צ'ארלס דארווין - הילד שאהב חיפושיות, מתוך 'אגדות אמתיות 2'

כשצ'ארלס דארווין היה ילד קטן, אף אחד לא חשב שהוא יגדל להיזכר כאחד האנשים החשובים בהיסטוריה של המדע. הוא היה ילד חביב ומנומס שלא ממש התעניין בלימודים והעדיף, בכל הזדמנות שהייתה לכך, לטייל בחוץ ולהתבונן בטבע.

יותר מכל צ'ארלס הקטן אהב לאסוף חיפושיות. הוא היה עוקב אחריהם בסקרנות מתחת לאבנים או בנקיקים צרים בשביל. וכשהיה מוצא חיפושית מיוחדת מיהר לקחת אותה איתו לביתו, שם הוא צירף אותה לאוסף הקטן שלו.

פעם אחת, במהלך אחד הטיולים האלה, צארלס הצעיר התפלא לגלות לא אחת, אלא שתי חיפושיות מיוחדות ויפהפיות – לאחת היו כנפיים בצבע ארד ומחושים ארוכים ולשנייה היו מחושים קצרים יותר וצבע ירוק מתכתי. חיש מהר, הוא לקח כל אחת מהחיפושיות האלה בידו ופנה לשוב לביתו במהרה.

אבל אז הוא נדהם לגלות, הולכת לה על גזע עץ זקן, חיפושית שלישית, יפה ומיוחדת יותר משתי האחרות. צ'ארלס התכופף לבחון אותה; היו לה כנפיים סגולות עמוקות ועל המחושים שלה אפשר היה להבחין בשערות קטנטנות. חיפושיות מיוחדת כל כך – הוא מעולם לא דמיין שאפשר למצוא.

שתי ידיו היו כבר תפוסות על ידי החיפושיות האחרות, והוא לא ידע מה לעשות. אבל לא היה זמן לבזבז – החיפושית הסגולה החליטה שזה זמן מצוין לחזור הביתה והתחילה להתרחק. מבלי לחשוב על כך, צ'ארלס הכניס את אחת החיפושיות לפיו ומיהר לתפוש את החיפושית החדשה.

אך אבוי! מסתבר חיפושיות בכלל לא אוהבות להיות בתוך פיות של אנשים, והחיפושית הזו החליטה לשחרר נוזל מר ומגעיל היישר בתוך הפה של צ'ארלס הצעיר.

בלית ברירה הוא ירק את החיפושית מפיו, ידיו נפתחו בזעזוע ולפני שהשיב לעצמו את עשתונותיו, הבין צ'ארלס הצעיר שמכיוון שלא יכול היה להסתפק בשתי חיפושיות,  הוא איבד עכשיו את כולן.

אבל הטבע הוא עשיר כל כך, שאם רק תחקור אותו מספיק זמן, תמצא בדיוק את מה שחיפשת. ואכן, כעבור מספר שבועות ארוכים של חיפושים,  דארווין הצעיר מצא סוף סוף חיפושית סגולה עם מחושים מיוחדים – בדיוק כמו זו שאבדה.

הוא כל כך התרגש מהמציאה שלו, שבמקום לקחת את החיפושית לביתו, החליט לקחת אותה אל האוניברסיטה, ולהראות אותה למדענים שם.

חודש לאחר מכן, הגיעה לביתו של דארווין חבילה קטנה בדואר. היה זה פרסום מדעי בנושא סוגים של חרקים שונים. באחד העמודים בתוך הספר, הוא מצא רישום של החיפושית שמצא ולידה היה כתוב באותיות קטנות בפינה: התגלתה על-ידי צ. דארווין.

מלא שמחה צ'ארלס הצעיר רץ לאביו והכריז בגאווה – "אבא, כשאהיה גדול אני רוצה להיות חוקר טבע!"

היום, תפקידו של המדען הוא מוכר ומכובד בכל העולם והורים בדרך שמחים שבנם מחליט שהוא רוצה להיות מדען. אבל אז, בראשית המאה ה19, חוקרי טבע נחשבו סוג מוזר של פילוסופים, שבמקום להתעניין בחיים - התעניינו בבעלי-חיים.

אביו של דארווין החזיק בדעה כזאת, וכששמע שבנו רוצה להצטרף לאנשים המוזרים האלה, השיב באופן חד משמעי – "מה פתאום 'חוקר טבע'? אתה תהיה רופא, בדיוק כמו אבא שלך וכמו סבא שלך."

אביו של צ'ארלס לא רצה לפגוע בבנו, הוא אהב אותו מאוד. הוא ידע שחייו של חוקר הטבע הם חיים קשים מאוד, ושהסיכוי שהוא יוכל למצוא פרנסה בטוחה מעבודה כזו הוא קלוש. רופא, לעומת זאת, זה גם מקצוע מכובד על ידי כולם וגם שכרו בצדו.

צ'ארלס ידע שאביו רוצה רק את מה שטוב בשבילו וכשגדל, למרות שעדיין רצה להיות חוקר טבע, ולמרות שבילה את כל זמנו הפנוי בקריאה על מדעי הטבע ובשיחות עם חוקרים מהתקופה, בכל זאת נרשם לאוניברסיטת אדינבורו ללימודי רפואה.

