרוני משכבר. לצד גילוי כישרונות חדשים כמו זה של מאיה עמיר שזימרה מצו-סופרן שהצליח לגרום לי לוותר על הצער שההפקה לא הצליחה למצוא נער מסורס לתפקיד בירושלים של 2014. את הילה גונן שלא יצאה מתפקידה הרציני אפילו בשיר הסוגר את האופרה השולח את הקהל לצאת לשתות, ואת זמרת הסופרן העילאית יסמין לוי-אלנטק שקולה החזק והמנעד המופלא שלה הדהימו אותי. אבל כל אלה, אין מה לעשות, נאלצו להופיע על במה אחת עם שלושת הזמרים הראשיים של ההפקה.

גבריאלה ריביס, ששיחק את הרוזן, כבר הוכיח את כשרונו כזמר עילאי בתפקיד הראשי של דון ג'יובאני, אבל הפעם הוא הוכיח איכויות קומיות של שחקן תיאטרון איכותי. יורי קיסין, שזכה לתפקיד פיגרו הביא את פיגרו כמו שפיגרו (ובומרשה בוראו) היה רוצה להיות – מקסים, חביב ומטומטם, ואני מתכוון לזה במלא האהבה שניתן להציע לביצוע.

אבל אין מה לומר, הכוכבת האמתית של האופרה הייתה ללא ספק מימה מילוא. הלו היא סוזנה. לא רק בזכות השירה הנעימה שלה שלא התבלטה מעוצמות מיוחדות או ביכולות קולרטורה עשירות כאלה של יסמין לוי-אלנטק, אבל הייתה פשוט יפהפייה, שירה המלטפת את האוזן ושובה את הלב. אלא גם בזכות המשחק האיכותי שלה, שבמבט אחד או מחווה קטנה, הסבירה לכל מי שלא הספיק להרים מבט אל עבר התרגום של הליברטו בדיוק מה קורה עכשיו. מה אומר? אני, שליבי עד כה נשבע אמוני עד לצרלינה מ'דון ג'יובאני', התאהבתי בגברת מילוא במידה כזו שגרמה לי (לא מעט הודות למוסר המפוקפק של האופרה עצמה) לשאול את עצמי עד כמה אני באמת מחויב למוסד הנישואין הזה שבו אני שרוי. אני מנסה לבחור את המילה הנכונה לתאר את התפקיד שלה אבל שום ביטוי מלבד "סקסית בטירוף" לא מצליח לקלוע לכוונותיי.

אל כל צוות הזמרים הצטרפה על הבמה ענבל יומטוביאן בתפקיד המשלב מעין דמות ארלקינו, עם מוקיון פנטומימה ועוזר במה. התפקיד שלה היה תובעני ביותר ודומה בעיני שהיא הייתה על הבמה יותר מכל אמן אחר. אבל השילוב הזה של הכישרונות שהתפקיד דרש; קומדיה פיזית, פנטומימה, אינטראקציה עם השחקנים והתפאורה ואפילו להטוטנות בכדורי אור המחוברים בחוט, חשף עבור הצופים את החולשות של ענבל. אינני מכיר אדם היכול לעמוד בכל ההיבטים שהתפקיד שלה תבע, אבל אי אפשר לשכוח שהיא נמצאת על בימה אחת עם מוסיקאים וזמרים שהקדישו את חייהם כדי לטפח את כשרונם ולחדד את הטכניקה שלהם. שחלקים נכבדים מכל יום בחייהם מוקדשים לעבודה סיזיפית ופדנטית ולליטוש ושימור של רמה גבוהה מאוד של אמנות. במקום הזה, ודווקא בגלל הקונטרסט העז בין הרמה הטכנית של המופיעים, תפקידה של ענבל נראה חלש יותר ולעיתים אפילו חובבני. אני משער שמילים אלו, אם יגיעו אליה דרך קווי האתר של הרשת, עלולים לפגוע בה, אך לא אוכל להישאר נאמן למעמדי כמבקר, אם לא אתייחס לקוץ הקטן שהציק לי בתוך כל ההפקה המעולה הזו.

