ירושלים של מטה - 206 - הדרך לערבה

בפרק סוף העונה השנייה, יצאתי עם רן לחקור סדרה של מקרי מוות בלתי מוסברים של פועלים תאילנדים בערבה. למרבה הצער, סדרה של אירועים בלתי צפויים מנעו מאתנו מלהגיע אל הערבה, ובמקום זאת נשלחנו למסע מטורף ובלתי נשכח.

גיטנג'לי, מאת רבינדרנת טאגור, 26

26

הו התגשמות אחרונה של חיי

מוות, מוות שלי,

דבר אלי, תן למילותיך אוויר.

כל חיי הייתי ערה בשבילך

נשאתי בשבילך גם שמחה גם כאב.

מוות, מוות שלי,

דבר אלי, אל תירא.

כל אשר השגתי, כל אשר הנני, כל תקוותי

דהרו לעברך באין משים-

כל אשר אהבתי גם.

עתה תבוא חתונתנו,

ועם הסירי את הלוט מעל מבטך

אהפוך לנצח לכלה שרציתי להיות

מזה ימים רבים.

מוות, מוות שלי,

דבר, תן מילים למה שאומר

            מבטך.

שזרתי זר למענך

בחדרי נשמתי.

מתי תופיע בחיוך, בשתיקה,

לבוש כחתן?

אאבד את ביתי ביום ההוא-

מי שלי? מי זר? מי יכול לומר?

לבד בעלטה אהיה-

קחני מכאן ככלתך.

מוות, מוות שלי.

דבר אלי, הראה לי את הדרך.

(91)

הו כך, עם ההתגשמות האחרונה של חיי, מוות, מוות שלי, בוא ולחש לי!

יום אחר יום עמדתי על המשמר לבואך; בשבילך נשאתי את ההנאות והטפרים של החיים.

כל אשר הנני, כל אשר ברשותי, כל תקוותי וכל אהבתי זרם לעברך במעמקי הסוד. מבט אחרון מעיניך וחיי יהיו לנצח שלך.

הפרחים נשזרו והזר מוכן לעטור את החתן. אחרי החתונה הכלה תעזוב את ביתה ותפגוש באדונה לבד בבדידות של הלילה.

זמן

ואתם עוד אומרים לי "יש זמן"?
אני ראיתי מחזה טרגי מתרחש במרווח שבין שתי נשימות
וחיים מתקצרים בלחיצה על הגז.
ואתם עוד אומרים לי "יש זמן"?
אני ראיתי עולם נשרף בזמן שלוקח ללחוץ על שלט
ולב נשבר בהפסקת פרסומות.
ואתם עוד אומרים לי "יש זמן"?
אני ראיתי את אלף שנות מלכות זינוביה מתפוררות ברגע של טיפשות
וילד מנסח תירוץ מושלם בדרך הקצרה הביתה.
ואתם עוד אומרים לי "יש זמן"?
אני ראיתי פוליטיקאים מטילים צואה שלוש דורות קדימה בשביל לייק וסיכוי לכיסא
וקוף הופך לבן-אדם במשך של סטירה.
ואתם עוד אומרים לי "יש זמן"?
אני ראיתי תשעים שנה נמכרים בזמן שלוקח לקרוא חוזה
ובית משפט של מעלה גוזר את דינו ברווח שבין הצירים.

כי חלמתי אותך

כי חלמתי אותך, בלילה, בים.
ידעתי שאת תהי בסוף שם.
בסוף המסע בין כל הכולם.
אחרי כל הזרים ואחרי פרצופם,
מבט שמכיר את הזעם החם.
ומחזיר את החרב לתוך האגם.

כי חלמתי אותך,
ידעתי שתהי שם.
כשופט העליון המחכה לאדם
לגלות  לו בסוף את הטעם בדם
שהוא תרם בחייו לעולם.

ירושלים של מטה - 205 - הרובוט הנכה

בפרק הזה, תום ורן מארחים בפעם הראשונה בשידור חי רובוט, ביחד עם הרובוט ננתח האם אנחנו עומדים לפני שואת רובוטים שבה כולנו נהיה משועבדים לרובוטים, או שמא הרובוטים יהיו לנצח נכים כמו שהם היום

גיטנג'לי, מאת רבינדרנת טאגור, 25

25

אם אל דלתך בסוף היום

יגיע המוות,

איזו מנחה תיתן לו?

אניח לפניו

את כל שזכיתי לו הודות לחיי –

לא אשיב אותו בידיים ריקות,

לו היה הוא מגיע לדלתי

בסוף היום.

את לילות האביב והסתיו,

את השקיעות והזריחות,

את הטעמים הרבים המונחים בקערת החיים,

את הפירות והפרחים,

את מגע האור

והחושך בעונג

ובכאב של הלב –

כל אשר רכשתי

כל אשר לשמו התכוננתי זמן רב

יינתן לו לבסוף במתנה

לו המוות יבוא אל דלתי

בסוף היום.