למרבה המזל, דארווין לא הצליח כל כך בלימודי הרפואה שלו. בהתחלה הוא נהנה מאוד מהלימודים, במיוחד מלימודי הכימיה ומחברתו של ג'ון אדמונדסטון, עבד שחור מגיאנה שבדרום אמריקה, שמילא את ראשו בתיאורים מופלאים על יערות הגשם העשירים של מולדתו.

עם הזמן לימודי הרפואה עברו מהצד התיאורטי שלהם לצד המעשי. כאן דארווין כבר מצא עצמו מתקשה מאוד בלימודים.

היו לכך שתי סיבות עיקריות. הראשונה – דארווין פשוט לא היה מסוגל לחזות בדם, ולכן לא יכול היה לעזור לחולים ולטפל בפצועים. הסיבה השנייה הייתה שדארווין פשוט לא בא לשיעורים. במקום זאת הוא העדיף ללכת אל מוזיאון הטבע של האוניברסיטה ולהתבונן בכל החיות והצמחים שהוצבו שם לתצוגה.

מיותר להגיד שדארווין נכשל בלימודים וכעבור פחות משנתיים חזר אל אביו.

אבא של צ'רלס דאג מאוד שהעלם יגדל להיות חסר השכלה ועצל, אז הוא החליט שאם צ'ארלס לא יכול ללמוד רפואה, עליו ללמוד את הדבר החשוב הבא.

"מדעי הטבע?" שאל דארווין בעיניים נוצצות מהתרגשות?

"מה פתאום!" השיב האב, "עליך ללמוד דבר מעשי יותר. לכן אני שולח אותך ללימודי כמורה. אם אינך יכול לעזור לגוף של האנשים, תעזור לנשמתם."

לא עברה שנה ודארווין מצא את עצמו שוב על ספסל הלימודים, הפעם במחלקה ללימודי דת בקיימבריג'.

גם כאן דארווין לא מצא כל עניין בלימודים: במקום לקרוא את כתבי הקודש הוא העדיף לקרוא ספרי שירה וזואולוגיה; במקום לבלות עם הלימודים – הוא העדיף לבלות עם חברים; במקום ללכת להרצאות שלו – הוא העדיף ללכת להרצאות על בוטניקה בבניין מדעי הטבע הסמוך; במקום להגיש עבודות לכיתה – הוא העדיף להתכתב עם מדענים, ובמקום להיות עם שאר פרחי הכמורה – הוא העדיף לצאת אל חברת פרחי הבר שבטבע ולאסוף חיפושיות.

זה היה בהחלט מצב ביש, בדרך הזו לא היה סיכוי שדארווין יהיה כומר מוסמך. מצד שני, הוא לא יכול היה שלא להרגיש שהוא מאכזב את אביו.

החיים הם ללא ספק דבר מופלא, בדיוק כשאדם מוצף בשאלות הם מגיעים עם התשובה. במקרה של דארווין, התשובה הזאת הייתה בצורת מכתב שחיכה לו על השולחן בחדרו.

במכתב הייתה הזמנה רשמית לצ'ארלס דארווין, להשתתף במסע בן חמש שנים מסביב לעולם, על גבי הספינה המלכותית ה"ביגל". הקברניט של הספינה התעקש שעל הסיפון יהיה גם חוקר טבע ומכל המועמדים צ'ארלס דארווין היה המועמד המתאים ביותר.

אי אפשר לתאר את התרגשותו של צ'ארלס הצעיר מהמכתב הזה - להיות חוקר טבע במסע סביב העולם! הרי זו התגשמות כל המשאלות שלו. אבל מה יהיה עם אביו? כשצ'ארלס סיפר לאביו על המכתב, זה סירב בכל תוקף. "הרי כבר בזבזת מספיק זמן מחייך צ'ארלס" אמר לו אביו "ועכשיו אתה מתכוון לבזבז עוד חמש שנים נוספות?".

צ'ארלס היה מיואש מאוד, אבל הוא לא התכוון לוותר על ההזדמנות הזו. הוא החליט שאם אבא שלו לא מוכן להקשיב לו, הוא ינסה לדבר אל דודו, אחיו הגדול של אביו. בתקווה שזה יצליח לשכנע את אחיו הקטן.

אין מה לעשות - יש סדר בעולם. וכמו שילדים מקשיבים להוריהם – כך גם אחים מקשיבים לאחיהם הגדול. אביו של צ'ארלס השתכנע ובתוך חודש ימים דארווין מצא את עצמו על ספינת הוד מעלתה ה"ביגל".

ה"ביגל" שטה מהנמל בבריטניה אל יבשת דרום אמריקה. משם, דרך מיצרי מגלן, היא הקיפה את היבשת והמשיכה מערבה לניו זילנד ולאוסטרליה. משם, דרך האיים השונים של האוקיאנוס ההודי, היא המשיכה להקיף גם את חופיה של יבשת אפריקה ורק אחרי עצירה נוספת בדרום אמריקה, שבה אל חופי בריטניה.

דארווין, למרות שלקה פעמים רבות במחלת ים, לא נתן להזדמנות הזו להתבזבז. בכל פעם שהספינה עצרה בחוף מבטחים, הוא היה יורד מהספינה ויוצא במהרה לחקור את המקום. הוא היה אוסף רישומים ודגימות של כל הצמחים ובעלי החיים שהוא פגש, עוקב אחרי ההתנהגויות וההרגלים של בעלי החיים השונים ומתעד כל רסיס של מידע שנדמה היה לו שהוא יכול להיות בעל ערך מדעי.

