בקט ופוקו

במרכז העיר עם עשרים דקות. 

שני ספרים שאני צריך לקנות; 

משהו של בקט 

ומשהו של פוקו. 

נכנס לכל חנות שבסביבה. 

מתחיל בפרטיות,

מסיים ברשתות

ובכל פעם יוצא באכזבה

שפילוסופיה זה תמיד מדף קטן 

בין שואה למיניות, 

ותאטרון נמצא תמיד 

מתחת לשירה.

ובקט לא שם

ופוקו נעלם.

פשוט, היום חנות
זו חנות.
יש שם ספרים,
אבל אין שם ספרות.

ירושלים של מטה - 305 - החייזר מאחיהוד

אנחנו ממשיכים בפלאשבק לעונה השלישית של התכנית הטובה ביותר בתולדות האודיו "ירושלים של מטה". והפעם, אחד המתחרים הגדולים ביותר לפרק המטורף ביותר שעשינו - הפרק שבו הוכחנו שחייזרים נחתו בישראל. אני יכול להעיד על עצמי שמאז המחקר הזה אני מאמין. אם תקשיבו, לא תוכלו שלא להאמין.

תפילה לחג ההודיה / וויליאם ס. בורוז

תפילה לחג ההודיה / וויליאם ס. בורוז

לג'ון דילינג'ר בתקווה שהוא עדיין חי.
בוקר חג ההודיה, נובמבר 28, 1986

תודה על תרנגול ההודו ועל
היונה הנודדת, הנועדת
להתחרבן דרך מעיים
אמריקאים בריאים.

תודה על יבשת שלמה לקלקל
ולהרעיל.

תודה על האינדיאנים שסיפקו
קורטוב של אתגר וסכנה.

תודה על עדרי הביזונים  הגדולים
להרוג, לפשוט ולהשאיר
את הגוויות להירקב.

תודה על המחיר על ראשיהם של זאבים ותנים.

תודה על החלום האמריקאי,
לבזות ולסלף עד שהשקרים
העירומים נוצצים החוצה.

תודה על הKKK.

על אנשי-חוק רוצחי-שחורים,
הממששים את חריציהם.

על פוקדות-כנסייה חסודות,
עם פרצופיהם האכזריים, החמוצים, 
המרים ומרושעים.

תודה על הסטיקר שאומר "תהרוג הומו בשביל ישו".

תודה על האיידס של המעבדות.

תודה על תקופת היובש ועל המלחמה בסמים.

תודה על מדינה שבה
לאיש לא מותר לעסוק בענייניו.

תודה על אומה של מלשנים.

כן, תודה על כל הזכרונות — עכשיו יאללה 
תרים את הידיים!

תמיד היית כאב ראש 
ותמיד היית שיעמום.

תודה על גדולת הבגידות האחרונה
באחרון הגדולים שבחלומות האנושיים.

שתי פתיחות לאצ"ג, מתוך "מבקר בתרבות"

לפני מספר שבועות קיבלתי הצעה לכתוב תוכן לאתר שמבקש לעסוק בשירת אצ"ג. הם הגיעו אלי עם בקשה לדבר אחד, הגשתי להם הצעה לדבר אחר. הם לא קיבלו את ההצעה שלי, אבל מכל התהליך הזה נולדו שני המאמרונים האלה. קריאה נעימה

 ביילי קאמין – כוח השירה

מניין מתחילים פרקי חיים של משורר?

המסורת אומרת שיש, בהתאם לכללי הביוגרפיה, לספר על אביו, הרב חיים גרינברג שנקרא האדמו"ר מגלינא, ובאילן היוחסין שלו ניתן למצוא גם את הרב יחיאל מיכל מזלוטשוב מלחין הניגונים, ולרב מאיר מפרמישלאן אשר ענוותו יצאה ברבים כמופת של צניעות ודאגה לנזקקים. כמובן, לא ניתן להחסיר מרשימה זו, את השושלת של אמו. היא הייתה נצר לרב אורי מסטרליסק (שעל שמו נקרא גיבור סיפורנו) רב החסידים אשר דמותו היוותה השראה לדמותו של הרב הנרדף אוריאל בסיפורו של עגנון ה"נדח".

אך, כמה שענייני שושלת זו חשובים, הם היו חשובים יותר לו היינו דנים באדם שגדל להיות בעצמו לרב ומנהיג בקהילה החסידית אליה השתייך דמו. מאביו הוא זכה בהליכות העדינות, באהבה לתורה ולשפתה העברית, ואמו נתנה בו את אש הלהבה ואת אהבת השירה. אומרים שניתן היה למצוא מתחת לכריתהּ, את אוסף שיריו היינה.

אך אדם לא חי בתוך משפחתו, הוא יוצא ממנה. ובעיירה ביילי קאמין, בה נולד וגדל הוא יצא אל הטבע הפרוע והסוער של מערב אוקראינה. עולם של נהרות צוננים ואדמה כה פורייה שאם אדם משליך עליה שיירים של תפוח והולך, בשובו עוד ימצא שם עץ תפוחים. טבע של שדות ירוקים ואגמים מתוקים ויערות כה גדולים ואפלים שהתועה בהם עלול עדיין למצוא שם בקתות בהן נשים זקנות נשענות מעל קלחת ומלחשות לחשים.

במקום הזה, בשנת 1889, נולד אורי צבי. ואכן דומה שנאה להתחיל את פרקי חייו של אדם מלידתו. אך לא בכל אדם ביקשנו לדון, אלא במשורר, ומניין מתחילים פרקי חיים של משורר?

ואולי איננו צריכים להתחיל מזמן או מקום, אלא מהמרחב שבין צדדיו נמתחו המיתרים שעליהם יפרוט הפייטן. כל נגן יודע שמיתרים זקוקים למתח על מנת לייצר מנגינה, ובמקרה של פייטננו, דומה שנעימותיו פרטו על המתחים של החיים עצמם. המתח שבין האידיאולוגיות שבשמי המאה ה-19 והנטייה של המאה ה-20 לקבוע עובדות באדמה, בין רוח החסידות האגדית של השטייטל ורוח הציונות של הקונגרס, בין הגלות לארץ הקודש, בין רבי נחמן מברסלב לניטשה מפרוסיה, בין לבוב לירושלים, בין הלח"י והאצ"ל, בין יידיש לעברית, בין ביאליק ואלתרמן, בין הרומנטיקה והמודרנה, בין המהפכה התעשייתית והמהפכה הקומוניסטית, בין מלחמות העולם למלחמות העצמאות, בין הקוראים והאקדמיה, בין הזיכרון והשכחה, בין כל השאלות והתשובה. מתוך המתחים האלה הוא כתב וכאב וחשב את שירתו, ובלי הבנתם לא נוכל להבין את מקור הנחישות שבה לחם בשירתו.

