הבית בעל אלף החדרים

היה היו מלך ומלכה שאהבו זה את זו כמו שכל האגדות מלמדות שצריך לאהוב זה את זו. המלך היה חכם ונדיב ויפה תואר, והמלכה הייתה חזקה, מכובדת ואצילית כל כך ששום חדשות רעות לא הצליחו לערער את חיוכה השלו. בוקר אחד, המלך התבונן באשתו היפה בזמן ששניהם שתו קפה והסתכלו ממרפסת ארמונם אל ממלכתם הירוקה והקטנה. השמש הזורחת האירה על פניה העדינות וכמו שלפעמים קורה בין כשאהוב מביט באהובתו, לבו התמלא כל כך באהבה עזה מהסוג שגורם לשכל להשתכר ולשכוח הכול. "אהובתי", אמר המלך למלכתו, "אני כל כך אוהב אותך שאבנה לך ארמון שראוי לכבודך – ארמון בעל מאה חדרים!"

"אויש, תפסיק כבר עם השטויות שלך." השיבה המלכה, שכבר התרגלה להכרזות המוגזמות האלה. "מה אעשה עם מאה חדרים? בית כזה יהיה יקר מדי לבנות ומסובך מדי לשמור נקי." היא תמיד הייתה הצד השקול והחכם יותר בזוגיות הזו.  "הבית שיש לנו מושלם לכל צרכינו, מלבד..." כאן היא שתקה מרוב התרגשות, אוזרת כוחות לספר לבעלה את החדשות הטובות. "אולי בכל זאת חסר לנו חדר אחד..." ועם המילים האלה היא הניחה ידה בעדינות על בטנה, נותנת ליד להסביר את מה שהמילים לא הצליחו. היא הייתה בהריון.

"באמת?" שמח המלך ועיניו כבר החלו לנצוץ מדמעות ההתרגשות הנקוות בהן. שנים רבות הם חיכו שיצטרף נסיך למשפחתם האוהבת והוא לא יכול היה לעצור את שמחתו. שוב נתמלא ליבו באהבה, הפעם הרבה יותר עזה ועוצמתית מלפני מספר דקות, ושוב, הוא לא יכול היה לעצור את פיו מלדבר שטויות. "מלכתי היקרה! לא מאה – אלף! אני אוהב אותך כל כך שאבנה לך בית בעל אלף חדרים!" המלכה לא ענתה, היא צחקה בקול וחייכה לעצמה, מרוצה שהיא מצאה לעצמה בעל שאוהב אותה כל כך עד שהוא מקשקש שטויות מטופשות כאלה.

החודשים חלפו. בטנה המלכותית של המלכה הלכה וטפחה והמלך לא עזב את רעיונו המטופש, והמשיך לתכנן ולשרטט לעצמו את הארמון שברצונו לבנות למלכתו. הוא עמל על המלאכה הזו בנחישות כזו, שהמלכה לא רצתה לכבות את אש התשוקה הבוערת בתוכו עם דברים מיותרים כמו היגיון כלכלי.

הו, כמה הייתי שמח שסיפורי זה ימשיך עם המתקתקות הסוכרית שלו כל הדרך עד סופו, אבל, כמו שלעיתים קורה בסיפורים ובחיים, אסון גדול נפל על בית המלוכה. באותו היום שבו הניח המלך את אבן הפינה לארמון החדש שרצה לבנות למלכתו, זו התמוטטה במהלך טיול קצר. היום יש לנו בתי חולים מלאים ברופאים, אחיות ומכונות שכל מלאכתם היא מלאכת הקודש של הצלת חיים, אבל בימים ההם לא היו ברשות המלכה אלא מילדת זקנה, מכשפה בינונית ורוקח שטוב יהיה להימנע משיקוייו.

פרש על סוס דהר במהרה אל המלך לבשר לו שאשתו שרועה במיטתה, וזה חיש מהר דהר בחזרה לביתם. אבל, עד שהגיע המלך למיטת מלכתו היה מאוחר מידי. הרוקח והמכשפה בכו בפינה והתנצלו בכנות כואבת בזמן שהמיילדת הגישה לו בעיניים לחות חבילה קטנטנה של בד שבתוכה התכרבלה לה בשנתה נסיכה תינוקית במיוחד.

עשר שנים חלפו להן באדישותו הנצחית של הזמן והמלך עמל על קיום ההבטחה האחרונה שלו לאשתו ובניית הארמון הענקי הושלמה. כשהבית המלך על הארמון המופלא שבנה, הוא לא חש גאווה של אמן אל מול יצירתו, ולא הקלה של אדם שעמל שנים רבות על עבודה והנה היא סוף סוף הושלמה. הוא לא חש כלום למעשה. הכאב הרב של אבדן אהבתו הפך את ליבו לגוש קפוא במרכז החזה שמלבד כאב עמום שלא הרפה לעולם לא נתן לשום רגש אחר לפרוץ את מעטה הכפור. אפילו לנוכח ביתו המקסימה שגדלה והייתה לילדה חכמה, יפה, אמיצה ועצמאית.

