מון בלאן, חלק שני, פרק 20. צ'קונה

לאחר הלחיצה על ההזמנה דניאל קרא אותה בעיון. הייתה זו הזמנה לביקור במוזיאון לאמנות פרה-עכשווית, אשר מציג בימים אלו תערוכה בשם "סיפורים מדהימים". זה לא נשמע לו מעניין כמו ההזמנה הקודמת שקרא, אך ביקור במוזיאון נראה לו בילוי נחמד שיספק את הצורך שלו בתרבות גבוהה.

תמיד אהב ביקורים במוזיאון. משהו בחללים הגדולים, בשקט ובכבוד שתכולת החללים דרשה, גרמו לו להרגיש אחרי כל ביקור גבוהה בלפחות חמישה סנטימטרים. את האמנות עצמה מעולם לא הבין. עבורו, אמנות הייתה משהו שתולים על הקיר ומציבים על מעמד. המקבילה הביתית לאפנה. תפיסה זו התחזקה במיוחד משום שבתקופה שבה חי את חייו הקודמים, האמנות פנתה לכיוון השלילי. בחיפוש אחר מהותה, ניסתה האמנות לתחום את גבולותיה, או, אם להשתמש בדימוי מעולמה שלה – למסגר את עצמה. פרויקט זה התגלה במהרה כמעגלי וכל אמן ראה זאת כחובה לגילדה שלו לשבור את מסגרות קודמיו. כך קרה שרוב החללים בגלריות ובתערוכות העכשוויות התמלאו באנטי-אמנות שמרוב רצון להביע עמדה לגבי האמנות בה' הידיעה, השאירה את הצופה בה בתחושה שמישהו רימה אותו, בין אם האמן, האוצר או בעל הגלריה.

דניאל המתין מספר שניות לאחר הלחיצה בתקווה שעתה תופענה הוראות הגעה למוזיאון, או משהו מסוג זה. אך שום דבר כזה לא הופיע. במקום זאת הספה, הארונות, השולחן וכל תכולת החדר כמו נשאבה את תוך הקירות ובמהרה דניאל מצא את עצמו עומד במרכזה של קובייה לבנה וחלקה לחלוטין.

דניאל הביט בשקט בזמן ששלוש דלתות הצטיירו ביד נעלמה על הקירות. מעל כל דלת הופיעו הכותרות: "אמנות פרה-עכשווית", "אמנות עכשווית" ו"סיפורים מדהימים". בכל פעם שדניאל התרכז בדלת אחרת מספר נבחר של יצירות הופיע בצורה מוקטנת בתוך החלל השחור שהציץ מבעד אליה. דניאל לא יכול היה ממש להבחין בתוכן של החללים השונים אבל ניתן היה לראות שבחלל האמנות ה"פרה-עכשווית" הופיעו גוונים ומשיכות מכחול אימפרסיוניסטיים רכים; המון כתמי צבע רכים וחופפים שסיפרו את אותו סיפור מוכר שהכיר מהמוזיאונים של חייו. הוא התרכז בדלת האמצעית וראה שהתכולה שמאחוריה הייתה של גוונים עזים יותר ואחידים ללא כל משיכות מכחול ניתנות להבחנה. פה ושם ניתן היה לייחס לאחד מהגוונים המתחלפים מרקם כלשהו. היה אדום פרוותי כשטיח ולידו גוון אדום זהה אך במרקם חלק כשל בלון מנופח.

הדלת השלישית, שהתגאתה בכותרת "סיפורים מדהימים" לא חשפה את תכננה כלל וכלל. דניאל התכוון לצעוד לכיוונה, אך הוא עצר ברגע שנזכר שהוא נמצא בתוך חדרו שלו. עוד מספר צעדים והייתי מתנגש בקיר, חשב לעצמו. למרבה ההפתעה הדלת קלטה את כוונתו לצעוד לעברה. שתי הדלתות האחרות התנדפו בשנייה והדלת הזו ריחפה למרכז החלל וניצבה לפניו. היא נפתחה והוא צעד לתוכה.

הקובייה הלבנה שינתה צבע ומרקם והפכה רצפת לבנים של מקדש טיבטי אשר מעבר לגבולותיה נחשפו הרי ההימליה הכסופים באור שמי הלילה השחורים אשר תשע מיליארד כוכבים בוהקים מנצנצים באור נגוהות מעליו. דניאל הביט מעלה אל הרקיע כאילו הייתה זו הפעם הראשונה, כך בלי ההאפלה שאור העירוני מייצר והבחין שבזה אחר זה, בלי כל המולה, הכוכבים החלו להיכבות.

היה בזה משהו קסום ונוגה אבל כל הקסם הזה פג לפתע כשהחוויה קפאה פתאום ובמרכזה הופיעה השאלה "האם תרצה לרכוש את זכויות השימוש ברקע זה?"  

לפני שדניאל הספיק להגות את השלילה המוחלטת שחש הנף כולו נעלם והתחלף. רצפת הלבנים הפכה לאדמת חמרה אדומה שסדקי יובש קרעו בתוכה שריטות עמוקות. הנוף נראה כמו אמצע הדרך בין מאדים למערבון ספגטי. השמש למעלה נראתה מרוחקת וקרה ולא רחוק ממנה, ניתן היה לראות את הגולה הכחולה והשבירה העונה לשם "ארץ". לא עבר זמן רב ורעש עמום ונמוך  מילא את החלל, אור בוהק סנוור את דניאל לחלקיק השנייה ומיד אחריו ניתן היה להבחין במטאור ענקי הבוער דרך הרקיע ונע מטה, מאיים לכלות את הכול בתוך מספר רגעים.

