שיר על האסון בליסבון
או בחינה של האקסיומה "הכול
טוב"
בני תמותה חסרי מזל! ארץ אפל ואבל!
אסופה מפוחדת שך המין האנושי!
כאב נצחי מתחמשך ומיותר!
בואו, פילוסופים, הקוראים, "הכל
טוב"
והוגים באובדן העולם.
הביטו בפיסות והרמצים
של גזעיכם,
הילד עם אמו ערומים
במדמנה אחת,
איברים פזורים אלו מתחת
לחגווי השיש-
מאה אלף שהאדמה בלעה,
אשר, קרועים ומדממים,
עודם מפרפרים,
קבורים תחתי קורת גגם
המזמינה,
בעינוי קורע של חייהם
המוכים.
לחרחורי אנקה אלה של
הגוססים,
למחזה מזעזע זה של
יגון,
האם תשיבו: "אתה
מדגים
את חוקי הברזל של
שלשלאות רצון האל"?
אמרו, מעל לערימת בשר
זו שעודה רוטטת:
"אלוהים ננקם: שכר
החטא הוא מוות"?
איזה פשע, איזה חטא,
ביצעו אותם לבבות צעירים
השורעים, מדממים
וקרועים, על חזה אימם?
האם ליסבון אשר נפלה
שתתנ יותר מכוס החטא
מלונדון, פריז או מדריד
השמשית?
במחולם של אנשים אלה;
בליסבון התהום מפהקת.
מתבוננים שלווים בחורבן
אחיכם,
אדישים אל מול ריקוד
דוחה זה של המוות
המחפשים בשלווה את
הסיבות לסערות כגון זו,
תנו להם להצליף בביטחונכם;
דמעותיכם יעורבבו
בחופשיות עם המבול.
כשהאדמה פוערת לועה
האימתני,
תלונתי תמה. זעקותיי
צודקות.
מוקפים על ידי אכזרויות
גורל כמו אלה,
על ידי זעם של רוע
וגידופי מוות,
ניצבים אל מול פראות
היסודות,
שותפים למכאובינו, הואילו
לקבל את קינתי.
"זו הגאווה"
אתם אומרים – "גאוות לב מורד,
לחשוב שאנו יכולים
לזכות לטוב מחלקנו."
לכו, אמרו זאת לגדות
המוכות של הטאחו;
חפשו בחורבות הזעזוע
הארור ההוא,
שאלו את הגוססים בבית
יגון זה,
האם זו גאווה שזוקת
לרקיע לישועה
ומרחמת על סבלם של בני
אדם.
"הכול טוב"
אתם אומרים, "והכול גם הכרחי."
חושבים אתם שהיקום הזה
היה נחסר
בלי המפרץ התופתי של
פורטוגל?
האם אתם כה בטוחים שהסיבה
הנצחית הגדולה,
היודעת את כל הדברים,
ולעצמה בוראת,
לא הייתה יכולה להימנע
מלמקמנו באקלים כה עגום,
בלי הרי געש גועשים
תחתי רגלנו?
המציבים אתם את הגבול
הזה לכוחו של הנשגב?
האם אתם אוסרים לו על
שימוש בחנינה?
האם אמצעיו של האומן
הגדול
בלתי מוגבלים בעיצוב
תכניותיו?
לא אפגע באדון, אך לי
משאלה
שמפרץ זה של אש וגופרית
היה משחרר
את מבול האימה שלו בין
ישימון המדבר
את אלוהים אני מכבד, אך
את היקום אני אוהב.
אין זו גאווה אלא, זו
אהבת האדם
המתאבלת על מכה כה
נוראה.
האם ינחם את תושביה
המסכנים
של אותם חופים בוערים
ועזובים
לומר להם: "הניחו
חייכם בשלום;
לטובתו של העולם בתיכם
הוקרבו;
ארמונותיכם ההרוסים
יבנו אחרים;
לאנשים אחרים יתרוממו
קירותיכם
הצפון מתעשר על אובדנכם
העגום;
מכאוביכם אינם אלא
חישור בחוק הכללי;
לאלוהים הנכם כאותם
תולעים מזדחלות
המחכות לכם בקבריכם
הקבוע מראש"?
איזה נאום להציג בפני
קרבנות יגון זה!
אל נא תוסיפו טענה כה
אכזרית לכאבם.
לא, אל תדחקו בלבי
הנרעד
את חוקי הברזל הקבועים
האלה,
את שרשרת נוקשה זו של
גופות, שכלים, ועולמות.
חלומות של החושב חסר
הדם הם כאלה מחשבות.
אלוהים מחזיק בשלשלת:
הוא לא עצמו כבול,
בבחירות רצונותיו הכול
מסודר.