בכל בוקר היו המלך והנסיכה יושבים זה מול זו בחדר ארוחת הבוקר, ובזמן שהיא אכלה מעט ושיחקה הרבה עם האוכל, הוא היה יושב בפנים זועפות עד שהצלחת שלו התקררה ואז הולך למשרדו לעבור על הדוחות והמסמכים הרבים הנלווים לניהול מבנה ענקי ומפואר כשלו. והנסיכה? היא העבירה את ימיה בטיולים בין חדרי הארמון; היא שיחקה בחדר המשחקים, ציירה בחדר הציור, ניגנה בחדר המוסיקה וקראה בספריית הילדים עד שהגיע הזמן לארוחת הערב. שם שוב ישבה מול אביה, הפעם בחדר ארוחות הערב, ושיחקה עם האוכל בזמן שאביה הרהר על כל המסמכים שלא הספיק לקרוא במשך היום.

לילה אחד, אחרי שהנסיכה סיימה להתקלח בחדר המקלחת וצחצחה שיניים בחדר הצחצוחים, היא שכבה במיטתה בחדרה וחיכתה בשקט לבואם של החלומות, כאשר לפתע החלה לשמוע יללות שקטות ועמומות מגיעות ממקום רחוק בתוך הבית. היא קמה ממיטתה בשקט ויצאה מהחדר כדי לברר מה מקור הקולות. כשהתקרבה יותר לכיוון הרעש שמעה שבין היללות היו גם קריאות לעזרה "מישהו?", "הצילו!" ואפילו "אנחנו כל כך בודדים!"

כבר אמרנו שהנסיכה הייתה ילדה אמיצה מאוד, ולכן כשהיא שמעה שיש איפשהו בביתה מישהו שזקוק לעזרה, מיהרה להציע את עזרתה. לא היה לה אכפת שזה לילה ושכולם כבר ישנים. היא מיהרה למקור הקולות, אך בכל פעם שהייתה בטוחה שהנה הקולות מגיעים מאחד החדרים, היא פתחה את הדלת לגלות שהחדר ריק לחלוטין וששקט שורר בין כתליו. היא המשיכה להתרוצץ כך בין החדרים, עד שרגליה התעייפו והיללות פסקו מעצמן. היא חזרה אל חדרה ומרוב עייפות נרדמה מיד.

למחרת בבוקר, הזיכרון של הלילה התערבבו עם החלומות כל כך, שהיא כבר לא הייתה בטוחה אם בכלל שמעה את הקולות העצובים האלה. אבל כשהגיע הלילה, היללות חזרו ושוב נשמעו מהדהדים בכל רחבי הבית הקריאות הכואבות: "יש כאן מישהו?", "אנחנו כל כך בודדים" והקריאה הכואבת מכולן – "הצילווו!" אלה לא היו קולות של ילד או ילדה במצוקה, קשה היה אפילו לזהות אם אלה קולות של גברים או נשים. רק נאקות כואבות שפילחו את השקט של הלילה. שוב קמה הנסיכה ממיטתה ושוב התרוצצה בין חדרי הארמון הרבים בחיפוש אחר מקור היללות. כמו בלילה הקודם, בכל פעם שהייתה בטוחה שהנה, הקולות מגיעים מהחדר הזה, היא פתחה את הדלת לגלות חדר ריק לחלוטין. כמו בלילה הקודם, היא המשיכה בחיפושיה עד שאט אט הקולות שככו מעצמם והיא חזרה עייפה למיטתה.

בבוקר למחרת כבר הייתה בטוחה שלא מדובר בחלום והיא החליטה לספר על כך לאביה. בזמן ארוחת הבוקר היא פנתה לאביה וסיפרה לה על היללות ששמעה בלילות האחרונים.

"שטויות" דחה אותה אביה. "אין כאן אף אחד מלבדנו." ומשראה שהיא לא מתכוונת לוותר הוסיף; "זה בית גדול, וודאי שמעת את הרוח שורקת מאחד החלונות ודמיינת את הכול..." הנסיכה מאוד התאכזבה מזלזולו של אביה. לא היה כל ספק שהקולות ששמעה לא היו רוח ששורקת אלא יללות אמתיות של מישהו שנמצא במצוקה והיא גמרה אומר לפתור את החידה הזו בעצמה.

כשהגיע הלילה, אחרי שהיא התקלחה בחדר המקלחת וצחצחה שיניים בחדר הצחצוחים, היא לא הלכה לחדה לישון, אלא במקום זאת הלכה בשקט בשקט אל המקום שבו הייתה בטוחה שהקולות מגיעים ממנו. שם, במסדרון הארוך שהוביל בין חדרי הכביסה וחדרי הייבוש וחדרי האורחים הריקים וחדרי הפסלים השקטים, היא ישבה וחיכתה בדומייה מוחלטת לשמוע מאיפה הקולות מגיעים. לא עברה שעה קלה עד שפתאום החלה לשמוע שוב את הקולות המוכרים: "הלוווו?"... "מישהו נמצא פה?"... "קר לנו ואנחנו כל כך בודדים"... הילדה נעמדה על רגליה ובצעדים שקטים הלכה לכיוון הקולות. אחרי מספר ניסיונות לתפוש את מקור הרעש בהפתעה היא לבסוף הבינה מדוע בכל פעם שהייתה בטוחה שהיא מצאה את המקור, היא מצאה רק חדרים ריקים – הקולות האלה הגיעו מהחדרים הריקים עצמם! רובם נותרו בודדים מאז שהבית הוקם, ולמרות שלכל חדר היה תפקיד, לרוב החדרים איש לא נכנס, אלא לעיתים רחוקות מאוד. פתאום הנסיכה הבינה שלהיות חדר שאיש לא נכנס לתוכו זה עצוב ממש, כמו להיות ספר שאיש לא קורא בו. עם התובנה החדשה הזו, היא חזרה לחדרה והלכה לישון, בטוחה שמחר היא תתחיל לטפל בבעיה.