אבל המטאור לא זז, הוא רק בער שם למעלה, קפוא בנפילתו. לא עבר זמן רב והשאלה שבה – "האם תרצה לרכוש את זכויות השימוש ברקע זה?"

דניאל נפנף את ההודעה הזו בזעם ובכוונה מלאה. הנוף התחלף פעם שלישית. הפעם דניאל מצא עצמו בתוך חניון גדול ליד דיינר קטן ממרכז אמריקה של שנות החמישים. מעל הכניסה של הדיינר היה כתוב באותיות ניאון "ההמבורגרים של הארי". הייתה שעת לילה מאוחרת ורוח קרירה חלפה על פניו. דניאל הביט סביב, לקח לו לא מעט זמן לפני שהוא הבחין שבין המיניוואנים של פוקסוואגן ומכוניות הפורד המבריקות חונה לה איזו צלחת מעופפת ירוקה או רקטה מצחיקה עם חלון עגול בתא הטייס.

הפעם כשהרקע קפא והשאלה קפצה דניאל השיב לה בחיוב. בתוך מספר שניות ה"מוזיאון", אם אכן אפשר לקרוא לו כך, דהה ונעלם, ודניאל מצא עצמו שוב בתוך חדרו. כלומר, הוא מעולם לא עזב את חדרו, אבל עכשיו החדר שוב נראה כמו החדר שבו הוא שהה. כדור קטן ומרחף הופיע בפינה הימנית עליונה של ראייתו ולידו הכיתוב "מתקין עולם". בתוך מספר שניות הכדור נעלם ובזה אחר זה החלו אלמנטים מהחניון להופיע בתו החדר עד שהחדר כולו נראה כמו גרסה של החניות שהמכוניות והחלליות שלה מסודרות באופן הדומה יותר לסידור החדר הקודם. במקום הספה שלו הוא ישב במושב האחורי של שבי קבריולט ובמקום המסך שלו, שהיה כבוי, הופיע מסך של קולנוע דרייב-אין שנראה רחוק ממה שהוא באמת היה. מיד לאחר מכן נראה לשנייה מספר רב סיפרתי בתחתית שדה הראייה של דניאל. הוא לא הספיק לקרוא את המספר, או אפילו לראות מכמה ספרות הוא מורכב, אבל הוא כן ראה כיצד מופחת ממנו סכום לא מבוטל.

"מה זה היה?" הוא שאל בקול מרוגז, "מוזיאון או חנות טפטים?"

לא הייתה תשובה, רק שוב הופיעה הנורה האדומה המהבהבת בפינה. לדניאל לא היה כוח לדבר עם אף אחד אחרי השיחה על המקלחת. הוא רצה לצאת, זה כל מה שהוא רצה. "מה עם המסעדה ההיא..." הוא שאל בקול, "אני רוצה ללכת למסעדה ההיא, איך קראו לה?" הוא ניסה לזכור את השם של המסעדה מההזמנה שפספס, "קראו לה 'ברווז הפוך' או משהו כזה..."

תוך כדי שהוא דיבר הוא הבחין במעין מטבע רב שכבתי ששינה את הקונפיגורציה שלו תוך כדי שהמילים של דניאל הזינו אותו במידע. בתום המשפט הופיע ספירה מרחפת מספר סנטימטרים מול דניאל אשר היא כתוב על חזיתה "i12 ללכת למסעדת",  ברגע שדניאל סיים לקרוא את המשפט, מספר ספירות נוספות, קטנות יותר, הופיעו כירחים הסובבים את הספירה הראשונה. על כל אחד מהם היה כיתוב מעוצב בדרך אחרת. על שני ירחים אפורים היה כתוב "הברווז ההפוך" ו"הברווז הטלוי במהופח", אבל הירח השלישי היה זהוב בגוון ובמרקם שלו והכיתוב עליו אמר באותיות מבריקות "הברווז התלוי במהופך". לא היה ספק באיזו מסעדה רצה דניאל לבקר.  הוא נגע בספירה הזהובה ובין רגע זו התפוצצה לרסיסי קונפטי זהוב שהקיפו את כל החדר, מוחקים את החניון הישן ומחליפים אותו בתפאורה של פנים של מסעדה סינית שלא היה ספק לגבי המופקעות של מחיריה.

עוד דניאל יושב ומנסה להתרגל לכיסאות המעודנים, לחמימות הרכה ולריח התבלינים החריף באוויר ולפתע מלצר ניצב לידו ותפריט בידו. ללא כוונת זדון, דניאל התעלם בהפגנתיות מהמלצר. הוא ניסה להבחין בדמויות האחרות היושבות במסעדה סביבו. בשולחן אחד ניתן היה לראות את דמויותיהם של זוג צעיר. היא רוכנת לעברו להוטה בשיחה, הוא נשען לאחור ומשיב באדישות מאומצת. בשולחן אחר ניתן היה להבחין בדמותה של משפחה היושבת לסעוד יחדיו. אך ככל שהתאמץ דניאל לא יכול היה להבחין בפרטים של הסובבים. היו אלה צלליות של דמויות ולא אנשים אמתיים. ואם היו אלה אנשים אמתיים, כמו שניתן היה לשער מתנועותיהם המשתנות באמינות, דמותם הייתה ממוסכת מפני דניאל באיזו צורה. מה שניתן היה לראות זה שכל הכיסאות במסעדה היו תפוסים. לא ניתן היה למצוא כיסא ריק אחד לרפואה. אפילו לשולחנו של דניאל, שניצב במרכז המסעדה, היה רק כיסא אחד.

"תפריט, אדוני?" פנה אליו המלצר בטון שהיה חסר אופי במידה מדהימה. לא סבלני ולא מרוגז, לא אדיש ולא מעוניין במיוחד. אם דניאל היה מתאמץ לזהות את הדיספוזיציה של המלצר הוא היה מגיע בערך לתחושה המתקבלת מהנחת ספוג יבש על הלשון.