(90)

ביום בו המוות יתדפק על דלתך, מה תציע לו כמנחה?

הו, אניח לפני אורחי את כל תכולת כלי חיי – לעולם לא אתן לו ללכת בידיים ריקות. את מתק המיטב של כל ימי הסתיו ולילות הקיץ, את כל הרווחים והליקוטים של חיי העסוקים אניח לפניו עם היסגרות ימי כשהמוות יתדפק על דלתי.

דברים

ותאמר הדברנית את דבריה,
וישיבו לה המשיבים.
וידברו המזרחיים על מזרחיות
וידברו האמנים על אמנות
ותדברנה הנשים על נשיות
וידברו הליברליסטים על ליברליזם
וידברו השמאלנים דברי שמאל
והימניים דיברו דברי ימין
וכולם אומרים את דברי החייל שאליו הם גויסו
מי שברצון ומי שלא
ולרגע הם לא עוצרים את וויכוחיהם להבין
שבעצם כולם אומרים את אותו הדבר
"אני - גם בי זה נוגע"

מה זאת אהבה? 6. אז מה זאת אהבה?

עם המסע הנחמד שלנו מאחורינו, נשאלת השאלה – האם אנחנו יודעים עכשיו מה זאת אהבה?

בפרק הראשון למדנו שיש הבדל בין אהבה להתאהבות ושיש להיזהר שלא לשגות ולחשוב שהאהבה של הסרטים, זו שרק רוצה להתממש אבל לא יודעת מה לעשות אחרי שהיא מתממשת, היא היא האהבה. למדנו שיש להפריד בין הסמלים החיצוניים של דימויי האהבה, כמו פרחים ושוקולד, לאהבה של החיים, זו שלא רוצה למות למען, אלא לחיות לצד. כדי להבין נקודה זו, השתמשנו במודל של האהבה החצרונית של המאה ה14 ובמחזה רומיאו ויוליה, כדוגמא לתפיסה השגויה שאהבה היא משהו בלתי אפשרי. בנוסף, ראינו כיצד הסיבה להבנה הזו של האהבה כבלתי אפשרית נובעת מהמבנה החברתי של התקופה שראה בנישואין דברר נפרד לחלוטין מאהבה.

בפרק השני ניסינו להבין מה זאת אהבה דרך הרומנטיקה. התחלנו בהבהרה שהמשמעות של המילה רומנטיקה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בשימוש המודרני במילה, הינה שונה לחלוטין מהמשמעות ההיסטורית של המילה רומנטיקה כזרם רעיוני שהתקיים במהלך החצי הראשון של המאה ה19. כדי להבין מה היה היחס של הרומנטיקה לאהבה או, במילים אחרות, מה היא האהבה הרומנטית? קראנו את מאמרו של פרסי ביש שלי "על האהבה". במאמר ראינו שעבור שלי האהבה היא הפתרון המטאפיזי לבעיית הסובייקט, כפי שהיא הוצעה על ידי ההוגים הרומנטיים כתגובה לגישה האובייקטיביסטית של קודמיהם מזרם הנאורות של המאה ה18. במאמר ראינו כיצד שלי מתאר את המצב הקיומי כמצב בודד, שבו האדם כלוא בתוך עולמו הסובייקטיבי, מבלי יכולת לצאת החוצה ממנו על מנת לשתף אחרים בפחדיו ורצונותיו. עולם שבו דומה שמכיוון שכל אדם מדבר מתוך עולמו שלו, כל אחד מדבר בשפה משל עצמו. שלי מביא את האהבה כפתרון לבעיה הקיומית הזו. בתוך האהבה אני פורץ החוצה מעולמי לעולם החיצון. האהבה עבורו היא שיתוף עם האחר וקבלה של אישור מהאחר. והרי האדם המקבל אישור הוא האדם המאושר.

לאחר מכן קראנו בספרו של מרטין בובר "אני ואתה" שדומה שהמשיך את הדיון הרומנטי אל האופן שבו אנו פונים אל העולם; האם אנו מביטים עליו, ועל החיים בתוכו, מתוך זיקה של "אני/לז", זיקה שרואה בכל רק דברים עם תכונות, או שמא אנחנו נפתחים להסתכלות עמוקה יותר על העולם מתוך זיקה של "אני/אתה". זיקה החושפת לפנינו את העושר האינסופי הטמון בכל מושא שלפנינו, ובנו עצמנו. בהקשר של שאלת האהבה, ראינו כיצד בשביל בובר האהבה נמצאת במפגש הזה שבין האני לאתה, באופן הצובע את כל המפגש כך שאנו שוכנים בתוך האהבה ולא היא שוכנת בתוכנו.