לסיכום, האופרה הירושלמית הציעה בערב הזה אלטרנטיבה צעירה ובועטת לאליטיזם הפומפוזי של האופרה הישראלית של תל אביב. חלופה איכותית יותר, גם עם צנועה יותר. שכן דווקא מאחורי מעטה דק זה של צניעות חבוי כל הקסם שאפשר לבקש מערב בלתי נשכח.

ו... מימה - את יודעת איך למצוא אותי.

הצבא המוסרי בעולם

לצבא המוסרי בעולם
אין מדים.
כי הוא לא נותן לפרט לאבד בין הכללים.

לצבא המוסרי בעולם
אין תקציב.
כי כולם מתנדבים לשרת בו.

בצבא המוסרי בעולם
שומרים
אבל רק במשמרות הבטיחות.

לצבא המוסרי בעולם
אין רובים
ותותחים
וטילים
ומטוסים
ורקטות
וטנקים
ופצצות
ונגמ"שים
ומשחתות
וצוללות
ושחפ"צים
ושפשפות

כי הצבא המוסרי בעולם
לא נלחם.
מעולם.

גיטנג'לי, מאת רבינדרנת טאגור, 15

15
האם לא תוכל להצטרף בפזמון זה?
האם לא תוכל להצטרף בפזמון זה?
בהנאה המתפרצת, דועכת ומתפוגגת שלו?
האם לא תוכל להצטרף בפזמון זה?
האם לא תוכל להצטרף בפזמון זה?

האם לא תוכל לפתוח את אזניך
אל נעימות הסיטאר של מחזות המוות?
האם לא תוכל לפתוח את אזניך
אל נעימות הסיטאר של מחזות המוות?
        על פני כל הרקיע
       בחמה, בכוכבים, בלבנה?
האם לא תוכל להרגיש את הלהבה המתגלשת
       בעונג בערתה?
האם לא תוכל להצטרף בפזמון זה?
האם לא תוכל להצטרף בפזמון זה?

בהתפרצות מהממת של שירה
היא דוהרת מי ידע לאן
לעולם לא מביטה לאחור
העונג השועט, המתגלגל של תנועתה קדימה
         לעולם לא יוכל להעצר
בהתפרצות מהממת של שירה
היא דוהרת מי ידע לאן
לעולם לא מביטה לאחור
העונג השועט, המתגלגל של תנועתה קדימה
         לעולם לא יוכל להעצר

בנקישות הרגלים של השמחה הזו
ששת העונות רוקדות בטירוף
בנקישות הרגלים של השמחה הזו
ששת העונות רוקדות בטירוף
       מבול משתחרר בעולם
       סימפוניה של ריח וצבע
הודות לעונג שבוויתור,
       של השיחרור, של המיתה
האם לא תוכל להצטרף בפזמון זה?
האם לא תוכל להצטרף בפזמון זה?

(70)

האם זה מעבר ליכולותיך לשמוח בשמחת השירה הפורעה הזאת? להיות זרוק ואבוד ושבור בסחרור העונג הנורא הזה? הקשב, האינך יכול לשמוע מכל אחד מכיווני השמיים, מכל השמש, הירח והכוכבים, את נגינת הנבל של המוות המטיח הלאה כדור לוהב של מוסיקה פועמת בעונג בוער! 

ההוריקן של צלילים מטרפים נושאת הלאה את כל מה שאי פעם היה. הכול זז, הן לא עוצרות, הן לא מביטות לאחור, הן לעולם לא יהיו שמורות קשורות בשלשלאות - הן נחטפות ומסתחררות ונישאות הלאה בעונג המשחרר.

בשמירה של הקצב המהיר של המוסיקה חסרת המנוחה עונות באות במחולות וחולפות להן הלאה - צבעים, צלילים ובשמים נשפכים מבפלי אינסוף בעונג השופע המתפזר ומוותר ומת בכל רגע. 