"אני רואה שאתם מלאים הערב..." אמר דניאל, כאילו הוא נמצא גבר במהלכה של שיחת חולין.

"אנחנו אף פעם לא מלאים" השיב המלצר באותו קול ספוגי.

"ממש..." דניאל חיפש את המילים להביע את אכזבתו מהתשובה "...אקסקלוסיבי."

"זה המחיר, אדוני, שדואג שנהיה אקסקלוסיביים, לא כמות הכיסאות"

דניאל היה מרוצה מאוד מהתשובה הזו. "כמה אנשים נמצאים כאן עכשיו?"

"ברגע זה? מאה ושלושים..."

"מרשים מאוד!" דניאל מיהר לענות אך המלצר המשיך "אלף, שלוש-מאות עשרים וחמש, שלוש-מאות עשרים, שלוש-מאות" הוא עצר למעין חישוב סופי "...ארבעים ושלוש..."

דניאל הביט סביבו. הוא לא יכול היה לראות יותר משלושים דמויות.

"תפריט, אדוני?" חזר המלצר על דבריו בדיוק באותה אינטונציה ספוגית.

"בשמחה..." חייך דניאל בעודו מביט בתוכנת המלצר המדברת אתו. הוא נראה אמתי לחלוטין, אבל איכשהו ברור היה שאינו אמתי בכלל, היה זה משהו בתחושה הייחודית שאדם חש בקרבתו של אדם אחר שנעדר מהמפגש הזה.

אחרי בחינה זריזה של התפריט שנראה רגיל לחלוטין מלבד העובדה שלצד המחירים, שהכילו אותיות כמו K ו-M בסופם, נכתבה גם מידה בגרמים של כל מנה. דניאל בחר מנה מעורבת של כופתאות שנראתה בתמונה מעוררת תאבון במיוחד.

"מכה כופתאות תרצה?" שאל המלצר.

"כמה שיש בתמונה, לא טרחתי לספור"

"12, אם כן." ענה המלצר והוסיף: "כמה גרם כופתאות כבודו ירצה לאכול?"

"מה זאת אומרת 'כמה גרם'? אמרתי לך כמו בתמונה" דניאל להחל להתעצבן.

"התמונה משקפת את המראה של המנה, מספר הכופתאות ואופן סידורן על הצלחת. גודל הצלחת והכופתאות שבתוכה אינו מוגדר בתמונה והינו פתוח לאדוני להגדרה"

דניאל הביט במלצר שעה ארוכה. ובסופה הגה לאט ובבירור את המילים: "אני – רוצה- מנה – של – כופתאות – כמו – שיש – כאן – בתמונה"  

"בסדר גמור אדוני." השיב המלצר בצייתנות והוסיף "איזה משקל תרצה שיהיה למנה?"

"אני לא יודע באיזה משקל! מה המשקל הסגולי של כופתאות? מה זה מנה הגיונית בעיניך? אני בסך הכול רוצה מנה של כופתאות כמו שיש כאן בתמונה, במידה הגיונית שתשביע אותי אבל תשאיר מקום לקינוח."

"בסדר גמור אדוני" השיב המלצר בצייתנות והוסיף "באיזה נפח תרצה את הכופתאות"

דניאל לקח נשימה ארוכה. הוא חשב היטב על המילים הבאות שיצאו מפיו, "בדיוק באותו משקל שהאדם האחרון שהזמין את המנה הזו ביקש"

"בסדר גמור אדוני, 235 גרם, אם כן" הנהן המלצר והלך במהירות לכיוון חלון שקובע בקיר חדר האוכל, אשר מאחוריו ניתן היה לראות טבחים פועלים באנדרלמוסיה אופיינית.

דניאל עקב אחרי המלצר הממתין ליד החלון, כאילו אין איש במסעדה מלבד הלקוח שלו. לא עברה דקה והמלצר החזיק בצלחת מהבילה בידו והחל ללכת לכיוון דניאל. כל כך מהר? חשב דניאל ולרגע החליט להסיר את משקפיו כדי להבין מה בדיוק קורה כאן.

מתחת לתמונה הצבעונית שמשקפיו שיקפו, הוא ראה את חדרו המוכר והאפור, חלון המדפסת פתוח לרווחה במקום שבו היה החלון למשרד, וצלחת מהבילה של כופתאות נעה לעברו, מונחת על אלומה של מלבנים מאורכים שיצאו מהרצפה לתמוך בה לרגע עד שמלבנים אחרים תמכו בה ואפשרו להם להעלם בחזרה בתוך הקרקע. הכיסא עליו ישב, כמו גם השולחן שלפניו היו גם הם מורכבים מאותם מלבנים ירוקים-אפורים, כל אחד מהם בוקע בדיוק לגובה הנכון. לא ניתן לתאר את תחושת הבדידות העמוקה שמילאה את דניאל באותו הרגע. 

ביום שבו הפסקתם לנסות

ביום שבו הפסקתם לנסות
היה ממש שקט ברחובות
ראיתם את זה פתאום מתרחש
בין המבזק לחדשות של שש
וישבתם לכתוב על זה פוסט.

ביום שבו הפסקתם לנסות
אתם העדפתם לחכות
לספור אגודלים
לבהות בחתולים
הכול רק לא לעשות.

ביום שבו הפסקתם לנסות
במילים כמו דמוקרטיה להשלות
הפכתם אל הציר
וכתבו עליכם שיר
ולנו נשאר רק לבכות.

מבוא לחיים - פרק שלישי - אני

 פרק שכולו מוקדש לדבר הזה  שאנחנו קוראים לו "אני". ולא, זה לא סובייקט.