לבסוף ראינו כיצד ניתן לשמור על האהבה דרך אופן ההסתכלות של אריך פרום על הנושא. ראינו כיצד, כאשר אנו מסתכלים על האהבה כאמנות, אנו מזהים אותה לא כתחושה נעימה שאולי יתמזל מזלנו לחוש, אלא ככושר מסוים אשר ניתן לטפח אותו ולשמור עליו. עוד ראינו כיצד הבחנה זו אינה כה מובנת מאליה; אנו יכולים בקלות לשגות ולחשוב שהנה הגענו אל הארץ המובטחת ושהאהבה ברשותנו, ואז לעזוב את האחיזה שלנו בה ולהפסיק לשמור עליה, וכך לחזות בה דועכת ונמקה.

אבל, כאן בסוף מסענו, דומה שיש לשאול את השאלה הזו שוב – האם אנו יודעים מה זאת אהבה? וליתר דיוק – האם מה שאהבה היא כתוב בתוך המאמר הקטן הזה? האם אני יכול לפנות לאנשים אשר חיים את השאלה הזו ולהציע להם את המאמר הזה כמפת אוצר שיש לעקוב אחר צעדיה על מנת לגלות את המטמון? דומני שלא.

אינני מתכוון לומר שהאהבה לא נמצאת בתוך המאמר הזה. היא מרחפת מעל מילותיו כשכינה מעל הארץ, אבל אם היא נמצאת בתוכו, אולי ניתן למצוא הבזק שלה ברווחים שבין המילים של המאמר. מדוע אני חושב כך? משום שאני יודע מה זאת אהבה.

אני יודע מה זאת אהבה יותר טוב מאשר אני יודע מה זה חמצן או שולחן. וכיצד אני יודע מה זאת אהבה? כי אני אוהב. כי כשאני מביט באשתי או בבתי אני לא יודע מה זה לא לדעת מה זאת אהבה. אבל האם אני יכול לכנס את הידיעה הזאת במילים סדורות ובפסקאות? האם אני יכול למצוא אותה במאמרים של אחרים? או לנסח אותה כך שהיא תהיה דבר מה שניתן למסור הלאה? לצערי לא ניחנתי בכישרון הכתיבה הדרוש לתאר בצורה נאותה כיצד היקום איננו כשאנו מדברים על חוויות היום בשעת הלילה. או על האופן שבו בבוקר אני מכין קפה לשנינו, ותופס מרחק. או את האהבה המוזרה הזאת שמרגישים כשמתעוררים באמצע הלילה לגלות שהילדה שלשלה וזה ברח לה מהחיתול והיא מנסה לחזור לישון אבל אתה עסוק בלנקות אותה ולהחליף לה בגדים ומצעים וכל ההווייה שלך היא סירחון וטינופת ואהבה שהיא כה ברורה וטהורה שהיא כמעט מובנת מאליה.

כנער, מאז שגיליתי שקיים בעולם מין נוסף שאיננו שלי, האהבה הייתה לי למושא היחיד שיש לשאוף אליו בחיים האלה. רדפתי אחריה בכל משעול שרק חשבתי שאוכל למצוא אותה בו. במסע הזה התאהבתי פעמים רבות ופעמים רבות יותר פגעתי במי שנקרתה בדרכי. כבחור צעיר התמלאתי בצער על אותו הנער שדן לעצמו גיהינום. כאבתי על כל אותן בנות זוג שלא ראיתי בהן דבר מלבד מטרה שיש להשיג ולכבוש ולנטוש. עד היום, כשהדיספוזיציה מתאימה לכך, אני מוצא את עצמי בוהה בתקרה בלילה וחושב על הכאב שתרמתי לעולם.

לצד זה משבר נוסף תקף אותי. היותי והשקעתי את חיי בהתמחות באומנות ההתאהבות, פיתחתי יכולת של זיקית להיות בדיוק מה שהאדם מולי חושב שהוא צריך. כך הייתי אדם אחד בפני הורי, אדם אחר בפני חברי ואדם אחר לחלוטין בפני כל אחת מחברותי. במהרה מצאתי את עצמי לא מסוגל להיות לבד, מכיוון שכשהייתי לבד לא ידעתי מי להיות. היה זה כמו לשבת בתוך חדר עם זר. התחלתי לצאת בכל לילה כדי להיות. בלילות בהן לא יצאתי, לא ישנתי, כי שינה היא שקט שלא ידעתי למצוא לבדי.

במהלך התואר הראשון שלי, דווקא בשיעור על אלבר קאמי, פגשתי לראשונה בדמותו של דון ז'ואן. האיש שהתאהב באהבה ונהה אחריה עד לשאול. באובססיביות של חוקר התחלתי לקרוא כל ייצוג שנוצר לדמות הזו, מדון ג'יובאני של מוצארט ועד דון ג'ואן של ביירון. דרך מולייר, זורילה, ג'ורג' ברנרד שו, קירקגור ופושקין ועד ג'וני דפ. מצאתי את עצמי בתוכו וניסיתי להבין כיצד ניתן יהיה לשחרר אותו מהשאול המחכה לו (ולי) בסוף המסע.