דארווין, שמאז ומעולם אהב לחקור את הטבע, נדהם מהעושר המופלא שהמסע הזה גילה לו – לכל אזור בכל יבשת היו צמחים, חרקים, ציפורים וטורפים שונים. ואפילו חיות שהכיר כל חייו, נתגלו לו פתאום בגוונים וצורות חדשות.  צב היבשה לדוגמא, היה ביבשת אפריקה קטן כמו קיפוד ובאיי גלפאגוס גדול כמו כבשה.

העובדה שישנם זנים שונים של בעלי חיים הייתה כמובן ידועה לדארווין, הוא הכיר את הספרים שמחלקים את החיות למשפחות, זנים ומינים שונים ומסמנים את ההבדלים הרבים שיכולים להיות בכל קבוצה. אבל דרך המסע הזה, דארווין התחיל לראות שיש בעיה מהותית עם החלוקה הזאת.

כשהיה באיי דלפאגוס, הוא בחן את ציפורי הפרושים השונות שחיו באיים ונדהם לגלות שאפילו בתוך קבוצת איים כזו קטנה, אפשר למצוא באי אחד פרושים עם מקור קטן ובאי אחר פרושים עם מקור גדול. הוא המשיך לחקור ומצא שבאי הזה הפירות הצומחים היו גדולים וקשים, ובאי ההוא הן היו קטנים ורכים והבין שהמקור השונה של כל ציפור מותאם בדיוק לסוגים השונים של פירות.

"איך זה קרה?", הוא שאל את עצמו והוסיף, "האם אלה זנים שונים של פרושים, או צורות שונות של אותו הזן? איך אפשר להבין את ההבדלים האלה?"

דארווין הכיר את התיאוריה המדעית שכל החיות התפתחו עם השנים בתהליך הנקרא אבולוציה, אבל עד אז אף אחד לא ידע להסביר כיצד זה קורה.

היו כאלה שניסו להסביר זאת, כמו המדען הצרפתי המכובד ז'אן בפטיסט למארק. הוא טען שהחיות משתנות בכוח הרצון שלהם – שחיה כמו הג'ירפה התאמצה מאוד להגיע לעלים הגבוהים של העץ עד שלאט לאט הצוואר שלה התארך. דארווין לא היה מוכן לקבל את התיאוריה הזאת – שכן, אם היא הייתה נכונה, כל מי שהרגיש נמוך מדי היה יכול פשוט למתוח את עצמו ועם הזמן להפוך לגבוה.

הייתה חייבת להיות תשובה טובה יותר לבעיה הזו ודארווין החליט להיות האיש שיגלה אותה. אבל לשם כך צריך היה לבצע עוד מחקר. המון מחקר.

כשדארווין שב לביתו, הוא שיתף מספר חברים מהאקדמיה בשאלות שלו ואלה עודדו אותו להתחיל את המחקר הגדול שעתיד להציב אותו בשורה הראשונה של חוקרי העולם.

דארווין אסף את כל רשימותיו והתיישב לערוך אותן ולסדר אותן. בהתחלה לא הייתה לו תיאוריה בכלל, אלא רק אוסף של עובדות שלא ידע כיצד הן מתיישבות זו עם זו. הוא החזיק בטבלאות ענקיות שמיינו סוגים שונים של בעלי חיים למשפחות, מינים, זנים, תתי קבוצות, ותתי קבוצות של תתי קבוצות. הוא קרא כל ספר שפורסם בתקופתו על ביולוגיה, זואולוגיה, גיאולוגיה. וכל כתב-עת עדכני בנושא מדעי הטבע. הוא התכתב עם חקלאים, רועי צאן, רפתנים וכוורנים בתקווה להבין את האופן שבו ההחלטות שלהם משפיעות על החיות שברשותם.

כעבור שנתיים ארוכות של מחקר, דארווין התחיל לנסח את התשובה שלו לבעיה, אבל כאן לא נגמר המחקר. שכן לכל תיאוריה ישנן השלכות, ואי אפשר לאמץ תיאוריה רק בגלל שהיא נראית הגיונית - צריך לבדוק עם היא עקבית, אם היא מתקיימת בכל מקום אפשרי, האם יש עדויות ששוללות אותה והאם ישנן עדויות שמוכיחות אותה.

כך צ'ארלס דארווין המשיך לחקור ולחקור את הנושא, עד שחלפו להן כמעט שלושים שנה. בסופו של דבר היו בידיו רשימות לספר ענק שאמור להכיל 6000 עמודים על תורת האבולוציה. אבל אז קרה דבר ששינה את כל תכניותיו של דארווין – הוא קיבל מכתב בדואר.

המכתב היה מאדם בשם אלפרד ראסל וואלאס, שרצה את חוות דעתו של דארווין על תיאוריה שהוא מפתח בנושא האבולוציה של הזנים השונים שבטבע.

עיניו של דוארווין רעדו כשהם חלפו מעל המילים של וואלאס. התיאוריה של וואלאס הייתה ממש דומה לתיאוריה שלו, יותר מדי דומה. דארווין החל לחשוש - את כל חייו הבוגרים הוא הקדיש לחקר הטבע והנה חוקר צעיר יגנוב מתחתיו את כל התהילה על התגלית!