האהבה של ג'ון סטיוארט מיל, מתוך "אגדות אמתיות 2"

כל מי שחשוב לו להיות אדם טוב ומוסרי, יודע כמה זה קשה. דבר ראשון, תמיד ניתן למצוא דעות לכאן או לכאן, ופעמים רבות לא ניתן לדעת מה היא הבחירה הנכונה. בנוסף לכך, גם אם יש את הכלים לבחור, פעמים רבות זה לא כזה כיף להיות בצד המוסרי, במיוחד כשכולם מבלים בצד השני. האגדה הבאה מספרת את סיפורו של אחד האנשים המעטים שהמציא שיטה שעוזרת לנו לבחור את הבחירה הנכונה, ולאחר מכן היה צריך לשלם את המחיר שלה.

ג'ון סטיוארט מיל  היה הילד העסוק ביותר בראשית המאה ה19. אביו, שרצה שבנו יהיה משכיל וחכם יותר מכל הילדים האחרים, החליט לא לשלוח את בנו ללימודים בבית הספר ובמקום זאת ללמד אותו בעצמו בבית.

הדבר לא היה קשה משום שג'יימס מיל, אביו של ג'ון סטיוארט מיל, עבד מהבית כהיסטוריון וכל יום הוא היה יושב במשרד וכותב את הספר הגדול שלו על ההיסטוריה של הודו.

ג'ון סטיוארט הקטן היה יושב באותו השולחן מול אביו ולומד... ולומד... ולומד. אחרי שהילד הקטן למד לקרוא ולכתוב באנגלית בגיל שלוש, אביו המשיך ללמדו יוונית בגיל ארבע, אלגברה בגיל חמש, היסטוריה בגיל שש, לוגיקה בגיל שבע, לטינית בגיל שמונה וכן הלאה וכן הלאה עד שבגיל ארבע עשרה, הנער הצעיר ידע לא רק את כל מה שלומדים בבתי הספר הכי טובים בעולם, אלא גם תחומי מחקר שלמים שלומדים באוניברסיטה – כמו משפטים ופילוסופיה.

גאה בהישגיו של בנו, ג'יימס מיל היה לוקח את ג'ון סטיוארט הצעיר למפגשים חברתיים שלו עם חבריו מהאקדמיה ומהפוליטיקה והוא נדהם בעצמו לגלות עד כמה לנער הצעיר יש ביטחון לדבר עם אנשים רמי מעלה כמו פרופסורים ועם אנשים מפוקפקים כמו פוליטיקאים, ברצינות ובכבוד הדדי של שווה בין שווים.

כשהיה הנער כבר בן חמש-עשרה, ג'יימס שלח את ג'ון סטיוארט הצעיר ללמוד באוניברסיטה. אבל אחרי שנה אחת כסטודנט, ג'ון סירב להמשיך בלימודיו, בטענה שאין לו זמן לבזבז באוניברסיטה שבה רק מלמדים את הסטודנטים האחרים דברים שהוא כבר מזמן יודע.

לא הייתה לאביו ברירה אלא לקבל את הטענות הללו וכך, כשהנער היה רק בן שבע עשרה, הוא שלח אותו לעבוד כפקיד בכיר בחברה הכי מצליחה בעולם באותן שנים – ''חברת מזרח אסיה'' שהחזיקה ספינות רבות שהביאו סחורות מכל העולם.

ג'ון סטיוארט יעבוד בחברה הזו עוד שנים רבות ובכל השנים האלה הוא יזכה לכבוד רב מצד כל העובדים סביבו כעובד מצטיין וכמנהל אדיב ומנומס. אבל הסיפור שלנו הוא על ג'ון סטיוארט מיל האדם, ולא על ג'ון סטיוארט מיל העובד המצטיין, ולמיל האדם החיים בישרו תהפוכות רבות ושונות שלא נוכל לדעת עליהם, אם רק נסתכל על דף "קורות החיים" שלו, מכובד ככל שיהיה.