ואז היא הגיעה. לא האהבה. האהובה. ואני עייף ממשחקים העזתי לומר לה אני. לתדהמתי גם היא עייפה בדיוק כמוני והיא אמרה לי את עצמה כאילו אין זה סוד גדול. מכיוון שכך הכירה אותי, כל התחבולות שלמדתי לשרוד בעזרתן, לא הואילו לי מולה. והיא ראתה אותי דרכם כמבעד לזכוכית שקופה. כך מצאתי את עצמי בכל יום נאלץ לכבוש את ליבה מחדש. לאחר כמה שנים יכולתי להרשות לעצמי לכבוש את ליבה רק פעם בשבוע. דון ז'ואן שבתוכי לא מת. הוא פשוט מצא לעצמו מרחב קיום שניתן להישאר בתוכו. כך למדתי את האהבה. טהורה מתישה ומחייה כפי שהיא. והיום אני עובד את האהבה כמו סוגד במקדש. האהבה היא הלחם והתורה שלי והיא מרה ממוות ומתוקה מדבש. כמו אז, גם היום אני לא מסוגל להיות לבד, אבל הפעם – מי רוצה?

והנה שוב הכברתי לשווא במילים ושוב אני שואל – אז מה זאת אהבה? וכל הווייתי אומרת לי שמה שאני מכיר כאהבה לא נמצא במילים האלה. כי העולם לא נמצא במילים, אלא המילים נמצאות בתוכו. כל מה שעשינו פה היה רק להצביע על כוכב, ממקומות שונים בזמן ובמרחב, בזמן שהכוכב שוכן אי שם מעבר לעננים.

מה זאת אהבה? 5. איך שומרים על האהבה?

1.  עתה אנו מגיעים לחלק האחרון בטיול שלנו במחשבת האהבה. האם ענינו על כל השאלות ששאלנו עד כה? כמובן שלא. באותו אופן שההולך בשביל לא מכיר כל הר וגבעה שבנוף המתפרש מולו. המטייל רק מביט ומתרשם, לפני שעליו להמשיך בדרכו. ועכשיו, עם אסופת הרשמים שצברנו, עלינו להמשיך בדרכנו אל עבר המאה העשרים.

בשנת 1956 פורסם ספרו של אריך פרום "אמנות האהבה". הספר, כמו כל יצירה פסיכולוגיסטית אחרת מהחצי השני של המאה העשרים, לוקה בפשטנות ובצמצום מטריאליסטי של החוויה האנושית. אבל הוא מכיל כמה אבחנות מעניינות שאנו יכולים ללמוד מהן ולהוסיף אותן לתרמילנו.

כמו שהכותרת מגלה, פרום מציג הבנה של אהבה כאמנות - כישרון שיש לפתח אותו ולהשקיע בו, להבדיל מתחושה נעימה שניתן רק לקוות לזכות לחוש אותה במהלך החיים. האהבה אינה בעיה של מושא שרק צריך למצוא אותו, אלא בעיה של כושר שיש לעבוד עליו, לשמור עליו ולטפח אותו.

הוא מזהה את ההבנה השגויה של האהבה כנובעת ממספר סיבות: הראשונה היא שינוי באופן הבחירה של מושא האהבה. במהלך המאה העשרים החברה ברובה נעה מזיווג בדרך של שידוך ואיחוד משפחות מתוך שיקולים מעמדיים, לזיווג המתבסס על מכנה משותף רגשי (פרום משתמש כאן בביטוי "רומנטי" אך, כפי שראינו בפרקים הקודמים, זו שגיאה בהבנת המושג).

הסיבה השנייה היא המעבר התרבותי של החברה המערבית לחברה צרכנית. הוא כותב: "אושרו של האדם המודרני מבוסס על הריגוש שמעוררים בו חלונות ראווה [...]. הוא מסתכל על בני האדם בדרך דומה. אישה מושכת – או גבר מושך – הם הפרסים הנכספים." ומוסיף כי "בתרבות שבה שולטת מגמת שוק, ושבה ההצלחה החומרית היא הערך הבולט, אין סיבה להתפלא שיחסי האהבה האנושית מצייתים לדפוס זה של חליפין השולט בשוק הסחורות והעבודה".

זו נקודה חשובה מכיוון שהיא מצביעה על מקור השגיאה המודרנית בהבנת האהבה כנגזרת של שגיאה עמוקה יותר. אנחנו חיים בתקופה שבה כל החוויות שלנו מתורגמות ומצומצמות לכדי ההיבט הכלכלי שלהן. הכול מובן כלקיחת חלק באיזה שהוא סחר חליפין. הבנה שגויה זו נובעת מאותה טעות שגורמת לאנשים לומר משפטים כמו "הזקנים הם נטל על הכלכלה", במקום להבין שהכלכלה היא נטל על הזקנים.