למחרת, מיד אחרי ארוחת הבוקר הנסיכה מיהרה לשחק בכל אחד מחדרי הארמון. היא לקחה כמה בובות מחדר הבובות הגדול שלה והתחילה לשחק איתן בחדרי האורחים הריקים, אחר כך לקחה את אחת הרכבות שלה מחדר הרכבות והסיעה אותה כל הדרך מחדרי השירותים הרחוקים ועד לחדרי התפירה וחדרי הסריגה שאיש לא סרג בהם מעולם. אחר כך היא פשוט התחילה לרוץ מחדר לחדר ולקרוא לכל חדר שהיא נכנסה אליו "שלום!" עד שהיא הייתה כל כך עייפה שהיא וויתרה על ארוחת הערב ועל המקלחת ואפילו על צחצוח השיניים (משהו שנסיכות לא עושות לעולם!) ונרדמה על מיטתה וישנה חזק עד הבוקר.

כשהתעוררה למחרת, הנסיכה ישבה על מיטתה וספרה את כל החדרים בהם ביקרה. פתאום היא הבינה משהו איום ונורא. עם כל ההתרוצצויות שלה היא הספיקה לבקר רק בחמישים ושלושה חדרים! ונשארו לה עוד 947 חדרים. זאת לא שיטה טובה. חשבה והחליטה לספר לאביה את הכול.

היא ירדה לחדר ארוחת הבוקר, אבל אביה המלך כבר לא היה שם, היא הלכה לחפש אותו בחדר הקפה והעיתון, אבל גם את החדר הזה הוא עזב. לבסוף מצאה אותו במשרד שלו עסוק כהרגלו בין ערימות של מסמכים וטבלאות.

לאחר שהצליחה סוף סוף למשך את תשומת ליבו, הנסיכה סיפרה לאביה את הכול. היא סיפרה לו על החדרים הבוכים ועל הניסיונות שלה לשחק בכולם ולהפיח בהם חיים, אבל אחרי ששמע אביה את כל הדברים האלה, הוא פשוט נפנף את כל הסיפור במשפט אחד: "את מבלה יותר מידי זמן בבית."

זה הכעיס אותה מאוד. אם כבר, היא גילתה בדיוק שהיא לא מבלה מספיק זמן בבית, או לפחות לא מבלה במספיק מקומות בבית... כל הניסיונות שלה לדבר אליו, לא עזרו. כמה שהיא התעקשה, הוא התעקש בחזרה שכל מה שהיא צריכה זה לטייל קצת בחוץ שאולי כדאי שהיא תלך קצת לעיירה ליד הארמון. הוא לא היה אבא רשע. פשוט, הכאב התמידי ששכן בין חדרי ליבו הקפוא, לא השאיר מקום לכאבם של חדרים אחרים.

מובסת, אך בשום פנים ואופן לא נכנעת. הנסיכה החליטה לקבל את עצת אביה ולצאת לטייל בעיירה הקטנה ששכנה למרגלות ההר שעליו ניצב הארמון המלכותי.

בשנים שבהן המלך והמלכה שלטו באהבה על כל הממלכה, העיירה הזאת שגשגה ופרחה ותושביה נהנו מחיים שמחים ומשגשוג רב. גם אחרי כן, כשהמלך היה עסוק בבניית ארמונו המפואר העיירה שגשגה ונהנתה מביקורים רבים של מהנדסים, אדריכלים, פועלי בניין, סטטי אבן, צבעים, פסלים וציירים כולם הגיעו להתאכסן במלונות של העיירה, לאכול במסעדותיה ולקנות מזכרות מחנויותיה. אבל עכשיו, אחרי שמלכה עזבה לעולמים והמלך סיים את בניית ארמונו, כל השגשוג והשמחה עזבו את העיירה. המלונות נסגרו, המסעדות נותרו ריקות, הרבה אנשים עזבו את המקום בתקווה שימצאו חיים טובים יותר במקומות אחרים ואלה שמפאת גילם לא יכלו לעזוב את העיירה נשארו מחוסרי עבודה ובילו את ימיהם בקיבוץ נדבות ברחובות העיירה.

כשהגיעה הנסיכה אל העיירה היא לא האמינה למראה עיניה. הנסיכה לא הייתה יכולה שלא להרגיש אחריות לכאב השורר בממלכתה. היא התביישה בעצמה על כל הימים שבהם היא שיחקה בחדריה הרבים בלי לחשוב ולו לרגע שיש אנשים בממלכתה שאין להם חדר לשחק בו ויש אפילו כאלה שאין להם מיטה לישון בה. היא ידעה שהיא לא חייבת להרגיש כך. מצד שני, היא ידעה היא לא אשמה בכך שהיא נולדה דווקא להורים האלה, בתוך הארמון הזה.

אבל כמו שאמרנו, היא הייתה נסיכה יפה במיוחד, ויופי אמתי לא מגיע משיער בצבע של השמש או מעור בצבע של קפה עם בדיוק מספיק חלב. יופי אמתי מגיע מתמהיל נכון של לב פתוח לאהבה ולכאב, מרצון כן לעשות טוב, מכוונות טהורות ומשמחה תמה. היא לא הייתה יכולה שלא לחוש אחריות כלפי תושבי העיירה ולו בגלל שיש בידה מה לעשות בנידון.