בגיל עשרים, בהיותו בחור צעיר ומבטיח שכל העולם עומד לרגליו, ג'ון סטיוארט מיל חווה התקף חמור של דיכאון עמוק. כנער, הוא תמיד דיבר על הצורך ברפורמה ממשלתית – בתיקון כל המוסדות של העולם כך שהם יהיו צודקים יותר, בדאגה לעניים ולחלשים ובשוויון כולל באוכלוסייה. אבל אז הוא שאל את עצמו שאלה פשוטה וקטנה שמוטטה אותו לחלוטין: "נניח לרגע שמחר פתאום כל הדברים האלה יתממשו," הוא שאל את עצמו, "האם אתה תהיה מאושר?" התשובה לא איחרה לבוא – "לא".

פתאום כל הערכים הגדולים האלה שהוא גדל עליהם, כל העקרונות והתכניות שלו לשינוי סדרי עולם, נראו לו תפלים וחסרי ערך. ובעיני עצמו – הוא נראה כמו נער אנוכי שמודאג רק מהאושר הפרטי שלו ולא מהמצב החברתי של העולם.

מיל המשיך ללכת לעבודה ולעמוד במחויבויותיו השונות, אבל, עמוק בתוך עצמו, הוא לא חש דבר מלבד ייאוש.

קשה לאנשים לעזור לאדם השרוי בדיכאון, כל הזמן הם רק מנסים להגיד לו "תצא מזה כבר!" מבלי להבין, שאם הוא היה יכול פשוט "לצאת מזה" הוא היה עושה זאת בעצמו מזמן.

עוד יותר קשה היה לג'ון סטיוארט מיל, מכיוון שלא יכול היה לפנות לאביו בנושא; אביו, שהיה עונה ועוזר לו בכל שאלותיו בנושאי יוונית, משפט, היסטוריה ומתמטיקה, לא ממש הבין ברגשות והתייחס אליהם כאל דברים שרק מפריעים לאדם בעבודתו הרצינית ולכן יש להתעלם מהן. במילים אחרות – אביו היה אנגלי מהשורה.

כדי לצאת מהמצב העגום שלו, ג'ון הצעיר היה צריך ללמוד דבר שלא הכיר מעולם בתור ילד – הוא היה צריך ללמוד ליהנות. ולא סתם ליהנות מדברים קטנים כמו עוגה מתוקה או לשכב מתחת לשמיכה חמה כשבחוץ יורד גשם, אלא ליהנות מאותם הדברים שנועדו לרומם את נשמתו של האדם מעלה מחייו העגומים, אל עבר הדברים הגדולים של החיים, או במילים אחרות – ליהנות מאומנות.

כך החל ג'ון סטיוארט מיל לבקר במוזיאונים ולראות פסלים וציורים של גדולי האמנים, ולבקר בקונצרטים ולשמוע יצירות של טובי המלחינים ובמקום לקרוא מאמרים במשפט או ספרי היסטוריה – הוא החל לקרוא שירה.

אט אט, החל מיל לצאת מהבור העמוק שנכנס אליו, וכשהוא סוף סוף יצא ממנו, הוא הביא איתו אוצר גדול אותו שיתף עם כל האנושות.

"כולנו רוצים להיות מאושרים" הוא אמר, "וכדי להיות מאושרים אנחנו צריכים פשוט ליהנות ולא לסבול". המשפט הזה נשמע פשוט ולא רציני אבל הוא גרר איתו השלכות גדולות יותר מסתם לשלוח את כל האנשים לצאת למסיבה.

"הפעולה המוסרית", כך לבסוף ניסח זאת, "היא זו שעושה הכי הרבה אושר להכי הרבה אנשים ומונעת הכי הרבה סבל מהכי הרבה אנשים".

פתאום זו לא רק הייתה שאלה של בילויים והנאה, אלא תשובה אמיתית לגבי "איך אני יכול להיות אדם טוב יותר?" – מיל אפילו הציע מחשבון מתמטי שיכול לעזור לאנשים להיות אנשים טובים יותר: כשאתה ניצב מול שאלה מוסרית, תשאל את עצמך – מי ייהנה מהפעולה שלי? מי יסבול ממנה? או לחילופין – ממי אני אמנע הנאה? וממי אמנע סבל? לאחר מכן קל יהיה לדעת אם הפעולה היא מוסרית או לא.