לא הייתה לו ברירה. למרות שצ'ארלס דארווין מאוד רצה להמשיך את המחקר שלו עוד איזה עשור או שניים ובסופם לפרסם את ספרו הענק. הוא החליט לפרסם תקציר של הספר כמה שיותר מהר.

בשנת 1859, דארווין פרסם את ה"תקציר" של המחקר שלו. היה זה ספר בן 500 עמודים שכותרתו "מוצא המינים". בו דארווין ניסח את התשובה שלו לשאלה הגדולה: איך נוצרו כל המינים השונים של החיות בטבע?

התשובה של דארווין הייתה זו: בין הפרטים של זן בטבע ישנם הבדלים שונים. לאורך זמן, בסביבה המשתנה חלק מההבדלים האלו נותנים למי שמחזיק בהם יתרון על פני חבריו בקרב ההישרדות של הטבע. התכונות המתאימות יותר לסביבה משתמרות לאורך זמן, בעוד שהפרטים שתכונותיהם אינן מתאימות לסביבה נכחדים. עם הזמן השינויים האלה הופכים להיות כל כך גדולים שמין חדש של בעלי חיים נוצר. לתהליך זה קרא דארווין "הברירה הטבעית".

עם התיאוריה הזו של אבולוציה באמצעות תהליך של ברירה טבעית, דארווין הסביר כיצד החיים על פני כדור הארץ התפתחו במשך מיליוני שנים מיצורים חד-תאיים שחיו באוקיאנוס ועד לחרקים, הדגים, הזוחלים, העופות והיונקים שאנו מכירים כיום.

המהדורה הראשונה נמכרה במהירות גדולה. כולם רצו לשמוע את התיאוריה החדשה הזו שמתיימרת להוכיח שכל החיים על פני כדור מחוברים למשפחה אחת גדולה. לא עבר זמן רב ובקהילה המדעית הספר התקבל כאחד מהספרים החשובים במדעי הטבע, ודארווין זכה למעמד של אחד מחוקרי הטבע החשובים בהיסטוריה.

אבל לא כולם אהבו את הספר והוא נתקל גם בהתנגדות רבה. היו כאלה שאפילו שגו לחשוב שדארווין טוען שמוצא האדם הוא מהקוף, בעוד שהוא טען שגם הקופים עצמם הם תוצאה של תהליך אבולוציוני, ושהקרבה שלנו אל הקופים היא רק בכך שלגזעים השונים האלה – לגזע האדם,  לשימפנזים, לגורילות ולכל שאר סוגי הקופים השונים היה בעבר, אי שם לפני מיליוני שנים, אותו האב קדמון שממנו הם התפצלו לסוגים השונים הקיימים כיום. 

הוויכוחים האלה בעד ונגד תורתו של דארווין נמשים עד עצם היום הזה. זאת למרות שעד היום נמצאו מאות אלפי הוכחות חדשות לתורת האבולוציה, בזמן שלא נמצאה אף לא הוכחה אחד הסותרת אותה.

מסיבה זו, היום הקהילה המדעית כולה מאמצת את תורתו של דארווין כבסיס החשוב של כל מדעי החיים על פני הכוכב הקטן שלנו.

ההיא

הדלת קוראת לה לברוח

הרוח קוראת לה לשוב

הרכב קורא לה ללחוץ על הגז

הספר קורא לה לחשוב.

והיא מקשיבה ומצייתת

לכל דיבורי הדברים

כי בכל פעם שהיא מתעלמת

הם פשוט צועקים.

זו לא בחירה חופשית

זו לא פנייה אישית

היא לא אחת רגשית

שסתם תתחיל מבראשית

לפעמים היא קוטפת פרחים שאסור

לפעמים היא כותבת מכתב לזרים

לפעמים היא לוחשת לקשת סודות

לפעמים היא שותה לבד.

גיטנג'לי, מאת רבינדרנת טאגור, 19

19

הו דומייה, אם לא תדבר,

אם לא תאמר מילה

אקבל זאת בליבי

יש לשלם את מחירך.

אשתוק בעצמי

סבלני ורכון

כמו הלילה כשכוכבים פקוחים

מוצגים בו.

חושך תם. עוד יהיה שחר,

שחר, שחר –

קולך יסדוק וייבקע את הרקיע

במפל זהוב.

אז, בקיני, האם הציפורים יתפרצו

בנעימותיך?

האם היסמין יוציא את הפרחים

שמנגינותיך יצרו?

19

אם לא תדבר אמלא את ליבי בדממתך ואשא זאת. אשאם דומם ואחכה כמו הלילה המרכין ראשו בסבלנות אל מול חיות הכוכבים.

הבוקר לבטח יבוא, החשיכה תימוג וקולך ימטיר זרמי זהב המנתצים את הרקיע. או אז מילותיך יישאו כנף בשיר מכל אחת מציפוריי שבקינן ומנגינותיך ייפרצו החוצה בפרחים את כל מטעי.