כל הדרך במעלה ההר המוביל אל הטירה היא התכוננה לשיחה הרצינית שעליה לערוך עם אביה. היא חשבה על החדרים המסכנים שבארמון ועל האנשים המסכנים שבעיירה ועל איך אפשר לעזור להם. כשהגיעה אל המשרד של המלך הוא היה עדיין שם, רכון מעל שולחנו המלא במסמכים ובפניו מאובנות ברצינות האכזרית שלהם.

אחרי שהצליחה למשוך את תשומת ליבו מטבלה ארוכה במיוחד שהוא ניסה להבין,  היא סיפרה לו איך העיירה נראית ועל כל האנשים המסכנים שמאכלסים אותה ולבסוף היא סיפרה לו על הרעיון הממש מצוין שהיה לה: מה אם ניתן לכל האנשים האלה למלא את כל החדרים של הארמון שלנו, וכך לאנשים יהיה איפה לחיות בשלום ולחדרים לא יהיה עצוב!

"השתגעת!" צעק המלך. הוא לא היה אדם רשע, אבל עם הפנים הכועסות האלה הוא נראה ממש אכזרי והנסיכה האמיצה קפצה לאחור בפחד. היא הייתה בטוחה שאבא שלה ישמח לשמוע את הפתרון שלה לבעיה, שהיא חשבה עליו לגמרי לבד. ובשקט בשקט, בלי שהיא אפילו שמה לב, דמעות גדולות ועגולות התחילו לזלוג מעיניה.

זמן מה הם ניצבו זה מול זו, וכעסו של המלך שכח. הוא הביט בבתו הבוכייה ולא יכול היה שלא לנסות להפסיק את הבכי שלה. לבכי של ילדות יש את ההשפעה הזו על מבוגרים. אבל במקום לדבר אל ליבה המלך הסתובב בחזרה לשולחנו והחל מפשפש בין ניירותיו.

כואבת ופגועה הנסיכה החלה לעזוב את משרדו של אביה כאשר ממש ליד דלת הכניסה הוא פתאום קרא לה. "תראי את זה" הוא נופף באחת הטבלאות הרבות שהעסיקו כל כך את ימיו. היא הסתכלה על הנייר הזה שבידו ולא הבינה מה הוא מנסה להגיד. "את רואה פה?" הוא הצביע על ריבוע קטן שהיה בו מספר גדול. "זה המחיר של האבנים של הבית שלנו" וכאן, הוא הצביע על ריבוע אחר, "זה המחיר של העצים... ועוד לא התחלנו לדבר על השכר של כל העובדים שבנו את הבית הזה, ועל תכולת החדרים השונים ועל כל התיקונים שצריך לעשות בכל שבוע כדי לשמור את כל הבית הזה עומד... את מבינה?" הוא הביט בה וראה בעיניה שהיא לא מבינה. "מה זה קשור לכל המספרים האלה?" היא אמרה לבסוף והדמעות הגדולות התפרצו לכדי בכי תמרורים. "אנחנו עשירים והם לא, זה מה שחשוב!"

"את לא מבינה" אמר אביה. "את כל כספי המשפחה השקענו בבניית הבית הזה. לא שמת לב שאנחנו אוכלים רק שתי ארוחות ביום? אם ניתן לכל האנשים האלה לגור כאן, הם ירוששנו אותנו בתוך שבוע. את יודעת מה זה תקורה?"

אחרי שהוא ראה שכל המילים ההגיוניות שלו לא עוזרות לעיניים של הנסיכה להתייבש, הוסיף ואמר: "אין לך מה להרגיש רע. לכל אחד יש את החיים שלו, את לא יכולה להיות אחראית לכל אדם מסכן שגורלו היה מר משלך. יש אנשים שפשוט לא צלח להם המזל, ויש כאלה שיכולים בקלות לשנות את גורלם ורק עצלות או טמטום מונעים מהם לעשות כך."

עיניה של הנסיכה יבשו קצת. היא לא הקשיבה לדברים החכמים של אביה. היא הבינה שעמוק בפנים הוא בעצם מדבר על עצמו, היא הבינה שאביה לא פחות מסכן מכל האנשים האלה בעיירה, שאת כל הימים שלו הוא מבלה עם רשימות ומסמכים וטבלאות רק בשביל לקיים את הבית הגדול שלהם, היא הבינה גם שהיא אולי קצת קטנה מדי להבין את כל הדברים המסובכים האלה שהוא דיבר עליהם. היא הבינה את כל אלה – אבל היא עדיין לא וויתרה. בלי מילה היא עזבה את המשרד של אביה והלכה לטייל קצת בין החדרים לפני שיגיע הזמן לארוחת הערב.

כל אותה ארוחת ערב היא לא אמרה מילה אחת. היא אפילו לא שיחקה עם האוכל. היא רק אכלה בשקט ואחר כך הלכה להתקלח בשקט וצחצחה שיניים בשקט ונשכבה במיטתה בשקט חושבת איך יהיה אפשר להציל את המצב. בלילה היא שוב שמעה את יללות החדרים אבל היא לא קמה ממיטתה. איפשהו בתוך הראש הקטן שלה, בטוח שנמצא הפתרון לבעיה הזו והיא תמצא אותו גם אם זה ייקח לה כל הלילה לחפש. למרבה המזל זה לא לקח כל הלילה ובשעה שהירח הגיע לנקודה הגבוהה ביותר שלו בשמיים היא מצאה את התשובה!