מתוך השגיאה הזו, מה הפלא שאנשים רבים מסתכלים על התהליך של חיפוש האהבה כתהליך של סחר חליפין? במקום להעשיר את עולמם הפנימי ולטפח את ערכיהם המוסריים ורגישותם החברתית, הם מתעסקים רוב הזמן במבנה הגוף שלהם והאם הוא מחיר או לא מחיר, או משעבדים את עצמם לגוף כלכלי חסר לב בשביל אוטו חדש שירומם את מעמדם כבן זוג פוטנציאלי.

הסיבה השלישית שמונה פרום, היא הבלבול בין חוויית ההתאהבות והאהבה. טעות שכבר דנו בה בפרקים הקודמים.

כנגד הגישה השגויה פרום מציע שנראה באהבה אמנות ומתחיל לפרום את הרעיון שלו לפרטיו עד שהאהבה שם מתחילה להרגיש כמו פרפר שאיבד את צבעו מרוב שנגענו בו בניסיון להכירו.

מה זה אומר שהאהבה היא אמנות? מה היא אמנות? אל דאגה, לא ניפול לשאלה התיאורטית המייגעת הזו שכל תשובה שנציע לה תהיה בהכרח בעייתית. פרום לא מתכוון לומר שכל מי שאוהב הוא בעצם אמן ושהזוגיות שלו היא מעין מיצג שמנסה לענות על כך, אלא שהאהבה היא מלאכה פעילה, להבדיל מחוויה סבילה.

עלינו ללמוד את האהבה, לחקור אותה, להתנסות בה, ולהשקיע בה. אבל יותר מכל – עלינו לאהוב אותה. ילד הלומד לנגן על פסנתר, גם אם נקנה לו את הכלי היקר בעולם ונביא לו את המורה הטוב בעולם, לא יוכל להתקדם בלימודיו אם לא יאהב את העשייה המוזיקלית.

באמנות אף פעם לא מגיעים לדרגה הסופית ותמיד יש לאן לשאוף ומה לחדד. בנוסף, גם אחרי שמגיעים לרמה הנתפשת כמספקת, ניתן בקלות לשכוח להתאמן או להזניח את הטכניקה וכך לגלות כמה מהר היכולות מתנוונות.

אם ניקח את המשל הזה אל האהבה נוכל להגיד שמלאכת האהבה אף פעם לא מושלמת, תמיד ניתן לחזק אותה ולטפח אותה. בנוסף, אם לרגע נשגה לחשוב שאנחנו השגנו את האהבה ושהיא שלנו וברשותנו, ומתוך הבנה זו נפסיק לתחזק אותה ולשמר אותה, בו ברגע נתחיל לאבד אותה.

זו הנקודה המהותית שאני רוצה לקחת מאריך פרום לדיון שלנו. את החשיבות של האחיזה בדבר, להבדיל מרק לעמול קשה על "להשיג" אותו. אנשים רבים מוצאים אהבה ואז, בעודם בוהים ומתפלאים מיופייה ומהאושר הגדול שהיא מביאה אתה, מאבדים אותה.

אפשר לראות את הבעיה הזו בתפיסה של ראשית הזוגיות כימי ירח הדבש, שבין אם הם נמשכים שבועיים, כפי שטוענים המדענים הרואים באהבה תהליך הורמונאלי או נוירולוגי, מספר חודשים, או אפילו מספר שנים.

ועם זאת, איזו תמונה יפה יותר מזוג ישישים ההולכים ידיד ביד באיטיות הנעימה של אלה שיודעים שהם כבר הגיעו לאן שכולם ממהרים?

זוג ישישים זה, האם מעולם לא רבו? האם הם לא חוו מחסור, או אבדן? האם לא היו תקופות ארוכות של שתיקה ששררה בניהם? האם הם לא מצאו את עצמם פתאום זה לצד זו כשני זרים? וודאי שכן. ובכל זאת הידיים אוחזות זו בזו, אחרי כל השנים.

אז איך שומרים על האהבה? לכיתה הצעתי שתי מטאפורות לאהבה כסיכום של השיעור הזה, שהיה האחרון בסדרה. המטאפורות האלה הן 'אש' ו'מים'.

האהבה היא אש. אם יש בידי להבה, אני יכול לקיים את האש הזו לנצח, אם רק אדע כיצד. עלי צריך להמשיך להזין אותה ולהשגיח שלא תכבה. ניתן, כמובן, ללבות את האש הזו בעצים רבים, ולראות את הלהבה  בוערת בחוזקה ומתרוממת למרומים. אבל אש שבוערת חזק כל הזמן, דועכת מהר. פעמים רבות אנחנו רואים אחד מבני הזוג משקיע הרבה בתחילת הקשר וככל שהזמן חולף, ההשקעה דועכת, במקום ליצור צורה של השקעה שניתן לשמור עליה לאורך זמן.