לא כולם אהבו את התיאוריה המוסרית הזו של מיל. היו כאלה שהעדיפו פשוט לפעול לפי החוקים שהממשלה החליטה, במקום לעצור ולחשוב על כל המעשים שלהם. אבל בשביל מיל השיטה הזו עזרה ביותר: הוא לא רק ידע שהוא חי את חייו מעכשיו כאדם מוסרי יותר, הוא גם היה אדם מאושר יותר, בזכות הידיעה שהפעולות שלו בעולם תורמות להגדיל את ההנאה של האנשים ולהקטין את הסבל.

לחיים יש דרך מוזרה להפתיע את האדם ולהציב אותו פנים אל פנים מול העקרונות שלו. כך קרה גם למיל: עד שסוף סוף הוא למד ליהנות מהחיים – הוא התאהב. ולא סתם התאהב, אלא הוא התאהב באישה שהייתה נשואה לחבר טוב שלו.

הרייט טיילור הייתה בחורה צעירה ויפה שהתחתנה עם בחור צעיר בשם ג'ון טיילור מכל הסיבות הנכונות; לג'ון טיילור היה בית גדול ועבודה קבועה ולפעמים אפילו היה אפשר לנהל איתו שיחה שלמה מבלי להשתעמם לחלוטין. השניים הביאו לעולם שני ילדים ונהנו יחדיו מחיים בורגנים ומשעממים של זוג נשוי, עד שהיא פגשה את ג'ון סטיוארט מיל והתאהבה בו מכף רגל ועד ראש.

השניים מצאו אחד בשנייה נפש תאומה, מישהו לא רק לחלוק איתו את הזמן, אלא גם רעיונות וויכוחים, להתדיין ביחד על הדברים הגדולים של העולם ולא רק על התור של מי לזרוק את הזבל, או לאסוף את הילדים מהגן.

מיל אהב את הרייט מאוד, אבל הוא ידע שהאושר שלו שווה לאושר של כל אדם אחר, כולל של בעלה. הוא ידע שאם השניים יממשו את אהבתם, לא רק שג'ון טיילור יסבול מכך שאשתו עזבה אותו, אלא גם היא עצמה תסבול מכך – היא תאבד את מקומה ואת כבודה בחברה המתורבתת שחושבת שזה רעיון רע מאוד להרוס נישואין.

באותן שנים לא היה מקובל בכלל להתגרש, ולג'ון סטיוארט מיל לא הייתה ברירה, אלא לשים את האושר האישי שלו בצד ולחכות שהגורל ישתנה לטובתו.

ג'ון והרייט המשיכו להיות חברים טובים. אבל רק חברים טובים, מבלי לעשות שום דבר אחר שעלול לפגוע בכבודו של בעלה של הרייט. ביחד הם כתבו מאמרים שונים ובניהם את שני המאמרים הראשונים בהיסטוריה בעד שוויון זכויות מלא לנשים. הם אפילו טענו ביחד שלנשים צריכה להיות זכות בחירה לממשלה בדיוק כמו לגברים.

היום זה ברור לנו לגמרי שנשים הן שוות לגברים ושמגיעות להן זכויות שוות, אבל באותן שנים זה נשמע מטורף לחלוטין ויעברו עוד מאה שנים מאז דבריהם של ג'ון סטיוארט מיל והרייט טיילור, עד שכל העולם יבין שהשניים צדקו כל הזמן.

השנים חלפו להן וג'ון סטיוארט מיל המשיך לשים את אושרו האישי בצד. הוא לא התחתן עם אף אישה ואפילו לא יצא לבלות עם אף אישה אחרת משום שליבו היה שמור להרייט.

עד שלבסוף, אחרי עשרים ואחת שנים ארוכות של המתנה, ג'ון טיילור הזקן הואיל בטובו להתפנות מהעולם והשניים יכלו סוף סוף להתחתן ולממש את אהבתם.

לגורל  יש חוש הומור מיוחד במינו, כזה חוש הומור שאנחנו בני האדם לא ממש מצליחים להבין. וכך, כעבור שבע שנים קצרות של נישואין, הרייט טיילור מיל, אשתו האהובה של ג'ון סטיוארט מיל, פתאום נפלה למשכב ונפטרה ממחלה קשה.