מיד היא קמה ממיטתה ולמרות שהיה ממש מאוחר היא מיהרה לחדר הכתיבה, הניחה מולה ערימה של דפים והחלה לכתוב ולכתוב ולכתוב וגם כשכאבו לה הידיים ועפעפיה התעקשו שתעצום את עיניה היא לא וויתרה עד שסיימה לכתוב את כל המסמך.  

למחרת המלך התעורר רציני ועגמומי כתמיד. הוא צחצח שיניים ברצינות ועגמומית והלך לקרוא את העיתון שלו בחדר ארוחת הבוקר. כשנכנס לחדר ארוחת הבוקר הצטער לראות שבתו הנסיכה לא נמצאת שם ושארוחתה מתקררת. הוא ישב על כסאו ופתח את העיתון היומי כאשר התפלא לגלות שבין קפליו מתחבאים דפים רבים מלאים בכתב היד של בתו.

לרגע קטן הוא פחד מאוד - אולי זה מכתב פרידה? אבל במהרה הדאגה שלו שככה כאשר קרא את הכותרת של המסמך:

'תכנית עסקית להקמת המלון בעל אלף החדרים'

למרבה תדהמתו, בתו הקטנה והפיקחית פיתחה רעיון שלם שבו כל אנשי העיירה יוכלו לעבוד בארמון המלכותי ולהפוך אותו לבית מלון גדול ומפואר. היא אפילו רשמה סרטוט של הפינה המזרחית ביותר של הבית, שם שמרה מספר חדרים לה, לאביה ולמשרד של אביה, ועוד כמה חדרים לצעצועים שהיא פשוט לא יכולה בלעדיהם. המלך קרא את המסמך הזה ובלי לשים לב דמעות גדולות החלו לזלוג מעיניו. הקרח שכלא את ליבו החל להימס ולצאת מעניו כמים חמים של גאווה ואהבה וכאב ושמחה וכל הרגשות הרבים שהמלך לא יכול היה להרגיש כשלבו היה עוד קפוא. כשסיים לקרוא את כל המסמך המפורט מיהר לחדרה של בתו הנסיכה. מצא אותה ישנה עמוק על מיטתה. בשקט בשקט הוא נשק למצחה ויצא מחדרה.

מאוחר בצהרי אותו היום, התעוררה הנסיכה לקול המולה גדול. היא הציצה החוצה מחדרה ונדהמה לראות אנשים רבים מתרוצצים בין החדרים השונים, מכינים אותם לפתיחה החגיגית של "המלון בעל אלף החדרים"

בכל העולם לא היה מלון כה מיוחד. מוסיקאים מכל העולם הגיעו להתאכסן בחדרי המוסיקה שלו, אמנים הגיעו כדי ליהנות מחדרי הציור והפיסול והתפירה וסופרים הגיעו אליו בכדי להעביר חודשים של שקט בחדרי הכתיבה ולסיים סוף סוף את הרומן שלהם. ומכיוון שאין מקום יפה כמקום שבו יוצרים עמלים על יצירתם, מטיילים מכל העולם הגיעו למלון פשוט כדי לנוח לראות כמה יפה ונחמד שם. ועם האנשים המבקרים השגשוג חזר אל הארמון והעיירה.

והנסיכה? עכשיו כשהיה לה מלון שלם לנהל ביחד עם אביה, היא למדה לקרוא את כל הטבלאות ואפילו ליהנות מזה. ובכל ערב, אחרי שהתקלחה וצחצחה שיניים, היא שכבה בשקט על מיטתה וחיכתה, רק לוודא שאף אחד מחדריה לא בוכה.

האוניברסיטאות הראשונות בעולם, מתוך 'אגדות אמתיות 2'

מה הייתה האוניברסיטה הראשונה בעולם? לשאלה זו יש תשובה אחת מפורסמת מאוד ותשובה אחרת נכונה יותר. ומכיוון שבעולם של האוניברסיטאות כל כך אוהבים את הידע ששואפים להצליח לדעת כמה שיותר, חשבתי שיהיה זה ראוי לספר, לא רק את הסיפור הנכון, אלא גם את זה המפורסם. מלבד זאת, אלה סיפורים כל כך יפים שיהיה חבל לוותר על אחד מהם. נתחיל בתשובה המפורסמת:

העיר בולוניה, ידועה בעולם בגלל רחובותיה היפים, אוצרות האמנות הרבים הכמוסים בתוכה, רוטב הפסטה המהולל שלהם – הבולונז, ופסטיבל ספרי הילדים השנתי שלהם, אליו באים מספרי סיפורים מכל העולם לחלוק את ספריהם.

אבל לפני אלף שנה לא היו אוניברסיטאות בכלל ורוב האנשים לא למדו דבר מלבד את המקצוע של אביהם. אנשים האמינו שאדם שהגיע ממשפחה של סנדלרים, לא צריך לדעת דבר מלבד את אמנות התקנת הסנדלים ולכן לא חשבו שיש טעם ללמדו דברים חשובים כמו קריאה, כתיבה וחשבון. וגם אם מישהו הצליח ללמוד לקרוא, לא היו ספריות או חנויות ספרים בשום מקום. ספרים היו סדרך כלל סגורים במרתפיה של הכנסייה, או מעלים אבק בביתם של העשירים ביותר.