אבל לכל מנגינה בעולם יש נקודה שבה היא מתחילה במקרה של גיבור סיפורנו, יש להתחיל מנקודה אחת. ברגע שקט שבו יושב לו ילד צעיר על גזע עץ שנפל והיה לגשר בין גדות הנהר, משחק ברגליו מעל המים וחושב מחשבות. עוד המילים משחקות בראשו והיידיש והעברית מתערבבות זו בזו, בזמן שמחשבות חדשות מחפשות את השפה הנכונה בהן ראוי להתנסח, ופתאום הוא חש כיצד נכנסים בגופו כוחות מן האינסוף. נשמתו נעתקה והוא התכופף לאחור פוער פיו לשמיים בחיפוש אחר אוויר. זה היה הרגע שבו השירה התעוררה בקרבו. אחרי אותו היום ידע – אהיה למשורר.

עם שקיעת הנעורים

קשה להסביר את הקושי הייחודי אותו חווה כל מבקר חדש בשירת אורי צבי גרינברג. השורות הארוכות, הדימויים המורכבים והצורה המוזרה שבה, מצד אחד הקורא מתקשה להבין את דברי המשורר, ומצד שני עוברת בו התחושה שהמשורר להעביר בבהירות. על מנת להקל על חוויה זו החלטנו לערוך סדרה זו שתהווה סקירה של שירתו בסדר כרונולוגי, לצד הצגת ההקשר ההיסטורי שבו הם נכתבו.

מתוך רצון לשמור על זכויות היוצרים, איננו יכולים להביא את השירים במלואם אלא רק להגיש לקורא ציטטות נבחרות מכל שיר. הציטוטים מוצגים כפי שהופיעו במהדורת "כל כתביו" של אורי צבי גרינברג, בהוצאת ביאליק ומספרי הכרכים והעמודים המובאים בסופו של כל ציטוט מתייחסים למהדורה זו.

לפני שנתחיל לגעת בשירים עצמם, צריך להעיר לגבי שיריו הראשונים שאיננו יודעים את סדרם המדויק. אצ"ג לא נהג לכתוב למגירה טיוטות של שיריו בצירוף תאריך כתיבתם, ושלח את שיריו באופן קבוע לפרסום. דבר זה היה יכול להקל במחקרנו, אם נצא מנקודת ההנחה שסדר הכתיבה תאם לסדר פרסומם. אך באותם זמנים השירים היו נשלחים בתאריך אחד, מגיעים ליעדם בתאריך אחר ומתפרסמים באופן שתאם לעורך, לעיתים כעבור שבועיים ולעיתים חלפו להם שלושה חודשים מרגע הגעתם ליעד ועד לפרסומם. באשר לדבריו של אצ"ג עצמו, הוא לצערנו לא זכר את סדר כתיבת שיריו, ורק ידע בוודאות שהשירים הראשונים להתפרסם לא היו הראשונים להיכתב או להישלח.

בפרק זה נבחן את השירים הראשונים שפרסם אצ"ג, בין 1912 ל-1913. שירים אלה יכולים להפתיע את הקורא המצפה לפואמות הנבואיות המזוהות עם אצ"ג, עם הסימבוליזם המפותל שלהן והאקספרסיוניזם השופע. אך, כאשר אנו נזכרים שמדובר בשירתו של עלם שחלפו על רוחו אף שלוש ועשרים שנה, הפתעה זו נמוגה. שכן , בעוד שקולו של כל משורר ייחודי משהתבסס והפך לקולו שלו, דומה שיש משהו מהאוניברסלי בכל שירות הנעורים. איזו תשוקה, איזה כאב, איזה מבט נוגה שפושט בכל משורר צעיר ששם ידו אל הדף הלבן.

אין ספק שניתן למצוא מן הבוסר בשירים אלו, אפילו גיתה לא נולד עם עט מושחזת בידו. ועם זאת ישנה איזו עדנה שראוי אולי ליטול כשאנו ניגשים לקרוא כל שירת עלומים. בין השגיאות המתודולוגיות שניתן למצוא, נחבא אותו הקסם שכל משורר מאבד באבדן עלומיו.

כמוטיב לשירים אלה ולאווירה השלטת בהם, בחרתי להתייחס לדימוי מרכזי החוזר באופנים שונים בין השירים – השקיעה. דרך השימושים השונים במוטיב זה, שחוזר באופן תדיר בשיריו הראשונים, נוכל לראות את העמדה הראשונה שבה עמד, הוא שלימים יכתוב את "ספר הקטרוג והאמונה".

בשירו "מוביל המשעול...", הראשון שהתפרסם תחת שמו, הוא כותב:

("מוביל המשעול...", כרך ד', עמ' 9)

ומסיים במילים

(שם)

אנו רואים כאן, במוטיב השקיעה את האל, כפי שהוא בא לידי ביטוי באותו הרגע שבו העין יכולה לחזות בשמש, בלי להישרף. ועם זאת, אותה תמונה של יופי הנגלה אל המביט, נשללת בשיר המתחיל במילים "עוד בעצם עלומי". כאן אנו רואים את השקיעה כמסמלת את ילדותו של הכותב. על כל אמונותיה התמימות, שבאו לידי ביטוי בשיר הקודם.

 (עמ' 10)

כבר כאן דומה שישנו געגוע, לתמונה שנתגלתה בשיר הקודם. הכותב מצפה לראות את הזוהר ההוא, אך במקום זאת:

(שם)

מה אבד? האם האל שהיה בדימוי השקיעה הקודם נחסר בשיר בזה במה שמרטין בובר קרא לו "ליקוי המאורות האלוהי"? או שמה המבט המקווה ומתאכזב הוא המבט המכיר בילדותו האובדת:

 (שם)

אך השקיעה, עם כל הקסם שבהבטחותיה והמטען הפואטי שלה, היא אמנם סוף, אך זהו סוף שחוזר וחוזר בכל ערב. וכמו שסוף היום הוא גם הבטחה של לילה, כך גם השמש שוקעת על ניסיונות האהבה הראשונים.  כך, בשיר "עם השקיעה", אנו מוצאים תמונה של זוג אוהבים שנפרד ומביט אל השקיעה. יודע כי:

(עמ' 12)

שורות אלו המסיימות את הבית הראשון בשיר מכוונות את הקורא אל שלושת הבתים הבאים, המתחילים במילים "מחר עם הערב". אם ניקח לדוגמה את הבית השלישי:

(שם)

עכשיו הזוג מביט מערבה יחדיו, ואילו מחר כל אחד מהם יביט מערבה לבד. כי כאלה הם הנעורים עם אהבותיהם התמות. כל החיים עצמם מונחים על הכף בכל לילה. וכל פרידה היא אבדן של עולם אפשרי.

השיר מסתיים בדמעות הנקוות בעיניים כאשר הזיכרון של העבר שהיה ואיננו, עם המתיקות הסכרינית שרק הוא יכול ליצר, הופך את ימי האהבה האבודים לדמדומים.