למיל לא הייתה ברירה אלא לקבל את הגורל, ולהגיד תודה על השנים שבהן הם חיו ביחד.

"אלה היו שבע השנים הטובות בחיי" הוא אמר לחבריו, "שכן לא רק אהבנו אחד את השנייה, אלא בזכות השנים הארוכות של הציפייה זה לזו, הפכנו לחברים טובים מאוד – שיודעים להוקיר כל יום שזכינו בו לחיות יחדיו".

על מצבתה של אשתו האהובה הוא ציווה לכתוב את המילים הבאות:

לזכרה האהוב

של הרייט מיל

אשתו היקרה, האהובה והחסרה מאוד

של ג'ון סטיוארט מיל

ליבה הגדול והאהוב,

נשמתה הנאצלת,

שכלה הצלול החזק והמקורי

הפכו אותה למנחה נבונה,

למורת דרך לחוכמה

ולדוגמא לכל בטוב ליבה.

היא הייתה לעונג הארצי

של כל מי שזכו באושר של חברתה.

כפעילה כנה לטובת הכלל

היא הייתה נדיבה ואדיבה

לכל הסובבים לה.

השפעתה נוכחת בעולם

ברבים מהשיפורים הגדולים ביותר של התקופה

ועוד תהיה נוכחת בשיפורים העתידים לבוא.

לו היו עוד קצת לבבות ותבונות

כשלה

העולם הזה כבר היה הופך

לגן העדן המצופה.

קוקו שאנל משחררת את הנשים, מתוך 'אגדות אמתיות 2'

יש אנשים, בדרך כלל הם אנשים רציניים ששותים את המרק שלהם בשקט מופתי, שחושבים שאופנה זה דבר מטופש מאוד, שאין לו כלום עם העולם המתורבת, ואפילו שהוא פוגע במעמד האישה. לאנשים האלה אני מקדיש את האגדה הבאה.

סוף המאה ה19 הייתה תקופה בלתי  נוחה בעליל. נשים לבשו נעליים קטנות מדי עם גרביים חמות מדי על רגליהן. על פלג גופן העליון הן לבשו מחוך מיוחד, שהיה מורכב מעצמות של לוויתן, שכל תפקידו היה למחוץ את הבטן והחזה כל כך חזק, שהרבה מהן היו נוטות להתעלף כשמשהו קרה שהצריך אותן לנשום עמוק.

אם זה לא מספיק, מעל המחוך בדרך כלל הייתה שמלה מסובכת שטבעות ברזל שמרו אותה רחבה מספיק כדי שיהיה להן קשה לעבור בדלתות ומתחת לשמלה (אגלה לכם למרות שזה לא כל כך מנומס), היה לא זוג תחתונים אחד, אלא ארבע ולעיתים חמש זוגות תחתונים ביחד.

ואם כל זה עדיין לא מספיק כדי להפוך את התקופה הזאת לתקופה הכי לא נוחה לנשים בהיסטוריה, צו האפנה קבע שהדבר היפה ביותר שאישה יכולה לשים על הראש, זה כובע רחב שוליים וכבד שעליו שזורים ותפורים כל מני דברים מוזרים; מאבני חן, נוצות ופרחים ועד פירות, מניפות ושאר חפצים שהתרוצצו בבית.

לפני כל מסיבה, הגבירות היו מקדישות שעתיים או שלוש של עמידה במקום, בזמן שעוזרת אחת או שתיים הייתה מלבישה אותן בכל שכבות המלמלות האלה. ואחרי כל מסיבה, הן היו צריכות לעבור שעה נוספת של עמידה במקום בזמן שהעוזרות מפרקות את השמלה. אבל זה היה בסדר, כי הגברות האלה ידעו לעמוד שעות ארוכות – הרי לא ניתן היה בכלל לשבת עם השמלות האלה.