כמו כל דבר נדיר בעולם, החוכמה עצמה הפכה להיות משאב יקר מאין כמוהו. מורים שונים מכל איטליה, החלו לטייל מעיר לעיר וללמד את הצעירים שם, בתמורה לשכר נדיב במיוחד, את מה שהם ראו כדברים החשובים בעולם: את החוקים השולטים על הארץ – תורת המשפט, את אמנות הדיבור בצורה רהוטה - הרטוריקה, ואת תורת ההיגיון – הלוגיקה. בקיצור הם לימדו את כל הצעירים להיות עורכי דין. ואם המצב לא היה גרוע מספיק, המורים האלה היו מאחרים באופן קבוע, חותכים מהשיעור מוקדם ולעיתים אפילו מבריזים ממנו לחלוטין ומשאירים את התלמידים לבד בכיתה בלי מורה. בכל פעם שהתלמידים ניסו לומר משהו למוריהם, אלה הצליחו בעזרת לשונם החלקלקה להתחמק מהנושא ועל הדרך גם להעלות את שכרם.

לבסוף התלמידים הגיעו למסקנה שהדבר הזה לא יכול להימשך. הם התאגדו יחדיו והחליטו שמעכשיו הם לא ישלמו למורים את שכרם עד שאלה יסכימו להיענות לדרישותיהם. מה היו דרישותיהם של התלמידים? ראשית הם דרשו שכל המורים יהיו חייבים להופיע לכל השיעורים אלא אם כן יהיה להם אישור מיוחד לחיסור. שנית, התלמידים דרשו שכל מורה יגיש לתלמידים תכנית לימודים מראש ובו יתחייב לכל הנושאים שהוא ילמד אותם במהלך השנה. הדרישה השלישית הייתה שבסוף כל שנה התלמידים יערכו מבחן על כל החומר הנלמד כדי לראות אם המורה אכן לימד כהלכה את החומר שהחייב ללמד. ולבסוף דרשו התלמידים מהמורים שלא ללמד רק את אותם נושאים שוב ושוב; חלק מהתלמידים רצו ללמוד מוסיקה או ספרות, היסטוריה, תיאטרון או פילוסופיה של הטבע (שזה היה השם של המדעים באותה תקופה). הם אמרו שהמקום הזה צריך להיות מקום לכל הידע של העולם, מרכז השכלה אוניברסאלי – ומכאן באה המילה "אוניברסיטה".

מאז ועד היום, האוניברסיטה של בולוניה פועלת כמרכז לימוד גבוהה ואיכותי, במרוצת השנים יצאו משעריה כמה מהאנשים החשובים בעולם. אנשים כמו המדענים קופרניקוס ולואיג'י גלווני, ההוגים פיקו דה לה מירנדולה וארסמוס מרוטרדאם, או כמו החוקרת לאורה באסי והמשורר פטררקה. אבל את הסיפורים של האנשים המופלאים האלה נשמור למקום אחר, עכשיו הגיע הזמן לספר את סיפורה של האוניברסיטה הראשונה בעולם.

מוחמד אל פיחרי היה סוחר עשיר מהעיר קראווין שבתוניסיה, אשר נחה לה אי שם בצפון אפריקה, על חופו הדרומי של הים התיכון. הוא חי במאה השלישית לספירת האיסלאם (המאה התשיעית לספירת הנוצרים, בערך מאתיים שנה לפני סיפורינו הקודם). למוחמד היו שתי בנות, פתימה ומריה, אותן אהב יותר מכל ההון שבעולם.

למרות שידע שכספו הרב יכול להבטיח לבנותיו חיים מחוסרי דאגות, מוחמד אל פיחרי דאג מאוד שהן יגדלו להיות נערות מפונקות שראשן מלא רק בשמלות ותכשיטים והתעקש שבנותיו יזכו לחינוך הטוב ביותר שניתן היה לחלום עליו. מורים וחכמים הגיעו מכל רחבי האומה האיסלאמית ללמד את בנותיו.

אבל אז קרה דבר נורא. שבט של לוחמים ברברים וחסרי השכלה החליט לפלוש לעיר קראווין ולבזוז את אוצרותיה, כדי להציל את חייהן, מוחמד ובנותיו, ביחד עם תושבים רבים של העיר, נאלצו לברוח מערבה, למדבר הגדול המוביל אל העיר פז שבמרוקו שהיה בשנים אלה מרכז משגשג ומזמין. המסע היה ארוך ומפרך ואנשים רבים לא הצליחו לשרוד אותו. בין אותם האנשים היה אביהם של פטימה ומריה.

כשהגיעו לבסוף לעיר פז, שתי האחיות שנותרו לבד בעולם נשבעו זו לזו שהן יקדישו את חייהן כדי ללמד אנשים את הערך של השכלה ותבונה, על מנת שלא יהיו יותר אנשים ברברים כמו אלה שגירשו אותן מעירן.