נוטר ונוקם הוא לא, אלא
חפשי וצודק.
מדוע סובלים אנו, א כן,
בידיו של אחד כה צודק?
זה הוא הקשר שהוגים
שכמותכם צריכים לפרום
חושבים שתרפאו את
מכאובינו בהכחשתו?
כל בני האדם, נרעדים
בידו של האל,
חיפשו את מקור הרוע
בעולם.
והחוק הנצחי שאת כל
הדברים מניע
משליך את הסלע במכת
הרוחות,
בברקים מבקע ומבעיר את
האלון האיתן,
הם לא מרגישים את
המהלומות המוחצות;
אך אני, אני חי וחש,
לבי הפצוע
קובל למזור מההוא אשר עיצבו.
ילדיו של אותו כוח
אינסופי, אנו פושטים
ידינו ביגון אל אדוננו
המשותף.
למען האמת, לא נשמע
שהמיכל
"מדוע אהיה כה
מחליא, כה גס, כה שביר?"
שום דיבור או מחשבה לא
ניתנה לו.
הכד אשר, מידיו של הכדר
עוצב,
מחליק ומתנפץ ללא לב
הכמהה לחסד ומתכווץ
מסבל
"הסבל" אתם
אומרים, "הוא טובתו של האחר"
מגופי הנרקב עוד יוולדו
אלף תולעים, כשהמוות
ייסגור את כאביי.
יופי של נחמה הדבר הזה
במצוקתי!
ספסרות קודרת על סבלי
אנוש,
אתם מכפילים, לא
משכחים, את מכאוביי.
בכם אני רואה את
ההתלהמות הפחדנית של הגאווה
המחביאה את מחלתה
באמתלת שביעות רצון.
אני חלק פצפון משלם
גדול
כן; אך כל החיות נידונו
לחיים,
כל בעלי החושים, נולדו
לאותו חוק נוקשה,
סובלים כמותי וכמותי גם
מתים.
הנשר ננעל על טרפו
הנרעד,
ודוקר במקור מדמם את
האיברים הרוטטים:
הכול טוב, נדמה, עבורו.
אך כעבור זמן מה
עיט קורע את הנשר
לגזרים;
העיט מרותק באלתו של
אדם;
האדם, אפרקדן באבק שדה
הקרב,
מערבב את דמו עם רעיו
הגוססים,
הופך בתורו סעודה
לעורבים.
כך העולם כולו בכל אחד
מחלקיו נוהם:
הכל נולדו לעינויים
ולמוות משותף.
ומעל לתוהו הנורא הזה
אתם תאמרו
כאבם של כל פרט זה הטוב
של הכלל!
איזו ברכה! וכפי שאתם,
עם קול רועד,
אנושי ומעורר רחמים,
בוכים, "הכול טוב,"
היקום מאמין לכם, ולבכם
מכחיש
מאה פעמים את טענות
שכלכם.
כל הדברים המתים והחיים
נעולים בתוך מדון.
היו חפשים להתוודות –
הרוע פוסע בארץ.
עקרונו הסודי לא ידוע
לנו.
האם הוא פרי עטו של
מחבר כל הטוב?
האם נידונו ליבב מול
חוק רודן
של טייפון שחור או של
ברבריות של אהרימן?
את מפלצות איומות אלו,
אשר עולם רועד
הפך אלים, רוחי דוחה
מכל וכל.
אך איך לתפוש אל של טוב
עליון,
המאציל טובותיו על בניו
אשר אהב,
אך מפזר רוע ביד לא
פחות רחבה?
איזו עין תחדור לעומקי
תוכניותיו?
האם הפגע לא הגיע מישות
מושלמת זו
הוא הגיע מלא אחר, משום
שהוא האדון:
עם זאת זה קיים. הו אמת
עיקשת ומשתקת!
הו ערבוב מופלא של
גיוונים!
האל ירד לשחרר את עול
גזענו המוכה:
הוא ביקר בארץ ומיאן
לשנותה!
סופיסט אחד סיפר שלא
היה לו כוח לשנות,
"היה לו,"
אחר קרא, "אך הוא רצה שלא:
יבוא היום והוא ירצה, אין ספק." ובעוד אלה
בפטפוט,
הרעמים הנחבאים. מגוהקים
בתחתי האדמה
משליכים לכל עבר את
חורבות מאות ערים
על פניה המחויכים של
פורטוגל.
אלוהים מעניש את האשמה
המולדת באדם
או שהוא, שליט שרירותי
של החלל והזמן,
נטול מרחמים ומזען,
חותר אחר התכניות הקרות
שהוא הגה,
או אולי החומר חסר
הצורה הזה, בסרבנות,
נושא בתוך עצמו פגמים
שאין לשלול;
או אולי אלוהים בוחן
אותנו, וחיי תמותה אלה
אינם אלא מעבר אלי
ספרות עליונות.