אביב באוקראינה - 1. יוצאים לדרך

יצאתי לאוקראינה כי הילדה רצתה עוד טיול. יצאתי לאוקראינה כי מאז הנישואין יש לי משפחה שם. יצאתי לאוקראינה כדי להבין מה-דה-פאק קורה שם באוקראינה?

אין ממש דרך להסביר את זה; בשנים האחרונות המדינה הזאת מופיעה מדי פעם בחדשות כמו עוד מקום שיש בו בלגאן, אבל לא בלגאן מתמשך, כמו בחדשות על מקומות עגומים כמו עירק, או סוריה, או ישראל.  אלא, ברוח מזרח אירופאית, כמקום בו מדי פעם יש בלגאן מטורף ואז להישכח במעין "טוב, שם זה תמיד היה כך..." אבל - איזה בלגאן?

הפעם האחרונה שהטירוף השתולל שם, הייתה באפריל 2014, כאשר הממשלה פתחה באש על מפגינים שביטאו זעם כלפי גניבת הבחירות. נגיע לזה. בינתיים אולי כדאי שנתחיל בהתחלה.

זה לא היה טיול רגיל. לא, בכל אופן, כמו שאני נוהג לתכנן טיול. עם טבלאות ותכניות וחישובים ומפות מוכנות ומסודרות מלוות בגיבויים ובגיבויים לגיבויים בצורת אופציות חלופיות לכל תכנית. לא. זה לא היה טיול כזה, לפחות לא בראשיתו.

כפי שאמרתי, מאז נישואי יש לי משפחה באוקראינה אותה פגשתי רק לפני שנתיים וחצי, כאשר הם ביקרו בישראל. עתה היה תורנו לבוא לבקר ולכן כל החצי הראשון של הטיול נמסר לידיהם הנאמנות.

כבר בשדה התעופה הישראלי הייתי צריך להבין שזה הולך להיות טיול שונה. כאשר הילד, שנהנית כמו אביה לחבר מילים שהיא אוהבת לכדי שיר, החליטה להניח בצד את הלהיטים המוצלחים שלה ("אני רוקדת על הבמה וסתם עושה שטויות", ו"גבירותי ורבותי קבלו את הקרקס שלי - לרקוד!") והתחילה לשיר שיר חדש שלא שמענו עד כה. מילותיו היו: "אלוהים - בוא נהרוג את כולם!" והיא צווחה אותן בקולי קולות שהדהדו לאורכו ולרוחבו של הדיוטי-פרי.

היה זה סימן שהטיול הזה לא יהיה כמו אף טיול משפחתי אחר. ואכן, הוא לא היה כזה. מהסיבה הזו, החלטתי שלא לכתוב את הנרטיב שלו באותו אופן כרונולוגי מסודר שבו סיפרתי את מהלך הטיול שלנו לשווייץ ואיטליה ולספר את הסיפור של אוקראינה קצת אחרת. דרך הרכיבים השונים שבנו את הטיול. לכל פרק יהיה נושא, להבדיל ממקום. הנושאים יהיו כמו "אוכל", "הכפר", "היער", "ארץ הביניים", "פסחא בקייב", "נשות צ'רניגוב", "האביב האוקראיני", "חלום" וכו'.

השאלה החשובה שביקשתי להבין בטיול שלי הייתה "לאן אוקראינה הולכת?" כידוע אוקראינה נמצאת היום, כפי שהייתה פעמים רבות בעבר נמשכת לשלושה כיוונים: מזרחה להצטרף לביתה החורגת רוסיה, מערבה להצטרף לאירופה והכיוון השלישי הוא להישאר אוקראינה עצמאית.

אולי זה הזמן להגיד שהשם של המדינה הזו - אוקראינה - משמעותו היא "ארץ הביניים" או "האזור המחלק". מי שמסתכל על הטבע הפראי על המישורים הירוקים, היערות העבים והנהרות המתוקים והשקטים יכול בקלות ליחס לנופים אלו את השם המוכר מארץ ביניים חלומית אחרת - Middlearth.

למרבה הפתעתי חזרתי מהטיול עם תשובה ברורה וחד משמעית. בניגוד לאיזה תובנה פילוסופית מתחמקת בסגנון "אין לדעת...", אבל, על מנת שאוכל לבסס את מסקנותיי, יהיה עלי לשטוח ראשית את טענותיי וזאת אעשה בפרקים הבאים.

לסיום אעיר רק שדרך אמנות הרחוב של אוקראינה (אשר מבחר מתוכה מופיעה בפרק זה), ראיתי שיש כאן דור צעיר עשיר בכשרון וברצון לצייר אוקראינה אחרת, אחת שהיא חלק מהעולם ולא אחת שהעולם מסתכל לעברה כמו שמסתכלים על הדוד המוזר ההוא שלא מצליח לעמוד על הרגליים. לדור הזה אני רוצה להקדיש את הסיפור שלי.

ירושלים של שבת, מתוך "מבקר בתרבות"

לפני מספר ימים הגיעה אלי פנייה בנוגע לכתיבת כתבה בירחון האוניברסיטאי "פי האתון". ההנחיה הייתה לכתוב בנוגע למאבק לסגירת העסקים בירושלים בשבת, והוצגה כמעין כתבת המשך (פולו-אפ) להכרזתו של ראש העיר ניר ברקת מינואר של השנה, כי החל ממרץ על כל המרכולים בעיר להיסגר בשבת באיום של קנסות ואף סגירה. אינני יודע מה עלה באותה הצעה של ראש העיר, האם היא הייתה פופוליסטית גרידה, או אולי המרכולים אכן סגורים היום בשבת. כאב לילדה קטנה, עם עוד אחת בדרך, אינני נוטה לצאת בערבי שישי באותה תדירות בה נהגתי בשנים עברו. מסיבה זו, אינני האדם הנכון לכתוב כתבה זו והפנייה אלי בהקשר זה הייתה תמוהה ביותר. 