בזמן הזה, הרחק הרחק מכל הרעש וההמולה של נשות האצולה, נולדה גבריאל בונר שאנל. ילדותה של גבריאל הייתה קשה מאוד. אמה נפתרה כשהייתה רק ילדה קטנה ואביה החליט לשלוח אותה לגור בבית יתומים תחת השגחתן של נזירות חמורות סבר שכל הזמן הכריחו אותה להתפלל, ללמוד ולנקות.

המנוחה היחידה של גבריאל הקטנה הייתה שיעורי התפירה, שבהן היא הצטיינה יותר מכל הילדות האחרות בבית היתומים.

החיים במנזר היו קשים מאוד, וכשגבריאל גדלה והפכה לנערה צעירה, היא לא הייתה יכולה לחכות לעזוב את המנזר ולחיות את חייה. אבל, מה תעשה בחורה צעירה בלי משפחה לבד?

גבריאל ניסתה למכור את כישורי התפירה שלה, אבל בלי ניסיון מקצועי או מתפרה משלה, איש לא האמין שהיא אכן תופרת טובה כמו שהיא מספרת. לא עבר זמן רב וגבריאל הצעירה מצאה את עצמה נאלצת לעבוד כזמרת במועדונים מפוקפקים.

היא כל כך התביישה בעבודה הזו שלה, שהיא החליטה להסתיר את שמה ולקרוא לעצמה קוקו, השם שבו היא ידועה מאז ועד היום.

יום אחד הגיע למועדון שבו עבדה בחור עשיר בשם באטיין בלסאן. בלסאן ראה את העלמה הצעירה והיפה השרה לה במועדון האפל ולא יכול היה שלא להתאהב בה.

"אם רק תהי שלי קוקו" אמר לה כשהיה אתה ביחידות "אתן לך כל מה שתבקשי!"

"אני רוצה מתפרה בפריז" ענתה קוקו שאנל באדישות. היא לא הייתה מוכנה להתמסר כך לבלסאן, אבל ראתה בו הזדמנות פז לעזוב את עבודתה המבישה ולהתחיל לעבוד בקריירה בה תמיד חפצה.

בלסאן מיהר לרכוש לה מתפרה, והיא מיהרה לשלוח אותו לדרכו, אחרי הכול – הוא היה גבר נשוי. לא עבר זמן רב ולקוקו שאנל הייתה לא רק מתפרה, אלא גם חנות כובעים משל עצמה בפריז, מול מלון הריץ היוקרתי שבו התגוררה.

"יוקרה לא רק צריכה להיות יפה" היא אמרה "אלא גם נוחה!" ובגישה הזו היא תפרה סוג חדש של כובעים שאף אחת מהגבירות של התקופה לא הכירה – כובעים נוחים!

במהרה השמועה התעופפה לה, שבפאריז יש תופרת אחת שעם הכובעים שלה אפשר אפילו לסובב את הראש ומכל אירופה הגיעו נשים לרכוש לעצמן את אחד מהכובעים הקלילים האלה.

אבל כל ההצלחה והיוקרה לא הספיקו לקוקו שאנל שרצתה לא רק להלביש את העולם אלא גם לשנות אותו. והיא הזמינה את כל האצילים ובעלי העסקים באירופה לתצוגת אופנה מיוחדת שבה היא תציג את החזון שלה לבגדי הנשים של המאה ה20.

ביום המיוחל נאספו נשים מכל אירופה לראות איך חושבת הכובענית הקטנה הזו שנשים צריכות להתלבש. קוקו שאנל חיכתה בקוצר רוח מאחורי הקלעים בזמן שבגדיה הוצגו לנשים הסקרניות, אך למרבה הפלא היא לא שמעה לא מחיאות כפיים ולא קריאות התפעלות רק דממה של תדהמה ופה ושם גיחוך קל (הקול הכי נורא שיכול להישמע בתצוגה).

