קפה

זה זמן רב שהוא כבר לא שואל.
פשוט פועל, כמו
מטפורה שאיבדה את קסמה.
זה זמן רב שהוא כבר לא סובל,
לא מקלל, לא
פותח ג'ורה שתקים פה מהומה.

למי יש כוח כל הזמן לברוח
מתגובות של טיפשים?
למי יש כוח כל הזמן לסלוח
על חולשות של אנשים?

אבל,
לחיות בלי להרגיש זה כמו
לדפוק בלי פטיש,
שינה בלי חלומות, או
מדינה בלי תקוות.

אז הוא קם בכל בוקר מחדש
ובוחר להשפיל את
העיניים.
אז הוא שותה את הקפה שלו חלש
ומשקר שזה זמני וזה
בנתיים.

לא הוא מסובב את הכדור
ולא בכיסו הכלכלה.
וגם אם הוא הצביע,
מעולם הוא לא השפיע,
אז עדיף כבר להרגיע
את האש.

אבל,
גם החומר מתעייף
ואפילו הרימה מתפתחת.
וגם קיר דומם מתפרק עם הזמן
ואפילו, אפילו - הים.

לא,
לא ניתן לנתק את הזמן
מהשינוי.
לא ניתן לדכא את הטעם
של הדיכוי.
לא ניתן לבלות מבלי לגמור
בלוי.
וכל מסיבה טובה נגמר בכאב
ראש.
וכל טיול בפארק מחזיר איזה
פרעוש.

אז הוא זורק עוד כפית של קפה אל הכוס
ומתקלח.
אז הוא יוצא מביתו כמו חדש
ובורח.

צייד המציאוּת

תמונת הנישואין

מסתירה את החורים

שבקיר.

כבר אמרת שהחיים

יותר פיוטיים

מהשיר.

מבט מיוסר

על קבר בכפר

מחזיר

את הֶבֶל הסְפָר

אל מה שסופר

על העיר

כשרוב החולים

מתפללים

לתרופה

הם לא מקבלים

שיש כבר כללים

לתקופה.

צייד מציאוּת

רוצה כבר למות 

על הדף

חיפשת חירות

לכדת שטות

ומגף.

מלכי התרבות

שולטים בטעות

על הרף.

כי אין בעלות,

על הקלות

של הסף.

בחוץ הם תולים

ומקללים

את ההוא

שהעז להשלים

עם הצללים

של הגוף.

כהנא לאור ירח

בדרך לצפייה בהצגה החדשה שכתב יואב איתמר וביים אלעד שרעבי "כהנא צדק?", הקשבתי לבטהובן. תוך כדי צפייה בהצגה המוסיקה הלכה וגעשה בראשי. זו התוצאה. הטקסט הוא מתוך ההצגה בכיכובו של אברהם שלום לוי.