(שם)

כל השקיעות האלה, זוכות להשלמה בשירו "בנתיבות"

אם ב"מוביל המשעול" העלם הלך, מובל על ידי כוח עליון שנחשף לפניו עם השקיעה, הפעם השיר מתחיל במילים:

(עמ' 17)

אם ב"עם השקיעה", השקיעות דיברו אל המשורר בערגה נוסטלגית, הרי שהפעם

(שם)

רעיון זה מתחזק בראשית החלק הבא של השיר, שם נאמר

(שם)

אבל כאן, יש להבחין במשהו אחר. אמנם ישנה השלמה עם השימוש במוטיב השקיעה, והרעיונות שהיו נאיבים ומקסימים בראשית עתה הם קרים ומנוכרים (לא בלי מידה נאותה של זעם נעורים). אבל כאן יש להבחין במשהו אחר. ראשית, התפיסה הפואטית המייחדת את אצ"ג, שמניחה אורך רוח אצל הקורא. השיר אמנם מחזיק את תכנו בפני עצמו, אך על מנת להבינו לעומק יש לזכור את ההקשר הרחב של השירים שקדמו לו. יש לזכור של אחד מהשירים האלה פורסם בעיתו בכרך שונה של כתב עת, לעיתים במרחק חודשים האחד מן השני. בתוך משך זמן המתפרש כמעט על פני שנה. ועם זאת דומה שאצ"ג מבקש מהקורא שלו "זכור -כבר דיברתי בנושאים אלה". אולי ניתן למצוא כאן רמזים לאופן שבו אצ"ג הבין עם השנים את הכוח של הפואמה הארוכה, בה ניתן להציג מוטיבים, להשתמש בהם לאורך זמן ומתוך ההתקדמות הזו להגיד משהו גדול יותר.

שנית יש לשים לב לאופן שבו השקיעה מדברת אל אצ"ג. עד כה שמענו את קולו הפואטי כבול בין סורגיו של משקל נוקשה וחריזה פשטנית. כאילו הנער הרוצה לכתוב שירה, וזוכר את הסונטות של היינה שאמו הקריאה לו, מתעקש לכתוב שירה כמו "שירה". ואילו כאן לפתע במילים "הוי אחי, שור אחי, אנכי שוקעת;" ולאחר מכן "למרחק, שור אחי, אנכי נובעת..." המצלול מקבל חיים משל עצמו. המקצב נשבר ומשקף דחיפות שגורם למילים לדחוק בקורא כדחוק הפרש בסוסו. זאת ועוד, השינוי הסגנוני הזה (והאיכותי, יש לומר), לא מופיע כאשר אנו שומעים את קולו של המשורר, אלא כאשר המשורר שומע את קולה של השקיעה. דווקא בהקשבה לקולה, בפתיחות הזו לדיאלוג עם הטבע, דיאלוג אותו הנער העסוק בניסיונות לצייר את עולמו הפנימי לא מסוגל לעשות, המשורר מתעלה מעל למבנה הכובל של ראשיתו.

השקיעה ליוותה את שיריו הראשונים של אצ"ג, ותלווה אותו בשיריו לאורך כל חייו, אבל דווקא כאן, ברגע שבו הוא למד להקשיב לה ולדבר מפיה, הוא מתנשא מעל לנטיב הסלול, רגליו כבר לא מובלות על המשעול, סביל לכוחות עליונים. אלא הוא הולך על שבילו בשבילו, פתוח לשמוע את הקולות שבאים ולהעביר אותן אלינו עם כל הפיוטיות המתפרצת שהטבע יודע להלחין.  

המחיר

יש תחרות בין מדינות העולם
מי הכי טובה מכולן.
יש את התל"ג ואת מדד המחירים
יש מי שבודקים צמיחה
ויש מי שמשווים שמחה
(כאילו באמת יש מדד לאושר)
יש אנשים שבודקים את פערי השוויון
ויש שמשווים בין חירויות ההמון
אבל, אם תרשו לי, ברצוני לטעון
שיש מדד יותר נכון.
איכות החיים
של ההם ששוכנים
בתחתית החברה שלכם.
האסירים, העזובים והנכים.
העניים, המובטלים והזנוחים.
שכן הם המחיר שאתם משלמים
בשביל כל שאר המדדים.

ירושלים של מטה - 304 - גירוש שדים לשד העדתי

תום ורן מנסים להתמודד עם האשמות כלפי גזענות שבאה לידי ביטוי בפרק הקודם ומחליטים לערוך גירוש שדים לשד העדתי.

אם כבר שואלים, אפשר אחרת

אנחנו שואלים אותם
(תמיד באותה מנגינה אינפנטילית)
"מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?"
והם מצופים להשיב במקצוע.
אבל מזמן חלף הזמן של ביטחון תעסוקה
ומקצועות זה סוג של שקר מיושן.
אם רק תלמד תפקיד סביר
תהיה אולי פקיד עשיר
תהיה פועל בבית העיר
(בעצם אבא לא מכיר שם איש)

אולי צריך לשאול אחרת
(אפשר לשמור על הניגון אם זה חשוב לכם)
"איך אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?"
האם תרצה להיות רגוע או דרוך?
צנוע או אסוף? ידוע או שקוף?
האם תרצה להיות שמח או חכם?
האם תרצה להיות אורח בעולם?

ואם כבר שואלים, אפשר אחרת
למצוא פרטים בזה הסרט,
"מי אתה רוצה להיות?"
אחד שמחפשים כשצריך עזרה?
או אולי אחד שמפחדים לשאול.
איש עיקש של ערכים
או איש גמיש שהפכים
לא מפחידים אותו כמו יללות בלילה.

כשחושבים על העתיד
לא מחליטים על התמיד
אך לפעמים זה קצת מפחיד
כשנדרשים שם להפקיד
את כל הזמן שלא בבית
את השעות של רק בינתיים
והיום זה כמו גרביים
מתחלפים כל שעתיים
ואז פושטים את הרגליים
אז אולי עדיף לחיות
במקום לבנות על תוכניות
להיות מוכן להשתנות
וגם ללמוד כיצד ללמוד
ובנתיים לעבוד על העצמי.

קורא בכתובים - היידגר - הוויה וזמן - 13. מצב מבוסס שמהווה דוגמא ללהיות-בתוך. לדעת את העולם.

היות והפילוסופיה, מתוקף עצם מהותה, חרטה על דגלה את החתירה לאמת כאחד מיעדיה הבסיסיים, אחת השאלות הגדולות בפילוסופיה היא שאלת הידיעה. כיצד אמונה הופכת לידיעה? מה הם התנאים לביסוס והוכחה של ידיעה, ומה הם הקריטריונים לשלילתה? למרות ששאלה זו ניצבת בבסיסה של הפילוסופיה מראשיתה, רק אחרי דקארט נוצרה פרדיגמה שדרכה ניתן לבחון את תורת הידיעה על צורותיה השונות. פרדיגמה זו היא תפיסת העולם כמורכב משתי ספירות נפרדות – העולם הסובייקטיבי או הפנימי, והעולם האובייקטיבי או החיצוני.