בועת הספרים, מתוך "מבקר בתרבות"

בשבוע שעבר היה 'יריד הספרים הבינלאומי' בירושלים. היריד הזה מתקיים אחת לשנתיים, בעבר בבנייני האומה והיום במתחם התחנה הראשונה בירושלים. עבורי זה היה היריד החמישי שבו עבדתי. מתוך הפרספקטיבה הזו של עשור של עבודה ביריד ושל למעלה מעשור של עבודות שונות בתחום הספרים, התגבשה אצלי ראיה לגבי מצב שוק הספרים בארץ, שלאחר שיחות רבות עם מנהלים, סופרים, עובדי יריד ולקוחות, הגעתי למסקנה שהתפיסה שלי מספיק שונה מהאופן שבו רוב האנשים מבינים את המצב של שוק הספרים היום, שיש טעם להעלות אותה על הכתב.

כמו שאני רואה זאת, אנחנו נמצאים בתקופה ממש מרגשת בשוק הספרים הישראלי. מצד אחד ישנה ירידה ברורה במכירות של הוצאות הספרים הגדולות, ומצד שני ניתן למצוא ניצנים מרגשים של התעוררות ספרותית בקרב הוצאות עצמאיות קטנות כמו "זיקית" שמצליחים סוף סוף להכניס את הקורא הישראלי אל השיח הספרותי העולמי העכשווי, בזמן שהחוגים לספרות באוניברסיטאות עדיין חושבים שהשירה העברית נגמרה בוולך ואבידן, הוצאת 'גיברלטר' שחבריה ה'ערס-פואטיים' מכרו בפועל יותר ספרי שירה בשנה האחרונה מכל הוצאות הספרים הגדולות יחדיו, הוצאת 'סנדיק' שמספקים תרגומי מופת לקלאסיקות מופלאות שההוצאות הגדולות שכחו שקיימות.

כל אלה נתפשות על-ידי ההוצאות הגדולות כקוריוזים משעשעים, או הוצאות גימיק קטנות שייעלמו באותה המהירות שבה הן הופיעו, אך אם להוצאות הגדולות היה ניתוח מדויק של המצב בשוק הספרים היום, לא הייתי כותב מילים אלה.

אחד הדברים המדהימים ביריד האחרון היה היעדר כמה מההוצאות הגדולות שהחליטו לתת לשיקולים כלכליים יבשים לקבוע את נוכחותם בו. 'ידיעות אחרונות', 'כתר', 'מודן', 'כנרת זמורה ביתן' ואפילו 'ביאליק' ו'רסלינג' נעדרו לחלוטין מהיריד. כמובן שאין להוצאות כסף מיותר בשביל לקחת חלק בפרויקט כזה רק לשם ההשתתפות בו, אבל אי אפשר להתעלם מההצהרה שיש בהיעדר הזה. הדבר המעניין השני היה האופן הפיוטי שבו ההוצאות, שכן הואילו בטובן להגיע, מצאו את עצמן דחוסות וחנוקות בין מתחמיהם המפלצתיים של 'סטימצקי' ו'צומת ספרים'.

העוקב אחר שוק הספרים כמובן יטען שזו כניסתו לתוקף של 'חוק הספרים' אשר מוטט את השוק, אבל אני מבקש להציע הסתכלות אחרת, רחבה יותר, על הנושא. הניתוח שלי את המצב בשוק הספרים הוא שאנו נמצאים בתקופה של אחרי התפוצצות בועה כלכלית. כדי לבסס את הטענה הזו יש להקדים בסקירה קצרה של התהליכים שהביאו לצמיחת הבועה ולבסוף להתפוצצותה.

עד שנת 2002, שוק הספרים בישראל פעל באופן פחות או יותר עקבי. סטימצקי שלטה בתחום כמונופול וההוצאות חיכו בכל שנה אל "שבוע הספר" שבו הם סוף סוף יפגשו עם הלקוח וימכרו לו ספרים באופן ישיר. באותה תקופה "שבוע הספר" היווה כ60% מהכנסות ההוצאות. היעדר התחרות בצד הקמעוני של השוק, מנע מההוצאות לראות רווחים מרוב הספרים, מלבד ממעט הספרים של הסופרים הגדולים בשוק (גרוסמן, עוז, יהושוע, שלו וכו'... שימו לב שלכל הוצאה יש את הסופר שהחזיק אותה, כמו שבעבר ל'שוקן' היה את עגנון ו'לקיבוץ המאוחד' היה את אלטרמן) ומלהיטים זרים חולפים כמו 'הבושם'.

בעבור הצרכן זו הייתה תקופה בעייתית משום שרק בשבוע הספר (ובחנויות קטנות כמו 'דני ספרים') ניתן היה לרכוש ספרים במחיר מוזל. הצרכן למד להוציא מחיר מלא על ספרים שהוא רצה ולהתאפק עד היריד בשביל לערוך קנייה גדולה. כמו בכל שוק הנמצא תחת שליטה של מונופול, מחיר הספרים עלה עם הזמן, עד שמי שרצה לרכוש ספר היה צריך להיפרד משמונים שקלים בממוצע.

אז קרה דבר נפלא (כן, אמרתי 'נפלא'). בשנת 2002 שתי רשתות קטנות בשם 'יריד הספרים' ו'צומת ספרים' התאחדו תחת השם 'צומת ספרים' והחלו להציע לצרכן מבצעים אטרקטיביים ומחירים מוזלים. לפני המיזוג (וגם אחריו) 'צומת ספרים' היה גוף שמטרתו העיקרית הייתה לשחרר את הספרים שהצטברו במחסני ההוצאה 'כנרת זמורה ביתן'.