מריה מיהרה להשתמש בכספי אביה על מנת לבנות מסגד שבו אנשי קאירוואן הגולים יוכלו להתפלל בחופשיות בעוד לאחותה הייתה תכנית שאפתנית הרבה יותר. היא בנתה, צמוד למסגד, מבנה נוסף, גדול יותר ומפואר יותר שבו ניתן יהיה ללמד ולחנך את כל תושבי העיר בכל נושא שניתן להעלות על הדעת. במרכזו של המבנה הזה היא בנה ספרייה גדולה אליה היא הביאה ספרים מכל רחבי העולם, הייתה זו הספרייה הראשונה בעולם שדלתותיה היו פתוחים לקהל הרחב. מסביב לספרייה זו העמידה כיתות שונות בהן יוכלו ללמוד כל מי שחפצים בחכמה. במהרה הפך המקום למפורסם כל כך שאנשים מכל רחבי העולם הגיעו כדי ללמוד וללמד בין כתליו ולזכות לתעודה המכובדת שהמוסד הזה הנפיק לבוגריו. למרות שהמקום נבנה כחלק ממתחם המסגד, דלתות המוסד הלימודי הזה היו פתוחות לאנשי כל הדתות וכך אנו יכולים למצוא בין תלמידיו השונים גם חוקרים מוסלמים ידועים כהיסטוריון איבן ח'לדון וגם הוגים יהודים כרבי משה בן מימון, הלא הוא הרמב"ם.

אז מי משני המקומות האלה היה האוניברסיטה הראשונה? למי אכפת?! העיקר שבעקבות האוניברסיטה בבולוניה ומרכז ההשכלה בפז נבנו מוסדות רבים בכל רחבי העולם, והיום כל אחד ואחת יכולים ליהנות מהשכלה גבוהה ואיכותית באחת מהאוניברסיטאות האלה ולחקור לעומק כל נושא שמעניין אותו או אותה. 

עזרא פאונד / Cantico del sole

המחשבה על איך אמריקה תהיה

אם לקלאסיקות הייתה תפוצה רחבה

            מטרידה את שנתי,

המחשבה על איך אמריקה,

המחשבה על איך אמריקה,

המחשבה על איך אמריקה תהיה

אם לקלאסיקות הייתה תפוצה רחבה

            מטרידה את שנתי.

Nunc dimittis, עתה שחרר את עבדך

עתה שחרר את עבדך

        שייפרד לשלום.

המחשבה על איך אמריקה,

המחשבה על איך אמריקה,

המחשבה על איך אמריקה תהיה

אם לקלאסיקות הייתה תפוצה רחבה...

                        נו טוב!

                        היא מטרידה את שנתי.