מאז הולדתה של האפיסטמולוגיה, כתחום חקירה נפרד בתוך הפילוסופיה, הוגדרו זרמים שונים בתוך תחום זה אשר כל אחד מהם מתאר דרך אחרת להגדרת התשובה לשאלה מה היא ידיעה. בתקופת הנאורות וההשכלה שני הזרמים העיקריים שהוצבו זה כנגד זה היו הרציונליזם והאמפיריציזם. הרציונליזם טוען שידיעה מגיעה קודם כל מהשכל ורק לאחר מכן נבדקת התאמה בין התכנים של הידיעה והעולם החיצון. לעומת זאת, אמפיריציזם טוען כי יש להתחיל מהנתונים הבאים מהעולם החיצון ורק לאחר מכן ניתן לבסס ידיעות בעולם הפנימי. מאז שני זרמים אלה נולדו (ונפלו) זרמים שונים בתוך האפיסטמולוגיה – לדוגמה האקסטרנליזם והפוזיטיביזם מניחים עולם חיצון אובייקטיבי ורק לאחר מכן מבקשים להסדירו עם הנחות פנימיות, לעומת זאת  זרמים כאינטרנליזם והוליזם מבקשים קודם כל לבסס תמונת עולם פנימית קוהרנטית ויציבה ורק לאחר מכן לדרוש בדבר התאמה בינה לבין העולם החיצון.

לצד שתי צורות הסתכלות אלה על הדואליזם הקרטזיאני תוארו גישות ספקניות יותר המבקשות לעמוד על הבעייתיות המהותית שניצבת בפני כל טענה לגבי ידיעה. כמו בזרמים הקודמים שתוארו, גם בזרמים הספקניים הטענות מתוארות מתוך הפרדיגמה המניחה את הדואליזם האובייקטיבי/סובייקטיבי: סקפטיציזם טוען שאין בידנו הבנה מספקת של העולם החיצון על מנת לבסס ידיעה בעוד פליבליזם טוען שכל הידיעות שיש ברשותנו, וכל הידיעות שיכולות להיות ברשותנו יכולות להיות שגיאות בגלל עצם המבנה של ההבנה הפנימית שלנו.

כל ההגדרות האלה הן אמנם בסיסיות וראשוניות ועומדים מאוריהם הרים של דיונים מרתקים המחדדים ומעמעמים את הנושא, אך די בתיאור ראשוני זה על מנת להראות שכל תחום החקירה הדורש בשאלת הידיעה מוגדר מתוך ותחום בתוך הפרדיגמה של הסובייקט והאובייקט.

מדוע זה נוגע לדיוננו? משום שהיידגר מבקש לחתור תחת כל הפרדיגמה הזו, הוא צריך להתמודד עם כך שכל תחום החקירה האפיסטמולוגי וכל האופן שבו אנו מבינים ומגדירים את הידיעה והאמת שהיא אמורה לייצג צריכים רביזיה מהותית על מנת להתיישב עם אופן ההסתכלות שהיידגר מבקש לקדם. רק בסוף החלק הראשון של הספר (פרק 44) תוצג לפנינו תפיסת האמת החלופית שהיידגר מציע (אמת כחשיפה ולא כהתאמה), אך בשלב זה, על מנת שנוכל להבין את המהלך הכולל שהיידגר מבקש לבצע, עליו להתמודד עם שאלת הידיעה, והבעייתיות שנוצרה מניסיונות ההתמודדות הקודמים עם בעיה זו. לכן, כשאנו ניגשים לפרק זה, יש להבין שמטרתו של היידגר היא לשלול את כל תחום החקירה האפיסטמולוגי כיחידה הנפרדת משאלת ההוויה.

אם להיות-בעולם הוא מצב בסיסי של הדאזיין, בו הוא נמצא במצב היומיומיות הבסיסי שלו, התופעה של 'לדעת את העולם' חייבת להיות חלק בסיסי מעולם זה. עם זאת, היידגר טוען כי ברגע שהובן אופן-הוויה זה של לדעת-את-העולם, הוא פורש באופן שטחי על ידי הצבת הידיעה בתוך יחס בין סובייקט לאובייקט. כלומר, באופן מסורתי הטענה 'אני יודע שיורד גשם', מובנת כ'יש לי תמונה פנימית של גשם יורד' ו'תמונה זו תואמת את עולם החיצון' שכן 'בעולם החיצון אכן יורד גשם'. אך הסובייקט והאובייקט אינם קיימים במקביל בעולמו של הדאזיין, היות שאופן ההיות של הדאזיין הוא היות-בעולם במובן ראשוני לכל חלוקה מאורת יותר בין פנים לחוץ.

ברגע שאנו מבינים את הידיעה כדבר המתרחש 'בפנים' וטוענים כי אופן ההוויה של הידיעה הינו שונה באופן מהותי מישויות אשר הינם פיזיקליות ופסיכיות, אנו מתרחקים מהמטרה שלנו של התאמה בין העול הפנימי והעולם החיצוני וחוצצים חיץ גדול יותר בין שני העולמות. היידגר טוען בזאת שישנו כשל בין ההגדרה של הפרדיגמה של הסובייקט-אובייקט וההגדרה, בתוך הפרדיגמה הזאת, של האמת כהתאמה בין העולם הסובייקטיבי והאובייקטיבי. אם אנו חותרים להתאמה וקירוב בין שני הצדדים אנו חוטאים למטרה זו על ידי זה שאנו מבססים עצמנו קודם כל בצד אחד משני הצדדים האלה ואין זה משנה באיזה צד אנו מבקשים להיות.

כשל נוסף שהיידגר מצביע עליו בפרדיגמה זו, הוא ההבנה של העולם הפנימי כארון או קופסא והעולם החיצון כשונה באופן מהותי מהעולם הפנימי. אין זה משנה איך נפרש את ה"עולם הפנימי" הזה, אנו צריכים למצוא דרך שבה "יוצאים החוצה" מתוכה אל עבר העולם החיצון. אם מדובר בשני עולמות שונים באופן מהותי, אז היציאה צריכה להיות אירוע טרנסנדנטי – אירוע של יציאה מעולם אחד אל עולם אחר ואז חזרה אל העולם הראשון.

דקארט בעצמו, אבי הפרדיגמה הדואליסטית הזו, זיהה את הבעיה הזו, היות והעולם הפנימי (עולם המחשבה המתקיים בזמן) והעולם החיצוני שלו (העולם האובייקטיבי שאינו אלא התפשטות במרחב) נפרדים זה מזה באופן מהותי, היה עליו להשיב על השאלה "כיצד נעים מעולם אחד לשני?". לשם כך הוא ניגש לפעולה המדעית מאוד של ניתוח גופות. בחקירה זו הוא גילה שבאופן התואם מאוד לתפיסת עולמו, גוף האדם מורכב מכפילויות, חדרי הלב, שתי כליות, שתי עיניים, שתי ריאות, הקיבה מושלמת על ידי הכבד, המעי הדק מושלם על ידי המעי הגס ואפילו המוח האנושי מורכב משני חצאים משלימים. האיבר היחיד שהוא לא מצא לו בן זוג משלים היה בלוטת האצטרובל. לכן הסיק שהצד המשלים של בלוטת האצטרובל נמצא בממד המקביל של העולם החיצון ושזה האיבר האחראי על יציאה מעולם אחד לעולם אחר. דקארט לא היה אידיוט. הוא זיהה את הכשל הבסיסי בתורתו וניסה להשתמש במגע על מנת לפתור בעיה זו. מלאכתו, בבסיסה הייתה מלאכה של חיבור בין גוף לנשמה, בין עולם גשמי לעולם רוחני, בין יקום של דברים ליקום של אל. מכיוון שהוא לא היה במקום היסטוריוסופי לשלול מכל וכל את אופן ההסתכלות הכולל שבו הוא דיבר, הוא מצא את הפתרון הטוב ביותר שיכול היה למצוא. אנו יכולים להתווכח לגבי היעדר האלגנטיות של הפתרון שלו, אבל אין מקום לזלזל בהתנשאות אל מול עצם הניסיון לפתור את הבעיה הזו.