אני כמובן יכול להתחפש לכמה רגעים לעיתונאי מודרני, לחפש בגוגל, לעשות כמה טלפונים ואפילו "לצאת לשטח" לחקור ולראיין בעלי עסקים ולשוב עם דיווח מהימן מהשטח. אבל, פעולה כזו נראית לי טרחנית ולא מעניינת ומלבד זאת, יש לשער שבמרחב האורבני שלנו יש כתבים המתאימים יותר למשימה מסוג זה מעבדכם הנאמן.

כאן התחלתי לחשוב על הקוראים של "פי האתון", מי הם הקוראים האלה? האם הם פותחים את הירחון המכובד הזה במטרה למצוא עובדות הנגישות להם משבעים מקורות מדיה אלטרנטיביים, או שמה הם מעלעלים בכתבות של עיתון זה במטרה לראות זווית אחרת, לקבל הצצה אל דרכי חשיבה שונות מאלו של התקשורת הממוסדת.

כאן כבר התחלתי למצוא עניין בכתיבת הכתבה הזאת. אחרי ערב של התבחבשות עם עצמי התעוררתי בבוקר וניגשתי לכתוב את הכתבה שלי בנושא. אבל, איזה אופי כתבה כזאת צריך לקבל? כאמור, אין לי כל כוונה לדווח מה קורה היום בשטח בירושלים. לא משום שקשה לי לבדוק, אלא משום שאני מאמין שזו שאלה מהסוג שכל אדם החפץ בתשובה לה, צריך לצאת ולגלות בעצמו. לעצלנים שבנינו אני בטוח שניתן למצוא תשובה ראשונית בגוגל, אך אפילו את זה לא טרחתי לוודא. כיצד, אם כן אכתוב על הנושא הזה?

היות ומדובר בירחון הממוקם באקדמיה ונכתב בעיקר על ידי סטודנטים, ניתן כמובן לבחון את השאלה מנקודת מבט תיאורטית. אפשר, למשל לגשת מהנקודה המשפטית ולהצביע על הבעייתיות בלשון החוק, שכן במרכז העיר אין מרכולים מאז ראשית שנות השמונים. יש שם פיצוציות, מיני-מרקטים, סופרים הפעילים 24/7, ואפילו כמה מכולות, אבל מרכולים – אין. ומלבד זאת, מי יאמר מה ההגדרה של "מרכז העיר"? האם זה רק הרחובות המקיפים את רחוב יפו, או שמא זה כולל גם את העיר העתיקה ואת רחוב עזה. אבל אני אינני משפטן ועמימות ניתנת לניצול כדי להצדיק כל עמדה באשר היא.

ניתן לבחון למשל את השאלה המקראית העומדת מאחורי הציווי הזה. להביא את הציטוט מספר שמות, פרק לא', פסק יז', האומר:

כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ

בציטוט זה, אשר קודם לו האיום כי כל מי שיעסוק במלאכה בשבת מות יומת, ניצבות שתי דרישות מהאדם ביום השבת: לשבות, כלומר להימנע מהמלאכות השונות שיש בהן יצירה או עבודה, ולנפוש. ניתן עתה לעמוד על משמעותו של אותו החלק השני של הציווי ולדרוש כי לנפוש כלומר לעשות לנפש או לצאת לנופש. זה החלק הפעיל של המנוחה לצד החלק הראשון שהוא הסביל. באופן מסורתי היהדות פירשה את "לנפוש" כאכילת מזון, שתיית יין וקיום מצוות פרו ורבו. בהקשר זה ניתן לראות את מרכז העיר הערב השבת היום כמקום המלא בצעירים המבקשים לעמוד במצוות ויינפש.

אבל לטעון טיעון שכזה יציב אותי בצד אחד מהניגוד הקוטבי שבין הדתיים והחילוניים, כך שבעוד שהפלג החילוני ימהר להסכים איתי, מבחינת הפלג הדתי מדובר בקשקוש טמא של פרשנות שמזניח את הדבר הבסיסי שהוא חליפת הכספים המתרחשת בבילויים במרכז העיר בשבת ההופכת אותו לפסול.

אמנם, על פי הגדרה זו, אני משתייך לקבוצה החילונית. אבל הגדרה זו עצמה הינה הגדרה המוצעת על ידי הצד השני. על פי הגדרה זו ישנם אנשי הקודש ואנשי החול. לפי חלוקה זו יש לתת את החול לחילוניים ואת הקודש לדתיים ולפיכך ישנו טעם מוצדק לשמור את השבת כיום קודש.

אבל יש משהו מאוד פוגע בהגדרת (ובהדרת) הפלג אליו אני משתייך לממלכת החול. היותי חילוני לא גוזר את זה שאינני בקודש, אלא שאני רואה את הקודש בכל, גם בחול. אני רואה את קדושת החיים בכל מקום ולא רק בין כתליו של ספר או חדר או בין חומותיה של עיר.

מסיבות אלה דומני שאין ממש טעם לנסות להביא את הדיון מנקודת מבט רליגיוזית ואולי יש טעם לבחון את השאלה הזו מנקודת המבט הלאומית. האם נכון שמדינה, או עיר, תכתיב לעסקיה מתי הם יכולים לפתוח ולסגור את עסקיהם הפרטיים? מעניין לראות שזו בדיוק השאלה שהובילה ישירות למהפכה הצרפתית ולתקומת רעיון המדינה המודרנית.