אבל מה זו ההשקעה הזו? פרחים, מתנות ותכשיטים? כמובן שזה נחמד לזכות בכאלה דברים, אבל אסור לבסס עליהם את אש האהבה. לעומת זאת שיחה אל תוך הלילה, כמו שהייתם נוהגים לקיים כשרק התחלתם להכיר, מפגש אמתי שבו שניכם נוכחים. ליצור מקום שניתן להכיל בו את הכאבים והחרדות, את התקוות והחלומות שלנו. מקום שניתן להתייעץ בו אחד עם השני על אותם הדברים שקורים לכל אחד מאתנו כשאנחנו נפרדים. אלה מקיימים את האש ושומרים עליה. פה ושם תמיד נחמד לזרוק ערימה של עצים אל המדורה ולחוש מחומה השורף, אבל חשוב לוודא שאנו לא שורפים את חומרי הבערה האחרונים שלנו.

האהבה היא מים. מחיים ומרעננים כל עוד הם בתנועה. התנועה שלהם אוספת מהדרך את כל הטוב שיש לה להציע ומשאירה מאחור את כל הפסולת שנאספת בתוכה. אבל המטאפורה של המים היא יותר אזהרה. משום שמים, אם ניתן להם לעמוד במקום, אם נשגה לחשוב שמצאנו להם מקום טוב שממנו לא צריך להתקדם, אט אט נראה אותם הופכים עכורים. אם נשכח אותם שם מהר מאוד נראה כיצד הריקבון משתלט עליהם.

יכול להיות שהאזהרות האלה, עלולות לגרום לאהבה להיראות כדבר חרדתי. שכל הזמן צריך להיזהר שלא יתפוגג או ייהרס. שאסור לנו לרגע לנוח על זרי הדפנה שלו, או סתם ליהנות ממנו. אך כאן טמון קסמה המכשף של האהבה, ככל שדואגים לה יותר, כך נהנים ממנה יותר.

מה זאת אהבה? 4. היכן האהבה נמצאת?

1.     אחרי שבפרקים הקודמים דיברנו על מה האהבה היא לא ומה היא כן, האם אנחנו יודעים מה זאת אהבה? כמובן שלא. שכן, רק נגענו בתכונות שניתן להתווכח על האם הן הכרחיות או לא. כפי שאמרנו קודם לכן, האהבה אינה מושג שניתן, או רצוי, לסגור בתוך גדר של הגדרות ברורות ומובחנות. בניגוד למושגים (שלוגיקנים מאוד אוהבים) כמו 'רווק' שניתן להגדיר כגבר לא נשוי.

חשוב לי לחזור על המילים האלה שכן, כאשר העברתי סיכום של הרצאות אלה בפני כיתת הסטודנטים שלמדו איתי לתעודת ההוראה, אחת מהן התקוממה, ובצדק, ואמרה "מי אתה שתגיד לי מה האהבה היא לא?" ו"למה שאני אקבל את ההגדרה של פרסי ב. שלי לגבי מה האהבה היא כן?".

היא צדקה. מלבד היותי חי בתוך מערכת יחסים המתבססת בשורשה באהבה הדדית, אין לי יותר ידע לגבי האהבה מאחרון הנערים מזוגגי העיניים. מלבד זאת, יש לי נטייה רטורית לדבר בסמכותיות מסוימת לגבי הנושאים שאני מדבר עליהם, מה שמפריע להעברה נאותה של ערפל העמימות שבתוכו שוכנת האהבה.

בסופו של דבר, ואלה תהיינה מילות ההקדמה האחרונות לפני שנחזור לנושא שלנו, נתבקשתי להעביר סדרה של שיעורים על אהבה, בחרתי אסופה של טקסטים שמצאתי אותם מעניינים, ותוך כדי שיעור למדתי את הטקסטים האלה מחדש עם הכיתה. כשהסתיימה היחידה, הבטתי לאחור על המסע המשותף שהיה לנו והתפלאתי לראות שלא רק גילינו הרבה דברים על האהבה, אלא גם ניתן לחלק את הדברים האלה לתקופות שונות באבולוציה של הרעיון, ושניתן לתת לכל נושא כותרת שתבדיל את תפקידו בהשלמת התמונה. במילים אחרו השיקולים הארגוניים הינם אסתטיים לא ענייניים.

הכותרת לפרק הזה היא "היכן האהבה נמצאת", המחשבה מאחורי הכותרת נוגעת לדברים שיאמרו בתוך הטקסט שננתח בהמשך, הלקוח מתוך ספרו המופתי של מרטין בובר "אני ואתה". אך לפני שניגע בציטוט יש צורך בהקדמה מסוימת על מי היה מרטין בובר ומה הייתה תפיסת עולמו.