כנגד הבנת הידיעה הבעייתית הנוצרת מהפרדיגמה הזו, היידגר מציע הבנה של ידיעה כ"סוג של הוויה אשר שייכת ללהיות-בעולם". לדעת משהו, במובן זה, מקביל ל"לאהוב משהו", או "לחשוב על משהו", או "לעשות משהו" – אופן הוויה השייך לישות אשר להיות-בעולם הוא הדבר שהיא. לא מדובר ב"רגשות פנימיים" או ב"מצב חיצוני", אלא באופן הוויה של הדבר הזה שעבורו ללהיות יש משמעות – הדאזיין. היידגר לא פותר את הבעיה הפסיכופיזית – הוא עוקף אותה בסיבוב. השערורייה עבורו היא לא שלא נמצא פיתרון לבעיה הפסיכופיזית, השערורייה היא שהבעיה הפסיכופיזית נוצרה מלכתחילה.

ידיעה, במובן זה, מבוססת מראש בישות שהיא כבר בתוך העולם. אם ידיעה אמורה להיות דרך שבה אנו מבינים את טבעם של הדברים הנמצאים בעולם, אז צריך להיות מחסור כלשהו בנגישות שלנו אל העולם. אחרת לא הייתה שאלה לגבי ידיעה בכלל והיינו פשוט יודעים הכול מראש. חוסר זה נוגע לאופן הפרשני ההכרחי הנמצא בבסיס ההבנה שלנו את העולם.

כשאנו תופסים משהו, מתייחסים אליו ודנים בו, אנו בהכרח נמצאים במרחב פרשני. על בסיס פרשנות זו התפיסה הופכת לפעולה של דטרמינציה. ההשהיה של הקביעה שגבי משהו נתפש היא עצמה אופן של להיות-בעולם, ואין לפרש אותה כתהליך שבו סובייקט מציע לעצמו ייצוגים פנימיים של העולם. כשדאזיין מכוון עצמו למשהו ותופש אותו הוא עושה זאת באקט מידי ולא מתווך. הוא לא מתחיל "בתוך עצמו" ואז איכשהו יוצא מעצמו אל תוך עולם נפרד ממנו שבו הדברים נמצאים ואז חוזר, כשודד עם שלל, אל תוך המאורה של העצמי. הוא כבר שם, עם הדברים, והדברים שם אתו. להבין את הדברים הנמצאים בעולם לצד הדאזיין, לקבוע לגביהם קביעות ולדון בהם מכיל מידה של פרשנות אשר את אופייה נוכל להבין רק מאוחר יותר במהלך הספר. בשלב זה די שנסתפק בהבנה שידיעת העולם, עבור היידגר, היא אופן של להיות-בעולם אשר על מנת שהוא יהיה אפשרי, על העולם להיות נתון מראש לדאזיין כדבר הקיים לפני כל פשרנות. העולם חשוף מראש לאדם והידיעה לגביו אפשרית מתוקף מצב זה. אפשרות של טעות, אפשרות של ידיעה לא שלמה, אפשרות של כל סור של ידיעה נובע מהינתנות ראשונית זו של העולם, מהתהליך הפרשני ההכרחי שמתרחש בקביעה (דטרמינציה) לגבי העולם, ולא באקט היציאה מחוץ לפנים, שמנקודת מבטו של היידגר מקביל (ומופרך באותה מידה) לנסיעה בין גלקטית או לקפיצה בין ממדים. 

לא הבנתם

לא הבנתם איך הקטע הזה של
הפוסט(מורטם-של-ה)איזם עובד
זה לא "על טעם ועל ריח"
ו"לכל אחד זכותו לדעתו"
יש עדיין דעות שגויות של מטומטם
ויש שירה שמסריחה עד השמיים.
לא יעזור לכם לקשט את זה במטא
לדון על זה בחברותא ולקשת את זה בנצנצים.
גם אחרי דושאן יש אסלות שמקומן בשירותים.
לא הבנתם.
הקטע הזה של חופש האמנות
הוא לא החופש שלכם להלל את מה
שמשרת את האג'נדות של האלקטורט המחוזר על ידיכם
ולעזאזל עם אמות המידה של הטעם.
זה החופש שלנו ליצור בלי לנבור בשאלות הישנות
שמרקיבות את תמונת העולם שלכם.
(בשורה הקודמת לא הייתה שגיאת כתיב.)
מעולם לא העזתי לקרוא לעצמי משורר.
נשאר לי פשוט קצת כבוד למקצוע.

אמתים

אני לא פלורליסט,
במובן החמור של המילה.
כלומר,
אני לא שולל את הטענה שהאמת היא אחת
במובן החמור של השלילה.
היא, מבחינתה,
יכולה בהחלט לזהות עצמה ככזאת.
היום יש אופנה של הזדהות עם זהויות.

אבל אנחנו
מה אנחנו יודעים?
אולי לא מעט, אבל האם זה מספיק?
מספיק כדי לדעת את האמת על האמת?
האם אנחנו יודעים מספיק
כדי לשלול את האפשרות
שהאמת היא כמספר העיניים
כפול מספר המבטים?

אולי זו טעות,
אולי רק אולי.
אבל אני איני יודע די
בשביל לזהות וודאות בוודאות.
שלא לדבר על מהות.
בעולם שבו האל הוא אולי אלוהים
גם האמת היא אולי אמתים.

גדולתו של רעמסס השני, מתוך 'אגדות אמתיות 2'

הסיפור הבא מתרחש אי שם בעבר הרחוק של כולנו. לפני למעלה משלושת אלפים ומאתיים שנה, בממלכת מצריים העתיקה. אבל למרות שהוא עתיק יותר מהתורה ושהוא מספר על תרבות שנעלמה מהעולם לפני אלפי שנים, יש לו דבר או שניים ללמד את כולנו שחיים כאן היום.

רעמסס השני היה יורש העצר המלכותי השלישי של השושלת ה19 של מלכי מצריים. במצריים הקדומה, להיות מלך לא היה רק תפקיד ממשלתי – זה היה גם תפקיד דתי מהמעלה הראשונה. הוא נתפש על ידי נתיניו, לא כאדם – אלא כאל, אשר לאחר מותו יזכה לטוס על אניית מעופפת אל פנתאון האלים המצרי.

בראשית דרכה, הייתה משפחתו של רעמסס השני משפחה של לוחמים ומנהיגים צבאיים ששירתו את המלך הקודם. במילים אחרות, הם לא נולדו לאותה אצולה מלכותית ממנה הגיעו רוב משפחות המלוכה של מצריים. מסיבה זו, היה עליהם להוכיח את זכותם למלוך. הם עשו זאת בעזרת כיבושים צבאיים ומלחמות רבות.