הטענה הקלאסית לשוק חפשי המסוכמת במילים Laissez-faire, אשר משמעותן "תנו לנו לעשות [את שברצוננו לעשות]" באה בסמיכות מדויקת לביקורת כלפי היחס בין המעמד השלישי בחברה (התושבים) אל מול שני המעמדות הראשונים (הכנסייה והכתר, בסדר הזה), ולשאלה מדוע מעמד הכנסייה, העשיר מאות מונים משאר התושבים, פטור ממס, בעוד עסקים אחרים אינם.

במילים אחרות שאלת ההתערבות המדינית ביחסים שבין דת וכלכלה, היא חלק בלתי נפרד מהשאלה המדינית באופן כללי. מאז אותם ימים של אחווה, שוויון וחירות, חלפו הרבה שנים. ובעוד שהשאלה נותרה קיימת, דומה שהאחווה הלאומית עזבה כשהתושבים התחילו להיפרד לתומכים בחירות מול התומכים בשוויון.

אבל כאשר אנו מסבים מבטינו אל שאלת השוק החופשי, עלינו לבחון מיד את ההקשר של יחסי הכוחות הפועלים בשטח. שכן, מן הסתם שבשוק חופשי כל קבוצה תנצל את כוחה היחסי על מנת להשפיע על התוצאות לטובתה האישית.

בעשור האחרון, בעקבות שינויים במחירי הדיור ותהליכי התרבות שונים של הפלגים השונים באוכלוסייה, החל תהליך של "התחרדות" ושכונות רבות כמו נווה יעקב, גילה א', קריית יובל וגוננים מוגדרות היום כשכונות "מתחרדות". את יחסי הכוח האלה אין להסיר משיקולינו בניסיון להבין את התהליכים המתרחשים במרכז העיר. הכוח המעשי של הקהילה החרדית הגדלה יכול בקלות לשתק את העיר כולה בהפגנות והתפרעויות. אם אנו לוקחים נקודה זו בחשבון שלנו, ניתן לראות בהחלטותיו של ברקת בנושא זה חנפנות במקרה הטוב, וכניעה לסחיטה באיומים במקרה הרע. זאת למרות שמבחינת תשלום המיסים העירוניים, כמו גם תעסוקה בתוך המוסדות המפעילים את העיר הזאת, פלג זה של האוכלוסייה אינו בולט בתרומתו.

היבט נוסף שניתן לבחון את השאלה הזו לאורו הוא ההיבט החינוכי.  מדוע העיר אינה סומכת על שיקול הדעת של תושביה? מדוע לא די בכך שכל מי שלא רוצה חליפות כספים ביום השבת פשוט ימנע מכך? היום, בעקבות המצב הכלכלי העגום במרכז העיר ירושלים, בעלי עסקים רבים בוחרים להיסגר בשבת מטעמים כלכליים גרידא, על מנת למשוך את קהל הצרכנים שומר השבת בשאר השבוע. בדרך זו השוק מבצע רגולציה על עצמו מבלי התערבות שלטונית. אבל חינוך לשיקול דעת הוא פריווילגיה של החינוך החילוני. למרבה הצער, לא ניתן לסמוך על שיקול הדעת של קהילה הרואה בשכל הפשוט נחלת הרב במקום נחלת הרוב.

כאן צריך להתייחס לאופן שבו נתפש הבילוי בשבת על ידי הקהילה הזו. הרכישה של סחורות, הנהיגה במכוניות, ורוב ההיבטים של הבילוי בסוף השבוע נתפשים כמטמאים את השבת. מחללים אותה. שבת, מנקודת מבט זו נתפשת כבתולה זכה שיש לשמור על תומתה. בנינו, שבת כבר לא בתולה מאז שהיא התחילה לצאת בסופ"ש.

דרך נוספת לבחון את השאלה הזו יהיה מנקודת ניתוח של תהליכי התפתחות עירוניים. ירושלים היום היא העיר הענייה ביותר בישראל. התפתחות של עיר תלויה בראש ובראשונה בתנועה אל תוך העיר והחוצה ממנה. גדילה בתנועה הזו משמעותה התפתחות ושגשוג עירוניים, וסגירת התנועה הזו, כמו אטימה של עורק בגוף האדם, משמעותה גסיסה ודעיכה.

לעיר המופלאה הזאת יש את נתוני הפתיחה המושלמים לקיומה של תנועה אדירה. לעזאזל, היא מקודשת לשלושת הדתות. אבל שיקולים פוליטיים ובטחונים מונעים מרבים מלבקר בה. כך קורה שלמרות שאנו יכולים להיות ואפילו אמורים להיות עיר עשירה ומשגשגת, אנחנו מדשדשים אחרי מרכז הארץ ומפסידים במירוץ העירוני אפילו לערי המדבר של הדרום.

מנקודת מבט זו, כל סגירה של תנועה במרכז העיר חוטאת לשגשוגה של העיר. אם לא נעמוד על המשמר וניתן למרכז העיר לגווע ירושלים תהפוך להיות אוסף של שכונות מגורים שיש לצאת ממנו כדי לחיות. היא תהפוך, רחמנא ליצלן, למודיעין.

מרכז העיר ירושלים לא יכול לספוג יותר מכות. הוא פצוע גם כך.

אינני יודע כמה מכם פקדו את מרכז העיר בסוף שנות התשעים. אני הייתי תיכוניסט וכיכריסט ומרכז העיר היה לי כבית. היינו יוצאים לעיר מבלי לשבת בשום מקום. רק מלעבור ולהגיד שלום למכרים שונים היית מוצא את עצמך שמח ומאושר ושיכור מבלי הוצאה של כספים מיותרים. אני זוכר איך בשישי בנובמבר 1998, פיגוע כפול במרכז העיר פגע בכל החוגגים והפך את הבילוי במרכז העיר מזכות לחובה. אם לפני כן היינו יושבים ב"סנדק" או ב"רוקבר", (שניהם סגורים עכשיו) עתה נאספנו בדיוואן ובסטאר-דאסט (שניהם סגורים היום) ושרים שירי ארץ ישראל בכל שישי בערב בקולי קולות כאילו לומר – "כך לא נכנעים לטרור".