באשר להוגה עצמו, מרטין בובר היה הוגה יהודי גרמני שהתמקד בחקר החסידות של המאה ה19 עד שהוא חווה אירוע לו הוא קרא "הפיכת הלב שלי" (ניתן לקרוא על כך באגדההאמתית שכתבתי על בובר בקישור הזה). מאז אותו אירוע בובר החל להתייחס לדת כנוכחות, כלומר - כעוסקת במציאות הזו, להבדיל מאיזו מציאות חיצונית המרחפת לה אי שם בממדים מקבילים.

לפי תפיסת עולמו הדיאלוגית של בובר ישנן שתי דרכים, או זיקות, שבהן אדם יכול לפנות אל העולם: הראשונה היא ביחס של 'אני-לז'; יחס הרואה בדברים כולם פשוט דברים, שניתן לתת להם מדדים לכמת אותם למספרים ולצמצם אותם לתכונות ובזאת להבין (או לחשוב שאתה מבין) פרטים שונים על כל הדברים האלה. הסוג השני של הזיקה הוא "אני-אתה". ביחס שכזה אל העולם אני מייחס למושא שלי את אותו העומק והעושר, שלא ניתן להכיל במסגרת של פרמטרים יבשים, שאני מייחס לעצמי. אני לא תוחם את ה'אתה', אלא מקבל אותו כמו שהוא ופוגש בו בצורה שלא מנסה להבין או לשפוט מי הוא בדיוק, אלא פשוט לראות אותו, לשמוע אותו – לתת לו להיות נוכח בעולמי, ולו לרגע.

שתי הזיקות האלה הן רפלקטיביות, כלומר, כאשר אני נמצא בזיקה של 'אני-לז' אני מתייחס גם אל עצמי כלז – כעוד דבר בין הדברים. לעומת זאת כאשר אני מתייחס אל האחר כאתה, אני זוכה לכל העומק והעושר שאני מייחס לאחר.

חשוב להעיר שבובר לא מדבר רק על המפגש הבין אנושי, אלא על כל מפגש, בין אם זה עם אדם, עץ יצירת אמנות או עם אלוהים. הוא מדבר על האופן שבו אני פונה אל העולם, ועל מידת הפתיחות שאני מחזיק בה לגבי עצם האפשרות של המפגש.

באשר לאלוהים, בובר רואה כשגיאה איומה את הניסיון לדבר על אלוהים כ'לז', כדבר בעל תכונות (גם אם התכונות האלה הן "בורא" או "רחום"), האלוהים הוא תמיד 'אתה'. למעשה, הוא ה"אתה הנצחי". כדי להעביר נקודה זו בובר משתמש כדוגמא באקט התפילה – כאשר אדם מתפלל הוא פונה אל אלוהים בלשון 'אתה', כצד בדיאלוג. המפגש הזה שנובע מתוך היחס של 'אני-אתה' הוא המפגש האמתי עם העולם – "כל חיים בפועל הם מפגש". אירוע שבו אני רק צד אחד בדיאלוג עם הדבר האחר שאיננו אני.

כדי להסביר נקודה מורכבת זו לילדי הכיתה, הבאתי שיר שכולם מכירים שדומני עוסק בנקודה זו בדיוק. השיר הוא של חיים נחמן ביאליק ומילותיו הן:

נַד, נֵד, נַד, נֵד
רֵד, עֲלֵה, עֲלֵה וָרֵד!
מַה לְמַעְלָה?
מַה לְמָטָּה?
רַק אֲנִי,
אֲנִי וָאָתָּה;
שְׁנֵינוּ שְׁקוּלִים
בַּמֹּאזְנָיִם
בֵּין הָאָרֶץ 
לַשָּׁמַיִם.

בשיר ילדים מוכר ואהוב זה, דומני שביאליק כינס את תמצות הפילוסופיה הדיאלוגית של בובר. נדנוד הנדנדה הוא התנועה של האדם החי בין העולם של הארץ והעולם העלון, בין אם מדובר בעולם של אלהים, בעולם האידאות הפילוסופי, או בעולם המחשבות הגבוהות של כל אדם. אנו חיים, או שואפים לחיים, אשר אינם מתקיימים רק בעולם התחתון, או רק בעולם העליון.

מתוך התנועה הזו מעלה ומטה עולות שתי השאלות המהותיות של החיים – "מה למעלה? מה למטה?". מה נמצא שם בעולם של מעלה – מלאכים ואל? גלקסיות אחרות עם חיים משלהן? או אולי נמצאים שם אהובינו המתים? ומצד שני – מה נמצא כאן למטה? אטומים ואלקטרונים? מינרלים ואורגניזמים? או אולי זה לא חומר בלבד, אלא משהו אחר?

היום, כששרים את השיר הזה על הנדנדה, מחליפים בדרך כלל את שתי השאלות האלה בנוסח אלטרנטיבי של השיר – "מלמעלה / עד למטה", או "מי למעלה? / מי למטה?". ניסוחים אלו הינם שגויים ולמרות שיש לשניהם היגיון מושלם עם השיר והם אפילו מתאימים יותר מהנוסח המקורי, עדיין ביאליק בחר את השאלות האלה, שבהקשר של השיר נראות מוזר בלי העמקה בהן.