כבר כשהיה בן 14 אביו של רעמסס, סתי הראשון, לקח אותו עמו למלחמותיו הרבות, על מנת שהנער ילמד את אמנות המלחמה משדה הקרב, במקום ממגילות הפפירוס. רעמסס השני הוכיח כזו שליטה ונחישות שכשהיה בן 22, אביו הפקיד בידיו צבא משלו. עם צבאו יצא רעמסס השני לקרבות רבים ושונים; הוא שיחרר את חלקה הצפוני של ממלכת מצריים מידיהם של השרדנה – שודדי ים שנהגו לתקוף את נמליה של המצרים, עצר את ממלכת הנובים מלכבוש את לוב ואפילו כבש אדמות מהעמים השונים שחיו באותה תקופה בארץ כנען.

מכל האויבים הרבים והשונים שהיו למצרים אף אויב לא היה גדול ומאיים כמו אימפריית החיטים. החיטים היו עם שהגיע מאזור אנטליה שעל חוף הים השחור, הם היו מהעמים הראשונים שגילו את אמנות הברזל. מתכת חזקה אשר הפכה את חניטותיהם וחציהם לנשקים מאיימים, ואת מרכבותיהם לכלי מלחמה כמותם לא נראו בעולם העתיק. בזה אחר זה ניצחו החיטים את העמים השונים של מזרח הים התיכון ושלטו עליהם ביד רמה במשך כמעט חמש מאות שנה. אף אימפריה לא הייתה חזקה מספיק להציב נגדם התנגדות אמתית מלבד ממלכת מצרים.

סתי הראשון, אביו של רעמסס ניסה להילחם בחיתים ולעצור את התקדמותם לעבר מצרים והוא אפילו דחף אותם עד לארץ הלבנון וכבש מהם את העיר האגדית קדש. אך הוא לא הצליח לשמור על ההישג ומיד אחרי ששב לביתו במצריים, העיר חזרה לידיהם של החיתים.

רעמסס השני היה בן 30 כאביו עזב את עולם החיים ונקבר בעמק המלכים. כשהתיישב על כס המלכות, הבטחתו הראשונה לנתיניו הייתה להמשיך בדרכו אביו ולהביס החיטים אחת ולתמיד. ארבע שנים ארוכות עמל רעמסס על בניית צבא ראוי להילחם בחיתים, הוא פיקח על בנייתן של מאות כרכרות רתומות לסוסים, ועל אימונם וחימושם של עשרות אלפי חיילים צעירים וחסונים.

רעמסס חילק את צבאו לארבע מחלקות כאשר הוא, כמובן הוביל את הראשונה שבהם. בזו אחר זו צעדו חייליו צפונה ממצרים, דרך חצי האי סיני וארץ כנען, צפונה אל הלבנון ולבסוף אל הגבול ממלכת החיתים, אשר בסוריה. המסע נמשך ארבעה חודשים ארוכים.

כשהגיעו אל הגבול החיתי, המצרים התפלאו לגלות ששום צבא חיתי לא מחכה להילחם בהם. במקום צבא גדול, הם פגשו בשני סוחרים בדואיים שעצרו לנוח בצדי הדרך. אנשיו של רעמסס השני שאלו את הסוחרים, איפה הצבא החיתי הגדול שאמור היה לחכות להם, ואלה השיבו כי מהרגע שהחיתים ראו את צבאו האדיר של מלך המצרים הם נסובו על אחוריהם וברחו חזרה אל מאחורי חומות העיר קדש.

רעמסס השני שמח על החדשות האלה ומיד ציווה על המחלקה שבהנהגתו לדהור קדימה אל קדש ולחסל את האויב הפחדן. גאוותו לא אפשרה לו לראות שבפקודה זו הוא מנתק את מחלקתו משאר הצבא האדיר שלו, ודוהר היישר לתוך מלכודת. שני הסוחרים הבדואים, שלא היו אלא סוכנים חיתים בתחפושת מיהרו להיעלם לפני שיתר הצבא המצרי יגיע.

הם דהרו ודהרו. השמש החלה לשקוע ולא נראה כך זכר לצבא החיתי. בלית ברירה, החליט רעמסס שכדאי שמחלקתו תעצור ותקים מחנה להעביר בו את הלילה, ובזאת לאפשר לשלושת המחלקות האחרות להתקרב אליו. בדיוק בזמן הזה, בעוד החיילים המצרים היו עסוקים בהקמת המחנה, בניית אוהלים לשינה והתקנת ארוחת הערב, פתאום הופיע צבא החיתים מכל כיוון. זו הייתה מתקפה מתוכננת שרצתה להשמיד את המצרים לפני שאלה יספיקו להתגונן.

מכל מקום נשמעו קריאות הקרב של החיתים, מלוות בצלצולי חניטות ובשריקות חצים. הייתה אנדרלמוסיה מוחלטת, והכל נשאו עיניהם אל מנהיגם. "הכל אבוד!" הם קראו לעברו, מקווים שהוא ייכנע לפני שהחיתים יחסלו את כולם. "להיכנע?" שאל רעמסס השני בעודו עולה על כרכרתו המלכותית. "האם לא הגענו לכאן בשביל להילחם?" ועם המילים האלה, הוא עזב את אנשיו ויצא לבדו להילחם בחיתים. המצרים לא היו יכולים לתת למלכם להילחם לבדו ובהשראתו, אזרו אומץ והצטרפו ללחימה.

הקרב נמשך כל הלילה רעמסס ואנשיו הכו בחיטים בכל כוחם, אבל אלה היו רבים מדי וחזקים מדי מכדי להיכנע ולרגע נראה שאכן הכול אבוד. אבל אז, עם פסי הארגמן הראשונים של הזריחה, רעם עמוק הרעיד את האדמה סביב.

היו אלה פרסות הסוסים של מחלקותיו האחרות של רעמסס, ביחד עם החיילים הרעננים האלה, רוחות הקרב שינו את כיוונם. הפעם היו אלה החיתים שמצאו את עצמם מוקפים בצבא המצרי, ובלית ברירה, הם ברחו משדה הקרב אל חומות העיר קדש. הקרב הסתיים.

מכיוון ששני הצבאות ספגו אבדות קשות, הסכימו רעמסס השני ומוותליש השני, מלך החיתים, על הפסקת אש. וכל אחד מהם שב לממלכתו כמנצח. מששבו למצרים, כל החיילים סיפרו בגאווה על אומץ הלב שהוכיח מלכם כשיצא לבדו להילחם באויב, והעם כולו הריע למלכם הגדול.

את השנים הבאות בילה רעמסס השני כמו כל אחד מהמלכים הגדולים של מצרים העתיקה; הוא התחתן הרבה ובנה הרבה. באותה תקופה נהוג היה שהמלך יתחתן עם יותר מאישה אחת, ורעמסס לא היה שונה מקודמיו במובן הזה. אבל יותר מכל אחת מנשותיו הרבות, אהב את אשתו הראשונה נפרטרי. ויותר מכל ילדיו הרבים, ויש האומרים שהיו לו למעלה מחמישים ילדים, הוא אהב את בנה אמון-הר-חפשאפ שהוכרז כיורש של ממלכתו האדירה.