אבל אז הגיע הראשון בדצמבר 2001, אני וחבר בדיוק יצאנו מהצ'יליז (עדיין פתוח, אבל זה לא אותו דבר) עם שני מגשים של פיצה, כששלושה פיצוצים הרעידו את המדרחוב. אני זוכר איך נכנסנו לאוטו ונסענו לאורך רחוב הילל, נגד כיוון התנועה, למקום מבטחים, לבית.

אז נשברנו. כחברה הירושלמים הפכו להיות פחות כאלה שיוצאים ויותר כאלה שמתארחים ומזמנים חברים. אנחנו שרדנו, אבל מרכז העיר גסס. בזה אחר זה ראינו איך עסקים וותיקים מקפלים את עצמם ועוברים למרכז או מתים. כך החל העשור השחור של העיר, לא מעט בגלל התנהלותם של שני ראשי העיר של העשור ההוא – אולמרט, שברדיפתו אחר האלקטורט של לה-פמילייה הסיט תקציבים רבים מהמרכז אל עבר מלחה ולופליאנסקי אחריו שמכר כל חלקה טובה בעיר לכל המרבה במחיר ללא כל מחשבה על תכנון אורבני או שמירה על האופי של המרכז.

והנה נוצר דור חדש של ירושלמים, אחד שיוצא ועושה פשוט כדי להיות. עם הדור הזה צצו במרכז העיר מקומות בילוי חדשים וחיים חדשים. עדיין זה לא אותו שגשוג של סוף שנות התשעים, אבל התנועה המחייה של מרכז העיר החלה. והנה עכשיו, כשיזמים החלו להאמין שיש סיכוי מאחורי השקעה במרכז העיר, התערבות עירונית מאיימת לפגוע בסיכוי הזה.

אין לי מושג עם מה הקוראים אמורים לצאת אחרי הקריאה במאמר זה, באשר אלי, אחרי בחינת הנושא מכיוונים השונים הללו, אני יכול להגיד שהבנתי שהיציאה למרכז העיר בשבת אינה רק קיומה של מצוות "ויינפש" אלא אפילו חובה מוסרית שעל כל אוהב ירושלים לקיים, ואם דתו מונעת ממנו מלקיים – עליו לפחות לתמוך בה.

בקיצור אם רציתם לקרוא את הכתבה הזו כדי לגלות מה קורה במרכז העיר, צר לי לאכזב אתכם. לא ממני יצא המידע היקר הזה, בשבילו אתם תצטרכו לצאת ולגלות בעצמכם.

שבת שלום.

[תוספות]


כפי שניתן לשער מפרסומה כאן, הכתבה הזו לא תפורסם ב"פי האתון" הבא. העורכת שפנתה אלי העדיפה משהו יותר "עיתונאי", היא רצתה שאתקשר לכל מיני אנשים ואאסוף את עמדותיהם של הנוגעים בדבר ואציג אותן לקוראי המגזין שכבר למדו לצפות ממנו לסטנדרט גבוה של אמינות. לי לא הייתה כל כוונה ללכת לכיוון הזה, אחת כמה וכמה ללא תשלום. גם אם היו משלמים לי, אינני מאמין שהייתי מתחפש לעיתונאי חמוד שאוסף מידע ומדווח אותו, אולי הייתי כותב על החוויה של השיחות האלו, או על הנוף מהמשרדים של האנשים השונים. מה שלא הייתי כותב, זה לא היה מה שהיא חיפשה, אלא מה שיוצא מהמפגש שלי עם הנושא.
עם זאת,חשוב לי להגיד שיותר מאשמח לכתוב לכל מדיום שיחפוץ במילותי. אני לא מאמין שהגעתי למקום בקריירה שלי שבו אני יכול או אמור לדרוש תשלום בשביל כל רצף של מילים שיוצא מראשי, אז - אם העבודה מעניינת מספיק, אין לי שום בעיה לכתוב ללא תשלום, כמו שיעידו הבלוג הזה, תוכניות הרדיו שלי והרצאותי השונות.
אבל, כל מי שמעוניין שאכתוב לאתר/עיתון/כתב עט/ ירחון/ בלוג שלה/ו חייב להבין דבר אחד - אינני עט להשכרה. הזמן שלי ובמיוחד הזמן שאני מקדיש לכתיבה מקודש לי הרבה יותר מכסף, חשיפה או לייקים. לא אבזה אותו במילוי אחר הוראות כתיבה של עיתונות בסגנון שאיבד את הרלוונטיות שלו איפה שהוא בין המיגנוואי להאנטר ס. תומפסון. יש לי כבוד כדול לעיתונות חוקרת, אבל כאמור אני לא עיתונאי.

(אל) תעשו סמים

פססט ילד

אתה

כן אתה, בוא רגע

בוא אנ'לא ארביצ'ך

בוא

ילד, אל תעשה סמים

סמים זה רע. דבר נורא

ממש כמו לקחת מקדחה ולקדוח

לתוך המוח, רק כדי לשכוח או לברוח

הם יכבו לך את המנוע ויעשו אותך מנוח

אז ילד,

אל תדליק קטנה עם השכנה,

אל תיתן לגוף לנוח רק כי סוף שבוע

אל תוריד את הזמן לקצב של ענן ירוק

תזרוק ת'פרח שקיבלת מהילדה הכי טובה של השכבה.