זה כאב בר חלוף שסובלים
אנו כאן,
והמוות גאולה מלאת
רחמים.
עם זאת, כשנחצה את המער
הנורא הזה,
מי יטען שהכתר הגיע לו?
איזה צד שנבחר עלינו לגנוח;
יודעים אנו דבר, ועלינו
לפח מהכול.
הטבע אילם, לשווא נפנה
אליו;
הגזע האנושי דורש את
דבר האל.
זו חובתו להדגים את
מלאכתו,
לנחם את היגעים ולהאיר
את החכם.
בלעדיו האדם, לתהות
ולטעות נידון,
מבלי למצוא קנה עליו ניתן
להישען.
מלייבניץ איננו למדים
מאיזה כבלים
בלתי נראים, בזה הטוב
שבכל העולמות האפשריים;
אי סדר נצחי, תוהו של
מצוקה,
חייב למהול את רגעי
עונגנו הקטנים כך במכאוב;
או מדוע החפים סובלים
את כל הצער הזה
יחדיו עם האשמים הכי
בזויים.
זה לצון מולם לטעון
שהכול טוב.
כמו דוקטור מלומד, איני
יודע כלום.
אלפטון אמר שלאדם היו
פעם כנפיים
וגוף מוגן מפני כל
מחלות אנוש;
שכאב ומוות היו זרים
בעולמו.
כמה נפלנו מאותו מעמד
נאצל!
אדם זוחל ומת: הכול
נולד בשביל בסוף למות:
העולם הינו אימפריה של
הרסנות.
המבנה הרעוע של עצבים
מהירים ועצמות
לא יכול להכיל את זעזוע
היסודות;
תערובת זמנית זו של דם
ואבק
אוחדה יחדיו רק בשביל
להתפרק;
חוש חד ומידי זה של
עצבים
נוצר בשביל לסבול,
במסדר המוות:
כך אזני את הודעות הטבע
מגישות.
את אפלטון ואפיקורוס
אני דוחה.
גם עם דבריו האיתנים של
בל יש לי ספקות.
הוא, חכם וגדול מספיק
שלא תהיה לו אמונה.
הוא שחט את כל השיטות-
ונלחם אף בעצמו:
כמו אותו כובש עיוור של
הפלישתים
הוא שוקע בתוך ההריסות
שהוא יצר.
מה הוא גזר הדין של
החכם באנשים?
שתיקה: ספר הגורל חתום
בפנינו.
אדם הוא זר למחקריו.
אינו יודע מנין בא ולאן
הוא הולך.
אטומים מעונים במיטה של
בוץ,
נאכלים על ידי המוות,
בדיחה על גורל.
אך אטומים חושבים, אשר
עיניהם רואות רחוק,
מונחות במחשבה, מדדו את
הקלושים שבכוכבים,
ישותנו טובלת באינסוף;
לעולם את עצמנו איננו
רואים, או לומדים להכיר.
העולם, אולם תאטרון של
גאווה וטעות,
גועש בנחיל טיפשים
חולים שמדברים על אושר.
עם תלונות ותחינות הם
משלימים את המסע,
למות באין ברירה, או
שוב להיוולד
ברגעים מסכנים בחיינו
הנעוצים בכאב
ידו של עונד מנגבת
דמעותנו;
אך העונג עוזב כצל חולף,
ומותיר מאחוריו מורשת
של כאב ואבדן.
העבר עבורנו הוא רק
חרטה מתוקה,
ההווה קודר, אלא אם
העתיד בהיר.
אם על המחשבה להיגמר
באפלת הבור,
הכול יהיה טוב יום אחד –
כך זורקת התקווה.
הכול עכשיו הוא טוב,
אינו אלא חלום עצל.
החכמים רימו אותי: רק
האל צודק.
באנחות עקומות, נתון של
כאבי,
אינני משליח יהבי אל
מול ההשגחה.
פעם אף שרתי, בקול פחות
נוגה,
דרכי החמה של החוק
הענוג של העונג;
הזמן חלף, ואני, מושכל
מבוא הגיל,
ושותף לאנושות השברירית
מחפש אור בתוך האפילה
המתעמקת,
איני יכול שלא לסבול, ולא
לרטון.
היה פעם כליף אחד, אשר
כששעתו האחרונה הגיעה,
את התפילות שמוענו אליו
האציל בכבוד:
"אליך, מלך יחיד
וכל יכול, אני נושא
את כל מה שלך חסר
בעוצמתך-
רוע ובורות, מצוקה
וחטא."
הוא יכול היה להוסיף
עוד דבר מה – תקווה.