כדי לפאר את משפחתו האלוהית לעולמי עולמים, בנה רעמסס השני מקדשים מרהיבים לו ולאשתו האהובה באבו סימבל ובמקומות אחרים. על קירות כל המקדשים האלה, אמניה הגדולים של מצרים עמלו יומם וליל לספר את סיפורו של מלכם האדיר, ובמיוחד את סיפור ניצחונו על החיתים. לצד כל המקדשים הענקיים שנה, הקים רעמסס גם שתי ערים חדשות לנתיניו, להן קרא פיתום ורעמסס.

דומה היה ששום דבר לא יכול לפגוע בגדולתו של מלך מצריים האלוהי. פה ושם היו כמה עבדים שהתלוננו על עבודות הבנייה הרבות, אבל מה לאל השוכן בארמון ולקומץ עבדים?

אבל אז קרה משהו ששינה את עולמו של רעמסס הגדול מקצה אחד לשני. אמון-הר-חפשאפ, בנו בכורו של רעמסס ויורש העצר למלוכה, מת בפתאומיות. הדבר שבר את רעמסס הגדול לרסיסים, כל העושר, הכבוד והגאווה נראו לו פתאום תפלים וחסרי ערך כמו החול שבמדבר. זמן לא רב אחרי כן, נפרטרי, אשתו האהובה נפלה למשכב ולא קמה. ואם לא די בכך, קומץ עבדים עבריים החליט לנטוש את עבודתו באישון לילה ולעזוב את ממצרים.

לפתע, רעמסס הגדול, המלך האלוהי של מצריים, לא הרגיש גדול בכלל - הוא הרגיש קטן וחסר משמעות כמו המסכן שבכל בני האדם. הוא חדל מבניית המקדשים המפארים את שמו, והחל בבניית קברים לו ולמשפחתו. את בנו הוא קבר לצד אביו בעמק המלכים, ולאשתו האהובה הוא הקים את חדר הקבורה היפה ביותר בכל מצריים אי שם בעמק המלכות.

כל מי שרוצה להיות מלך צריך לדעת שגם ברגעים הכי קשים, הוא לא יכול להתעלם מחובותיו המלכותיות. למלכים אין חופשה מהעבודה. וכך, בחוסר חשק מוחלט, שב רעמסס השני לשבת על כס מלכותו והחל מאזין ליועציו השונים על ענייני היום.

ששעשרה שנה חלפו מאז הקרב על קדש, והאימפריה חדשה החלה להרים את ראשה ולהילחם על כיבוש המזרח התיכון. היו אלה האשורים והאויב הראשון שהם סימנו לפניהם היו החיטים. "היות והחיטים עסוקים כרגע במלחמות עם האשורים", אמר אחד היועצים המלכותיים, "יהיה זה זמן מצוין לתקוף אותם ולחסלם אחת ולתמיד".

רעמסס השני חשב על האפשרות, הוא זכר את הגאווה שחש כשהנהיג את הצבא אבל גם את המחיר הכבד ששילמו חייליו. "לכל אחד מהחיילים האלה", השיב המלך "יש אבא שגידל אותו באותה אהבה ומסירות שבה גידלתי את בני שלי" אבן עלתה בגרונו של המלך הגדול והוא שתק שתיקה ארוכה אחריה ציווה "הביאו לפני את נציגי החיתים."

לא עבר זמן רב, ושליחים מטעם מוותליש השני מלך החיטים הגיעו לחצרו של הרעמסס ובידם בקשה להסכם שלום.

"כמובן שהם רוצים שלום" אמר אחד היועצים למלך "הם יודעים שאין להם סיכוי נגדנו"

"בעצם העובדה שאנחנו חזקים עכשיו" השיב המלך, "אין הבטחה שנהיה חזקים בעתיד. ומלבד זאת, גם אם ננצח – האם לא יהיה מחיר לניצחון הזה? מחיר ממנו נוכל להימנע בעזרת הסכם השלום הזה."

"ומה עם שלל המלחמה?" שאל יועץ אחר, "הרי בכל פעם ששבנו כמנצחים, שבנו עם זהב, תכשיטים ועבדים לרוב. כיצד נוותר על הזדמנות פז כזו ליטול את אוצרות החיתים?"

המלך חשב על טענותיו של היועץ והשיב "אוצרות אפשר לבזוז רק פעם אחת, אם נקיים מסחר פתוח ורווחי עם החיתים נוכל לזכות להכנסות שיימשכו הרבה אחרי הזמן שבו היינו מבזבזים את השלל".

"אבל איך אפשר לסמוך עליהם?" אמר יועץ שלישי, "הרי ראית כיצד הם ששים לרמות ולהשתמש בתחבולות. מנין לך שהם לא ינצלו את ההסכם ויחכו להזדמנות לחסל אותנו?"

"אם נבטיח במסגרת ההסכם שמצריים תעמוד לצדם של החיטים במלחמותיהם ושאלה יבואו לעזרתנו במלחמותינו – לא יהיה טעם בביטול ההסכם עמנו. שכן, מדוע להחליש את כוחו של הצבא הנלחם לצדי?"

"נלחם לצדנו?" צעק יועץ נוסף, שבדרך כלל שמר על שקט "איך נלחם זה לצד זה? הרי מזה שלוש דורות עמנו נלחמים אחד בשני. ילדינו המצרים לומדים לשנוא את החיטים לפני שהם לומדים לדבר. שאל כל חייל מהצבא המלכותי מה יעשה אם יפגוש בחייל של החיטים – אין אחד מהם שלא ימהר לשלוף את חרבו."

"אנחנו חינכנו את עמנו לשנאת האויב, שכן זה הועיל לנו במלחמותינו. עתה יהיה עלינו לחנכם לשלום." השיב רעמסס הגדול ולאחר שערך את התיקונים הדרושים חתם על הסכם השלום.

להסכם השלום היו סעיפים רבים שהבטיחו ששני הצדדים יקיימו אותו. היה סעיף שבו התחייבו שני הצדדים לפתור בעיות בניהם בדרכי שלום ולא ברכי מלחמה, סעיף שבו הצדדים מבטיחים לעזור זה לזה במקרה הצורך, סעיף המסכים לפתוח את ערי הנמל והדרכים של האימפריות למסחר הדדי, ואפילו סעיף שבו נכתב כי כל האלים והחיטים וכל האלים של המצרים ידאגו שמי שיעמוד בהסכם הזה יזכה לחיים של שגשוג ושלום.

היה זה הסכם השלום הראשון בהיסטוריה, עד אז אנשים חשבו שאין סוף למלחמות וכי לנצח יהיה על אויבים לחיות על חרבם. כמובן, היו לא מעט ספקנים שסירבו להאמין שרשימה של סעיפים ושתי חתימות יכולים להשיג את מה שצבאות שלמים לא הצליחו. אבל כל הספקות נעלמו כעבור מספר חודשים.