אל תכהה את העצב שמרגיש קצת כמו עצב

ילד – אל תעשה סמים.

קח ריטלין.

בוא, תהיה הישגי, תרים את הטמפו של הגוף רק קצת

לא מספיק כדי לרקוד, אבל מספיק שתעבוד

תהיה אנדנטה כמו החלק המעאפן בסונטה לשניים

תהיה אל-דנטה, שזה משהו שנועצים בו בכיף את השיניים

אל תתעייף, אל תחפף ותתחפף מפה מהר,

למה אם יראו בחוץ מה שאני שם לך בפנים

עוד הם ירקו לי בפנים, ויגידו – זה רופא זה?

זה סוחר סמים.

כאילו שאני לא יודע שחצי מהכדורים שאני רושם לפחות,

אמא שלך לוקחת כדי שיהיה לה קל לדלג על ארוחות,

ובנינו, גם זה בסדר.

פססט,

אתה

כן אתה, בוא רגע

בוא אנ'לא ארביצ'ך

בוא

סטודנט, אל תעשה סמים

סמים זה רעל בתחפושת של רגעי תדהמה.

אל תשכח, הגוף הוא מקדש, נשמה.

מי שמע על מקדש שרוקדים בו?

רק תשמור על המרשם לריטלין, כי יש עונת המבחנים

ועם הראש בעניינים אתה עלול עוד להבין

שאין בשום דבר שאתה עושה פה שום תועלת.

אל תבלע פה כדורים שהומצאו במחלקה מאחורינו,

אל תמוסס פה בולים, תהיה אמתי.

אל תחקור את התודעה, כמו שחקרו אבותינו

מהפקולטה לפסיכולוגיה חברתית. תהיה חברתי.

אם בא לך פתאום לראות אדום ואז כתום

או לחלום קצת בהקיץ על איש מעץ או סוגשל איץ

או להציץ לאיזה זיק של הפתעה בתודעה

תראה הכנו לך מסגרת מושלמת בדיוק בשביל זה.

יש גדול כמו טלוויזיה וקטן כמו שעון

יש בגודל של מחברת ובגודל טלפון

אם רק תגיד לי מה מתאים, תבוא תבוא

יש גם סרטים על החיים ובלי סרטים על החיים

בלי אחריות על אחרים רק בום – חתול תינוק יונק מזברה!

אסיד זה לסאחים יש קבוצות וואצאפ שאתה לא מבין

ומין זמין כמו קפאין או ניקוטין אבל תמיד עם קצת רגשי אשמה,

נו מה? אתה מוכן?

רק תיזהר על המסגרת - תיק קטן והיא נשברת

ולקנות אחת אחרת זה כמעט כמו לוותר על מזומן,

פססט,

את

כן את, בואי רגע

בואי אנ'לא ארביץ לך

בואי

גברת, אל תעשי סמים.

אל תסגרי את היום עם כוס יין או שתיים,

זה לא נגד החוק, אבל בזמן הרחוק את עלולה

להתעורר בעבודה שלא עצרת בכלל לחשוב אם את רוצה אותה.

אל תלכי הביתה להשאיר את כל העיר בחוץ

תישמרי כל רגע לחוץ, כי אז אין לך תירוץ, לייצר פחות בעבודה.

ובנינו, כבר הפסקת לצפות לתודה.

חמודה.

תני חיוך.

יש הרבה אחריות, וכדאי שבדיוק כשאת רוצה פה חיבוק

תיזכרי בכל הדברים שעוד לא עשית מחר.

נזכרת? יופי, עכשיו תלכי לישון

תיקברי את השעון שעוד תקוע בגרון ומתקתק עד שיגעון

קיבנימאט רק יום ראשון ואין לך כוח.

פה לא צריך בכלל לברוח, יש לי כדור שעף למוח

וזורח כמו חיוך תפור בדיוק למידותייך.
אז רילקס עם ציפרלקס או תני בפוזה עם פרוזאק

כי אישיות זה גם נכות אם זה מפריע לתפקוד שלך אצלנו.

ומי צריך בכלל לחלום על התקוות לאהבות

שעוד היו לך כשעוד לא יכולת לתרום לנו הכול?

ואם את רוצה לזלול, לדחות רעב גם לא יכאב -

פשוט תלכי לחדר של הילד ותיקחי שני כדורים ואל תדאגי -

עד כה לא נמצאו כל השפעות לטווח רחוק

אבל ביננו, כל עוד הפטנט רשום, אין תקציב למחקרים מיותרים.

אז תאמינו לשקרים

זה רק חיים של אחרים

שרצים מפח אל פחת,

כמו דבורים אבל בלי נחת

כי פתחנו בית מרקחת

בשבילכם.

מבוא לחיים - פרק שני - המפנה

פרק נוסף מהתכנית שלי "מבוא לחיים", הפעם "המפנה", המספר על השינוי הגדול שהתרחש בפילוסופיה בראשית המה ה20.
האזנה נעימה! 

כדי לזכור

כדי לזכור את השואה
תקראו שיר מארץ רחוקה,
תראו סרט בשפה שלא שמעתם,
תרעו בשדות שאת ריחם לא ידעתם.
תבקרו בכפרים 
בספרים של זרים.
אל תתקעו בתוך אותן שש שנים באירופה
שאל תוך קטסטרופה הרהיבו מוסר מנוון.
אל תסתכלו על אותן התמונות של עולם 
שראה חלומות בצבע ומציאות בשחור ולבן.
תזכרו, גם ההיסטוריה טועה.
במיוחד כשנכנס בה קצת טעם של דם.
כדי לזכור את השואה,
צריך רק להיות בנאדם.