אבל כאן ביאליק מעז להציע תשובה לשאלות הקשות האלה. שאלות, שיושבות במרכז הקיום האנושי, כבור בתחתית האוקיאנוס השואב אליו במערבולת את כל השאלות האחרות שניתן לדמיין. ואיזו תשובה הוא מציע? את זו של בובר – "רק אני, אני ואתה".

 רק המפגש הישיר והעשיר הזה נמצא שם בבסיס הקיום האנושי. במקום הזה שבו "שנינו שקולים במאזניים בין הארץ לשמים". כשנתתי את ההסבר הזה לכיתה, אחד הילדים התרעם שביאליק אומר שבעצם רק הוא ואלוהים קיימים, או שהוא יודע בדיוק איפה אלוהים נמצא ושהוא (ביאליק) שקול לאלוהים. זו התרעמות מוצדקת בהחלט, אם זה האופן שבו אנחנו מבינים את הטקסט. אבל אני רציתי להציע הסבר אחר:

אדם מחפש כל חייו את אלוהים, על הנדנדה המוזרה של החיים. אך אלוהים יושב בדיוק בצד השני של הנדנדה. כך, כשהאדם מחפש את אלוהים למטה, בין החומרים והדברים של הארץ, אלוהים משיב לו "הי, אני פה למעלה" וכשאדם מתרומם מעלה במחשבות גבוהות, תמיד אלוהים יהיה זה שיזכיר לו "איפה אתה? אני כאן למטה!". רק ברגע החולף והמיידי הזה, שבו שניהם שקולים במאזניים בין הארץ לשמיים. אדם יכול לחזות באלוהים פנים אל פנים, במפגש של רגע.

אלה הרגעים שאליהם מכוון אותנו מרטין בובר, הרגעים הקטנים האלה שבהם אתה פתאום פוגש בעולם. בחיוך מכשף, בעלה מרחף, בשתיקה.

עם הרעיון הזה אני רוצה שנקרא את הציטוט הבא מתוך הספר "אני ואתה", ציטוט שהוא אחד הציטוטים האהובים עלי בכל תודלות הפילוסופיה:

"האהבה אחת היא. הרגשות יכולים להיות "של" אדם; ואילו האהבה מתרחשת. הרגשות שוכנים בלב האדם; ואילו האדם שוכן בתוך אהבתו. אין זו מליצה, אלא המציאות: אין האהבה דבקה ב"אני" כאילו היה "תוכן" או אובייקט שלי בלבד; היא שרויה בין האני ובין האתה. מי שאינו יודע זאת, מי שאינו יודע זאת בכל קיומו, אינו מכיר את האהבה -"

                                                                                   מרטין בובר, אני ואתה, עמ' 22

האהבה נמצאת אם כן, לפי בובר, בתוך הזיקה עצמה. היא לא רכוש שלי או מושא אהבתי, אלא המקום שבו שנינו נמצאים בתוכו. היא לא כל הרגשות המציפים אותנו, אלא היא הסיבה לרגשות האלה. באותו אופן שבו מרגישים קר ורטוב ומרענן כשקופצים לתוך אגם צונן.

מכאן שלא יכולה להיות אהבה חד צדדית, כי האהבה היא ההדדיות עצמה, היא המפגש הטהור, הראשוני והמיידי שיש לנו עם האחר.

באותה מידה, אל לנו לשכוח שלפי בובר, הרגע הזה של מפגש הינו חולף. בובר לא מסביר לנו, כמו בודהה, שעלינו לשאוף להיות במקום ההוא כל הזמן ולפעול על מנת לנתק אותנו מעולם הסבל הזה. בובר מכיר בכך שלא ניתן לחיות בעולם, מבלי לפעול מתוך הזיקה של ה"אני – לז". אבל עלינו להכיר בקיומה של הזיקה ההיא, להישאר פתוחים אליה, ומתוחים לקראתה, כדי שאם נזכה לראות אותה מופיעה, נוכל להכיר בה ולחוות אותה. "אוי לו לאדם שכל עולמו הוא רק לז לז ולז" אומר לנו בובר ומזהיר אותנו משקיעה בעולם שכולו ערימות של דברים.

נקודה זו, בהקשר של שאלת האהבה, יכולה לשמש עבורנו תזכורת גם בתור החיים שבאהבה – אנחנו אוהבים זה את זו ומכירים זה את זו, אנחנו נפגשים אחד עם השנייה פנים אל פנים. אבל עלינו לזכור שרוב הזמן אנחנו נמצאים ביחסים של זה מול זו, כשני דברים, ועלינו לעמוד לנצח על המשמר, שלא נשכח בטעות שיש לנו עולם אחר לחיות בו – עולם שכולו אהבה.