פתאום כל מי שהתאפק כל השנה מצא מקום שבו הוא יוכל לספק את רצונותיו הצרכניים. הגישה הזו הצליחה ובמהרה 'צומת ספרים' הפכה להיות גוף שאיים על המונופול המזדקן של איריס בראל. עם צמיחתה של 'צומת ספרים', צמחה גם הוצאת הבית שלהם 'כנרת זמורה ביתן'.

כאן נכנס פריט מידע חשוב ומהותי שבלעדיו לא ניתן להבין מה התרחש בשוק הספרים בין 2004 ל2014. בעבור כל ההוצאות מחיר ההדפסה הממוצעת של עותק של ספר עומד על 25 שקלים. ביחד עם עלויות האחסון וההפצה עלותו של ספר להוצאה עומד בממוצע על 33 שקלים. בעבור 'כנרת זמורה ביתן', המחזיקה גם בבית הדפוס וגם בחנויות הקצה עלויות ההפקה וההפצה של הספרים עומדות על בערך 23 שקלים. המשמעות של זה היא ש'צומת ספרים' הייתה יכולה להציע את ספרי ההוצאה באופן כזה שמבצע ידוע לשמצה כמו "4 ב100" עדיין ישמור על הרווחיות של ההוצאה.

התגובה הצרכנית לא איחרה לבוא ובמהרה כל ספר שנמכר במבצע "4 ב100" נכנס ישירות לרשימות רבי המכר. להוצאות לא הייתה ברירה אלא להצטרף למשחק המבצעים, למרות שזה גרם לכך שרוב המכירות של הוצאות הספרים היו מכירות עליהן ההוצאות בפועל הפסידו כסף.

סטימצקי עדיין שמרה על דומיננטיות בשוק והיא מיתגה את הקנייה בחנויותיה כבחירה האיכותית, "אנחנו לא מוכרים תפוחי אדמה" היה משפט המפתח של כל מוכרן צעיר ברשת סטימצקי, הדבר הזה שמר על ההוצאות מפני הפסדים גסים מדי.

מנקודת המבט של הצרכן זה היה תור הזהב של קניית ספרים. בכל רגע נתון ניתן היה למצוא אנשים תוהים בין ערימות הספרים של החנויות בחיפוש אחר ספר נוסף שהם רוצים לרכוש על מנת לנצל את המבצע.

לא חלף זמן רב והצרכן למד לקנות רק ספרים במבצע וההוצאות למדו שאם הם רוצים שהספרים שלהם יימכרו, ייכנסו לרשימות רבי המכר, ובאופן כללי יהיו קיימים בעולם הספרים, יהיה עליהם להשתתף במבצעים.

העיניים היו נשואות לסטימצקי. האם הם ימשיכו לשמור על שיטת "מועדון הלקוחות" שלהם או יצטרפו לחגיגת המבצעים. איריס בראל החליטה שאם היא לא מצליחה לנצח את 'צומת ספרים' בדרך האיכותית – היא תהייה יותר גרועה מהם. פתאום סטימצקי יצאו במבצעים כגון "קנה שני ספרים קבל שלושה במתנה" וגם, כמובן, "4 ב100". הגברת בראל אף הגדילה עשות ודרשה שאם ישנו ספר שלא משתתף במבצעים של הרשת שלה – הוא יוסר לחלוטין משולחנות התצוגה של חנויותיה ויידחק אל המדפים בצדי החנות או יעלם לחלוטין מהמקום.

איך זה ייתכן? הרי אמרנו ש'צומת ספרים' הייתה יכולה ליהנות מהמבצע הזה הודות לקשר הייחודי שהתקיים בין הרשת והוצאת הבית שלה? התשובה פשוטה. את הכסף החסר הרשתות דרשו מההוצאות. פתאום הוצאות הספרים התבקשו למכור לרשתות את ספריהם ('למכור' זו מילה קשה, מכיוון שהיום כולם פועלים בקונסיגנציה) בלא פחות מ70% הנחה. עד היום זה מחיר ההנחה הקבוע של הוצאות לרשתות.

כדי להתמודד עם העלות הזו, מחירי הספרים הקטלוגים הרקיעו שחקים וזה הפך להיות דבר שבשגרה לראות פתאום ספר קריאה במחיר 98, 118 ואפילו 148 שקלים. זאת משום שהמחיר הקטלוגי של הספרים התחיל להכיל את ההנחה המופקעת של הרשתות.

איך כל זה מתקשר לטענה המרכזית שלי של היווצרות בועה בשוק הספרים? העובדה הייתה שהמון אנשים קנו המון ספרים. בשיא החגיגה הודפסו למעלה מ7000 כותרים חדשים בשנה. העיתונים היו מלאים בכותרות נדושות כמו "עם הספר" והייתה תקווה שקהל הקונים הזה יישאר גם אחרי שחגיגות המבצעים האלה ייגמרו.

אתם הקוראים מילים אלו, הסתכלו על הספרייה שלכם. אני מבטיח לכם שהיא מלאה בספרים שקניתם כדי להשלים את המבצע. ספרים שלא קראתם ולא תקראו, אבל קניתם אותם בגלל שתמיד היו שני ספרים שרציתם ועוד שניים שקניתם כדי לנצל את המבצעים.