על מנת לחתום על ההסכם באופן סופי, מוותליש השני שלח לרעמסס הגדול את בתו ככלה. מלבד יחידה של חיילי משמר ונציגים מלכותיים מארץ החיתים, הגיעה הכלה היפה עם נדוניה כה מפוארת ועשירה, שמספרים שהיא הייתה גדולה יותר אפילו מהנדוניה של בתו של מלך בבל.

אחרי טקס החתונה המלכותי, נערכה סעודה ענקית לכל העם. וכך ישבו זה עם זה לסעודה, סביב אותו השולחן חיילים חיטים וחיילים מצרים. כולם נדהמו לראות כיצד אנשים שהיו אויבים כל חייהם, פוגשים זה בזה לראשונה מבלי לשלוף להבים, אוכלים מאותו המגש ושותים מאותו הכד.

שוב הם משחקים במלחמות הגזע

שוב הם משחקים במלחמות הגזע, 
שוכחים את הרוסים והאתיופים כהרגלם 
ואת השיעור שאלה עוד זוכרים על בשרם - 
שהגירה זה תמיד דבר נורא.
שוב הם רבים על מעל איזה מוות נכון יותר להשתטח
כשכל יהודי יודע שפשוט לא נכון להשתטח.
ואם כבר, למה לא על החיים?
שוב הם רבים על איזה שירים צריך ללמד בכיתה,
כשבכיתה כבר מזמן לא שמים זין על שירה,
ובכלל, האם זה נכון שמדינה תורה למורה מה ללמד?
אבל זה השיח של הדור הזה.
דור שכל כולו נולד בארץ ומסרב לזהות של ישראלי.
מישהו שאל למה הם מעדיפים להיקרא מרוקאים ולא ישראלים?
או להיות גאים שסביהם פולנים?
הפולנים לא גאים שסביהם פולנים.
מאמצים את השיח המקולקל של הוריהם,
מתנדבים לסחוב את אותו המשא
שהוריהם הלכו חצי עולם שלהם תהיה הזכות להניח.
ואז, מתוסכל מעוד שורה של שוברי שורה,
עוד קבוצה של תל אביבים
שמסבירה לפריפריה איך נכון לחשוב על העולם,
שממשיכים לחרוז כואב עם אוהב ועם לב,
כאילו שמעולם לא לאה גולדברג.
זוכרים אותה? כשהיא ביקשה להצביע מזרחה,
היא אימצה את מבנה הרובעיית.
אבל אלה רוצים לקלל גזענים
ולשם כך – רק חרוזים לבנים!
כולם רוצים לדבר על מזרח אבל אף אחד לא רוצה לקרוא היסטוריה.
אף אחד לא רוצה לדבר על אמנות עידון הנשמה,
זו שלמד העולם מסוחריה של בגדד,
כי יש בזה מתן כבוד לערבים וערבים
זה לא בון טון בשיח הזהויות העכשווי.
במקום להילחם על שיפור החינוך בכיתה
הם נלחמים על זכותה של תחתית הבור לבורותה.
היום יש גוגל - אין יותר זכות לבורות.
בזמן שעוד שרה מטילה שררה ואז נחבאת מאחורי שם
שהיא עצמה החביאה עד הבחירות.
היא אומרת לכל מזרחי שזה מה שזה אומר להיות מזרחי
ובנינו זה מבייש את המזרחים יותר מכל DDT
כי היא אומרת בזאת שאין לנו במה להתגאות
כאילו שמרוקו לא לימדה את צרפת להשתמש בתבלינים.
להסיט ראשי מהשטויות האלה,
אני חושב על דור העתיד,
דור שיורש שיח אלימות ווירטואלי
שכן אין לו דבר עם השטויות האלה.
רוב חברי, כמוני, נולדו בקטמון
רובם, כמוני, פשוט הלכו לאוניברסיטה בלי לעשות מזה רעש גדול.
כן היה שם איזה זקן אחד שדיבר שטויות,
אבל גם סבא שלי דיבר קצת שטויות כשהזדקן,
ככה למדנו חמלה.
ואם כבר דיברנו על חברי אז רובם כבר נשואים עם ילדים.
אבל – העירקי התאהב ברוסיה
והמרוקאי הביא עכשיו ילד שני לעולם מאמריקאית.
ושם יש את הדני שנשוי לטג'יקית.
ופה את הפולני שאוכל אצל אשתו את האוכל הטריפוליטאי הכי טוב שאכלתם בחיים שלכם.
כמעט שכחתי את ההיא החצי ארגנטינאית שהתחתנה לאחרונה עם תימני.
ואת הבת שלי, שאם אנחנו רוצים לדייק במוצא שלה,
כמו שוודאי נהיה מחויבים בקרוב,
אם השטויות האלה ימשכו עד שהיא תהיה בבית הספר,
היא רבע מרוקאית ושמינית גרמנית,
שלוש שמיניות אוקראינית, שש-עשרית ספרדית
ומאה אחוז דור רביעי בארץ.
עכשיו, יש לנו שתי אפשרויות:
כשהדור הזה יגדל, אנחנו יכולים להוריש לו
את המשא המיותר הזה שאין להם שום נגיעה בו,
כדי שגם הם יזכו לשחק במלחמות הגזע, בדיוק כמו דור הנפילים.
או שאנחנו יכולים להגיד להם עזבו,
בחייאת ראבק תעזבו את העבר -
כי בעבר הזה יש רק מוות שדורש השתחוויה.
תחיו. קיבינימט, תחיו את החיים שלכם.
תבנו פה מקום שהילדים שלכם, הנכדים שלנו,
יוכלו לטייל בעולם בגאווה ולומר "אני? אני ישראלי."
כי אנחנו נכשלנו.
סליחה.

הלהדמות

שוב התודעה שסופרת,

נופלים מצוואר בקבוק,

גרגרים של חול.

שוב החוויה שזוכרת,

זוכרת וגוזרת שיתוק,

שרק המוות נחלת הכול.

ובכלל אמרת לעצמך שהיום תנוח.

אמרת וחשבת

שיש מנוחה בלי לכתוב.

תראה את החיים שלך

פעם מצאת רע בשגרה

ועכשיו אתה שואל מתי כבר תורה?

מתגעגע לביטחון שלא היה מעולם

הכול בועות ואין משענת

רק פעימות.

ואם האפשרות היחידה שמותרת

היא להידמות

אז אפשר רק לא להידמות לכולם?

עולם מלא אני ובלי אותנטי

עולם שרואה רק אג'נדה באתני

הם שולפים חרבות בשם נכויותיהם הקולינריות

אבל מפנים את גבם לעוד רצח עם שנעשה בשמם
ולא.
אני לא מדבר על הכיבוש או הגירוש או הדיעוש של העולם.

שתקתם בשם הלהידמות כשבנו סביב כולנו חומות.

כשאמרו שזה להגנתכם

הנהנתם שאתם מכבדים את זכות קיומו של הנרטיב הזה

ודיברתם עם כל שכמותכם על החובה להכיל את האחר.

אני לא אנקד את השיר הזה,

כדי שלא תשגו לחשוב שזו שירה

ואז תתמלאו בהערכה עצמית

שאתם אלה שבזמנם החופשי קוראים שירה.

וגם אם בטעות נשברה לי שורה,

בסך הכול חיפשתי שגרה.