הסיבה הייתה שהעולם לא היה מוכן לבשורה המוזרה של המעצבת החדשנית. במקום שמלות ומחוכים שאנל הציגה שמלות שחורות ופשוטות שיתאימו לגוף ולא ניסו לעוות את צורתו עם כל מני חוטי ברזל ועצמות לוויתן. במקום חמשת התחתונים – חליפת נשים עם חפתים! היא אפילו הרחיקה לכת עד כדי כך שהיא הציעה שהנשים תלבשנה חולצה עם מכנסיים! המכנסיים היו מכנסי רכיבה על סוסים (המקום היחיד שבו היה מקובל שבו אישה תלבש מכנסיים) והחולצה הייתה תפורה בהשראת חולצות הספנים המפוספסות.

אף אחת מהנשים לא ציפתה לתצוגה המוזרה הזאת. הן לא העזו לדמיין שזה בכלל ייתכן שאשה תלבש מכנסיים בלי סוס, או חולצה בלי ספינה. היו אפילו כמה נשים שלא התאפקו ונשמו עמוק – והתעלפו.

אבל אז קרה דבר נורא. פתאום כל מדינות אירופה התייצבו זו אל מול זו באחת המלחמות הנוראיות ביותר שהכוכב הקטן שלנו ידע אי פעם – אז קראו למלחמה הזו 'המלחמה הגדולה' אבל היום אנחנו קוראים לה 'מלחמת העולם הראשונה'.

כל הגברים יצאו למלחמה והנשים נאלצו לקחת את מקומם בכל המפעלים שנותרו ריקים מפועלים. לשווא ניסו הנשים לעבוד בפסי הייצור של המפעל בשמלותיהן ומחוכיהן עד שאחת מהן נזכרה שהיא ראתה לפני זמן מה, תצוגת אופנה שהציעה לנשים בגדים שהם לא רק נוחים ויפים אלא שאפילו אפשר לשבת בזמן שלובשים אותם.

לא עבר זמן רב ובגדיה של שאנל נשלחו לכל קצוות אירופה, והנשים התחילו אפילו ליהנות ללבוש בגדים שאפשר לנשום בהם עמוק.  

כך שאנל הפכה למותג האופנה המודרני הראשון, היא אפילו השיקה בושם מיוחד בשם "שאנל מספר 5" אשר נמהל, לא מניחוח של פרח אחד, אלא מתרכובת של חמישים פרחים שונים. זה היה הבושם הראשון אי פעם שיצא ממותג אופנה ולא מחנות של פרפיומר.

היום אנחנו בכלל לא חושבים שזה מוזר לראות אישה במכנסיים וחולצה, או לובשת שמלה קטנה שחורה, אבל לפעמים כדאי לזכור שבלי הגברת קוקו שאנל, אולי בנות היום היו עדיין צריכות להסתובב בשמלות ומחוכים ולהיזהר שלא לשבת, או לנשום. 

ובכל זאת

וּבְכָל זֹאת אֲטַפֵּס עַל הָהָר,
גַּם אִם תַּשְׁלִיכוּ סְלָעִים.
אִם זֶה מַה שֶׁנּוֹתָר,
אֵאָחֵז בְּדַּרדַּר
וְאַמְשִיך בְּדַרְכִּי עַל הָהַר.

וּבְכָל זֹאת אֶתְרָחֵק מִן הַכְּפָר,
גַּם אִם  יֵשׁ  שָׁם פָּשׁוּט וְנָעִים.
גַּם אִם יֵשׁ שָׁם קָפֶה -
וכאן אֵין כְּלוּם יָפֶה -

אָמְשִיך בְּדַרְכִּי עַל הָהַר.

וּבְכָל זֹאת אֶלָחֵם בַּמִּשְׁמָר,
גַּם אִם מֶלֶך נִלְחָם כְּנֶגְדִּי.
כִּי הַמֶּלֶך אִידְיוֹט,
אֶת רֹאשׁוֹ עוֹד אֶכְרוֹת

וְאַמְשִיך בְּדַרְכִּי עַל הָהַר.

וּבְכָל זֹאת אֲטַפֵּס עַל הָהַר,
גַּם אִם תַּשְׁלִיכוּ סְלָעִים.
אִם זֶה מַה שֶׁנּוֹתָר,
אֶמְלוֹק עוֹד צַוָּאר

וְאָמְשִיך בְּדַרְכִּי עַל הָהַר.