זו הייתה מהות האשליה. קהל אנשי הספר בישראל, כמו בעולם כולו, כמו שהיה מאז ומעולם, הוא שוק קטן ביחס לכלל האוכלוסייה.

כמו שקורה תמיד במצבים של בועה, בסופו של דבר האשראי נגמר. שנות החסד של ההוצאות, בהן הם יכלו להמשיך למכור את רוב הספרים שלהם במחירי הפסד, הגיעו לבסוף לסיום. לא הייתה ברירה ואיגוד המול"ים בראשותו של ירון סדן באותה תקופה, נקרא לפעולה שמטרתה הייתה להגן על הוצאות הספרים בישראל.

כך נוצר הנוסח הראשון והנשכח של חוק הספרים.

בצורתו הראשונה, החוק ביקש דבר אחד בלבד – להגביל את המחיר ההנחה המוצעת לרשתות מטעם ההוצאות על ידי הפרדה ברורה בין ההוצאות והרשתות. החוק, בנוסח הראשון שלו דרש בפשטות שרשת ספרים לא תוכל להחזיק במקביל גם בהוצאת ספרים. במילים אחרות, החוק ביקש מ'צומת ספרים' ומ'כנרת זמורה ביתן' להיפרד זו מזו. למעשה, החוק היה עוד חוק שפועל נגד הריכוזיות החולה שיש במשק הישראלי בתחומים כה רבים.

רצון טוב בצד אחד ותוצאות בצד השני. אחרי מכבסת החקיקה של מדינת ישראל, עם גילוי העריות החולני שלה בין הון לשלטון, לא חלף זמן רב והחוק הזה נגנז והוחלף בנוסח חדש של "חוק הספרים", הנוסח המוכר לנו היום. לפיו – ספר חדש שיוצא לשוק יהיה מוגן מהשתתפות במבצעים במשך 18 חודשים מיום הדפסתו. שום זכר לא נשאר לדרישה ל"הפרדת רשויות" בין הוצאות ורשתות.

המחשבה המוטעית מאחורי הנוסח הזה הייתה שההכנסות מספר חדש יהיו שמורות להוצאות ולסופרים. עם זאת, הרשתות עדיין דורשות, באקט שאינני יכול לראות אותו כמשהו אחר מלבד סוג של 'תיאום מחירים' דואופוליסטי, את ההנחה של 70% על כל ספר שהן רוכשות מההוצאה.

החוק החדש נכנס לתוקף בשנת 2014 ומיד ניתן היה לראות את הירידה במכירות. הרשתות דיווחו על הפסדים גדולים, שהביאו את רשת סטימצקי לסף פשיטת רגל רועשת במיוחד ואת 'צומת ספרים' לצמצום חנויותיה (כמו שניתן לראות לדוגמה בסניף קניון הדר בירושלים שהפך להיות שליש מגודלו המקורי). ההוצאות גם כן דיווחו על ירידה במכירות ובפרט במכירות של ספרים חדשים.

כך התפוצצה לה בועת הספרים הישראלית, וכמו אחרי כל חגיגה טובה, הגיעה החמרמורת הבלתי נמנעת, ממנה סובלים היום כל העוסקים בתחום הספרים.

הסיבה לכך הייתה שהצרכן לא נלקח בחשבון בקבלת ההחלטות של המחוקק. הצרכן, שלמד לקנות רק במבצע ורק בכמויות, פתאום מצא עצמו ניצב מול הדרישה לרכוש ספרים במחיר מלא. אמנם החוק החדש אפשר להוצאות להוזיל את המחיר הקטלוגי של הספרים המוגנים בחוק, כך שהיום ספר שהיה עולה 88 שקלים - מחיר מופקע ומגוחך לכל הדעות - עולה 68 שקלים.

אין ספק שאם המצב הזה יימשך כך אנחנו נראה את שוק הספרים ממשיך לשקוע ונאלץ לראות עוד ועוד הוצאות גוססות אט אט אל מותן, או מתאחדות זו עם זו במטרה לשמור על מרווח מינימלי שיאפשר להן לשרוד.

כל אלה המצקצקים על המצב מטעמים "ניאו-ליברליים" (טעמים שאינם חדשים ואינם ליברליים בשום צורה) על כך שהשוק נהרס בגלל התערבות ממשלתית בשוק החופשי, שוכחים שלא היה שום דבר חופשי בשוק הספרים של לפני החוק - זו הייתה דיקטטורה גסה של שני מלכים.

הכלכלה של רשתות הספרים הגדולות היא כלכלה צרת אופקים. בשם רישומי הרווחים של מחר, היא משמידה באופן שיטתי את מקור הפרנסה של מחרתיים. בשם הרווח המידי, הרשתות אוכלות את הוצאות הספרים, באותו האופן שבו רשתות המזון חונקות את יצרני המזון. זה לא קפיטליזם, זה גן חיות שבו האריה מתגורר בפינת הליטוף.

מה אפשר לעשות? ממש פשוט - לקנות ספרים ולא מרשתות הספרים הגדולות. או לקנות מהחנויות העצמאיות שכוחן בשוק לא מאפשר להן לדרוש הנחות חנק מההוצאות, או לחילופין לקנות ישירות מההוצאות עצמן. היום, לכל הוצאה יש חנות אינטרנטית המספקת (בחסות החוק החדש) 10% הנחה על כל הספרים שלה. הספר יישלח אליכם עד הבית ואתם תזכו להנחה סמלית שתהפוך את הקנייה למהנה. זו אינה שאלה של לקנות או לא לקנות, זו שאלה של צרכנות מודעת. בסופו של דבר המנגנון כולו עומד על האדם הקורא – השאלה היחידה היא האם אנחנו קוראים עדריים נבובים שנוהים סומים אחרי תרבות המבצעים, או צרכני תרבות פעילים ומודעים שרוכשים ספרות מתוך האהבה לספרות? אם אתם משתייכים לחלק השני של השאלה, הגיע הזמן שתנהגו בהתאם.

שוק הספרים לא מת. הוא לא מת עם חוק הספרים, ולא עם עידן המבצעים. הוא לא מת עם המהפכה הדיגיטלית, ולא עם מהפכת הטלוויזיה. הוא לא מת עם מהפכת העיתונות ולא עם מהפכת הדפוס. כמו כל דבר בעולם, גם שוק הספרים הוא אורגניזם הכפוף לחוקי האבולוציה, לשינוי מתמיד והתאמה לסביבה המשתנה. באבולוציה כמו באבולוציה – מי שמתאים את עצמו למצב החדש שורד, ומי שנאחז בתפיסות מיושנות של 'איך דברים היו בעבר', נידון לפנות את מקומו.

מון בלאן, חלק שני, פרק 17. אינטרמצו

לחלק הראשון

לפרק הקודם

17. אינטרמצו

אין חוץ,

זה רק הפנים שמסרב להפנים שאין חוץ.

אין זמן,

ועם הזמן גם זה מתחיל להיות מובן.

מעיים של חתול פרוסות על כביש מהיר, לא,

זו רק שקית.

בתוך סחרחורת של תמונות שטוחות יש רק מימד אחד,

אתה לבד.

לחיות בלי חלומות זה כמו למות,

וכל אשר נגוז הוא מציאות.

יד מושטת לחלון שמתרחק לתוך פיהוק.

ניתוק.

הלב דוהר וזה מתחיל לכאוב,

זה טוב.

עיניים שרוצות יותר ממה שרק אפשר לראות,

נעצמות.

צורות ללא גבולות נאספות בשכבות,

וזה כבר לא הגוף שמכביד על החלל.

עם כל נשימה זה הופך להיות יותר סביר שהכול שביר,

גם האוויר.

אם רק היה ניתן להשתחרר מזה מהר,

הייתי ממהר להשתחרר.

בעולם של מספרים אתה דבר בין הדברים,

זה לא אתה רק השלכות של אחרים.

כל אתה זה רק פרוטה שמתגלגלת ברחוב,

וכל אני זה סוג של ספר בדיוני.

אם היה אפשר להלחין את זה

זה היה נשמע כמו רעש.

אם אפשר היה להזמין את זה,

זה היה מסרב בנימוס.

הלב עדיין סוס אך אין מושכות,

רק דורבנות שבועטות בהכרה.

מאה שנים חיכית בקריצה,

והנה יום שלא נראה שיגמר.

היית נהנה, אולי צוחק מהבדיחה,

אם לא היה לך ברור שהיא עליך.

כאן כל מה שנשאר זה עכשיו,

וכל מחשבה זה לשווא.

תפקח עיניים.

תחייך.

זה יגמר כשתתעורר מעצמך.

גיטנג'לי, מאת רבינדרנת טאגור, 18

18

כאשר כילד שיחקתי עמך,

מי ידע מי היית?

לא היה בי פחד, לא הייתה בי בושה,

חיי היו רועשים

כאשר כילד שיחקתי עמך

קראת לי פעמים כה רבות עם שחר

כאילו היית חברי למשחק

קראת לי פעמים כה רבות עם שחר

כאילו היית חברי למשחק

צחקתי ורצתי סביב עמך

דרך יערות ושדות כה רבים

כאשר כילד שיחקתי עמך

שרת בימים ההם שירים כה רבים-

מי ידע פשרם של כל אלה?

רק ידעתי שהם שרו לנשמתי

וליבי הרוקד השתולל

שרת בימים ההם שירים כה רבים-

מי ידע פשרם של כל אלה?

רק ידעתי שהם שרו לנשמתי

וליבי הרוקד השתולל

היום כשכל משחקינו פסקו

מה זה הנגלה לפני?

היום כשכל משחקינו פסקו

מה זה הנגלה לפני?

שמים עומדים, ירח ושמש בדום,

העולם בענווה מצפה לרגליך

כאשר כילד שיחקתי עמך,

מי ידע מי היית?

לא היה בי פחד, לא הייתה בי בושה,

חיי היו רועשים

כאשר כילד שיחקתי עמך

(97)

כאשר משחקי היה בחברתך לא שאלתי מי היית. לא ידעתי בושה ולא פחד, וחיי היו סוערים. השקם עם בוקר היית קורא לי משנתי כחבר ילדות ומובילני בריצה ממרעה מרעה. בימים ההם לא חפצתי לדעת את משמעות השירים ששרת לי. רק קולי אימץ מנגינות, וליבי רקד למקבן. עתה כשפסקה שעת המשחק, מה הוא המראה הנגלה אלי במפתיע? העולם עם עיניים שפופות לרגליך עומד ביראה עם כל כוכביו הדוממים.