דמיון מת מדמיין, סמואל בקט

שום זכר בשום מקום של חיים, אתה אומר, פה, שום קושי שם, דימיון עדיין לא מת, כן, מת, טוב, דיון מת מדמיין. איים, ימים, תכלת, ירוקת, הבזק אחד ונעלם, ללא סוף, השמט. עד שהכול לבן בלובן הכיפה. שום דרך להיכנס, תיכנס, מדוד. קוטר מטר, מטר אחד מהקרקע לפסגת הקימור.  שני ניצבים בזוויות ישרות AB CD מחלקות את הקרקע הלבנה לשני חצאי עיגול ABC BDA. על הקרקע שוכבות שני גופות לבנות. לכל אחת חצי עיגול משלה. לבנים גם הכיפה והקיר העגול בגובה ארבעים וחמישה סנטימטרים ממנו היא בוקעת. צא שוב החוצה. כיפה פשוטה, הכול לבן בלובן הכללי, תחזור פנימה. דפוק. נוקשה בכל מקום. צלצול כפי שבדמיון מצלצל צלול של עצמות. לאור שהופך הכול לכה לבן אין מקור נראה לעין, הכול זוהר באותו זוהר לבן, קרקע, קיר, כיפה, גופות, אין צל. חום עז, המשטח חם אך לא לוהט למגע, הגופות מזיעות. צא שוב החוצה, תחזור, הבד הקטן נעלם, התרומם, הוא נעלם, הכול לבן בלובן הכללי, רד, כנס חזרה פנימה. ריקנות, דומיה, חום, לובן, חכה, האור מתעמעם, הכול מחשיך יחדיו, קרקע, קיר, כיפה, גופות, נגיד עשרים שניות, כל האפורים שיש, האור כבה, הכול נעלם. באותו הזמן הטמפרטורה יורדת, לכיוון המינימום שלה, נגיד דרגת-הקיפאון, באותו הרגע שמגיעים לשחור, מה שיכול להיראות מוזר. המתנה, פחות או יותר ארוכה, אור וחום שבים, הכול הופך לבן לוחם ביחד\ קרקע, קיר, כיפה, גופות, נגיד עשרים שניות, כל האפורים שיש, עד שאנו חוזרים לאותה דרגה בה היינו כשהנפילה החלה. הפוגה, פחות או יותר ארוכה, היות ויכולות להיות הפוגות, כפי שמלמד הניסיון, בין סוף הנפילה וראשית העלייה, הפוגות בעלות אורכים שונים, הנעים בין שבריר של שניה למה שנראה, בזמנים אחרים, במקומות אחרים, כנצח. אותה הערה גם תקפה לגבי ההפוגה האחרת, זו שבין סוף העלייה ותחילת הנפילה. הקיצונים האלה, ככל שהם נמשכים, הם די יציבים, מה שבמקרה של הטמפרטורה יכול להיראות מוזר, בהתחלה. זה גם אפשרי, הניסיון מלמד, שהעלייה והירידה יעצרו לרגע בכל שלב ויסמנו הפוגה, פחות או יותר ארוכה, לפני שזה ימשיך, או יחזור לאחור, העלייה עתה נופלת, הנפילה עולה, כל אחד בתורו עד שיושלמו, או עד שיעצרו בנקודה מסומנת אחרת להפוגה, פחות או יותר ארוכה, לפני שימשיכו, או יחזרו לאחור בשנית, וכן הלאה, עד שלבסוף נגיע לקיצון אחד מהשניים. ווריאציות כגון אלה בין עליה והנפילה, מתחברים באינספור מקצבים, המלווים את המעבד מלבן וחם לשחור וקר, ולהיפך. הקיצונים בלבד הם יציבים כפי שמודגש על ידי הרטט שניתן להבחין בו כאשר הפוגה מתרחשת בשלב ביניים כלשהו\ לא משנה באיזו דרגה ובאיזה משך. אז הכול רוטט, קרקע, קיר, כיפה גופות, בגון אפר או עופרת או בין השניים, כפי יכול להיות. אך על פני הכול, הניסיון מלמד, מעברים לא בטוחים כגון אלה אינם שכיחים. ובדרך כלל, כשהאור מתחיל להיחלש, וביחד איתו החום, התנועה ממשיכה ללא עצירה עד אשר, במהלך משהו כמו עשרים שניות, אנו מגיעים לחושך מוחלט ובאותו הרגע גם נגיד לדרגת-קיפאון. אותה הערה תקפה גם לתנועה המהופכת, אל עבר חום ולובן. השכיח ביותר אחרי תנועות אלה הוא הנפילה או עליה עם הפוגות של משך משתנה באפורים הקודחים האלה, בלי שום שלב של חזרה לאחור. אך בלי קשר לחוסר הוודאויות שלו, התנועה במוקדם או במאוחר לרוגע רגעי נראית בטוחה, לעת עתה, בשחור משחור או בלובן האדיר, עם טמפרטורות תואמות, העולם עדיין מגן כנגד בלגן מתמשך. אחרי שנתגלה באורך פלאי מאיזה חוסר בריק המושלם זה כבר לא בדיוק אותו דבר, מנקודת מבט זו, אבל אין אחרת. לנצח הכול נותר כפי שהיה והתצפית של הבד הקטן הייתה לא יותר מעניין של מזל, הלובן שלו מתמזג עם הלובן המקיף אותו. אבל תיכנס ועכשיו הפוגות קצרות יותר ולעולם לא אותה הסופה. אור וחום נשארים מקושרים כאילו הם מסופקים מאותו המקור אשר לו עדיין אין זכר. דומם על הרצפה, מכופף לשלוש, הראש כנגד הקיר בנקודה B, העכוז כנגד הקיר בנקודה A, הברכיים כנגד הקיר בין B ל-C, כפות הרגליים כנגד הקיר בין C ו-A, כלומר כתוב בתוך החצי עיגול ABC, מתמזג בקרקע הלבנה לחלוטין אלמלא השיער הארוך בגון מוזר של לבן לא מושלם, הגופה הלבנה של אישה לבסוף. באופן דומה כתוב בחצי העיגול השני, כנגד הקיר ראשו בנקושה A, עכוזו בB, ברכיו בין A ל D, כפות רגליו בין D וB, השותף. על צד ימין של שניהם גב לגב ראש לעכוז. מוחזקות מראות לשפתיהם, היא מתערפלת. בידי שמאל שלהם הם מחזיקים את רגלי שמאל קצת מתחת לברך, עם יד ימין שלהם את זרוע שמאל קצת מעל המרפק. באור נסער זה, הלבן הכביר שלו רגוע עתה לרגע נדיר וקצר, בחינה מדוקדקת אינה פשוטה. על אף הזיעה והמראה הם יעברו בקלות כדוממים מלבד העין השמאלית אשר באינטרוולים בלתי ניתנים לחישוב נפתחת לרווחה בפתאומיות ובוהה שחשיפה לא ממצמצת הרבה מעבר למה שהוא אפשרי מבחינה אנושית. כחול חיוור חודר האפקט מדהים, בהתחלה. השניים לעולם לא בוהים יחדיו מלבד פעם אחת, כשההתחלה של אחד חופפת לסיום של השני, למשך בערך עשר שניות. לא שמנים ולא רזים, לא גדולים ולא קטנים, הגופות נראות שלמות ובמצב טוב פחות או יותר, אם לפשוט לפי הצד החשוף לנו. הפנים גם, בהנחה ששני הצדדים שלהם זהים, נראים שאינם חסרים דבר הכרחי. בין הדומייה המוחלטת שלהם והאור העוויתי הניגוד מרשים, בהתחלה, היות ואחד עדין זוכר איך שנדהם על ידי הניגוד. זה ברור עם זאת, מאלף סימנים שונים ארוכים מכדי לדמיין, שהם לא ישנים. רק רשרוש של אה, לא יותר, בדממה, ובאותו הרגע של עין הטרף הרעד הנצחי מדוכא באחת. תשאיר אותם שם, מזיעים וקפואים, יש טוב יותר במקום אחר. לא, החיים נגמרים ולא, אין שום דבר במקום אחר, ואין סיכוי למצוא אי פעם את הניצוץ הלבן ההוא האבוד בלובן הכללי, לראות האם הם עדיין שרועים דומם במתח של הסופה ההיא, או של סופה גרועה מההיא, או בחשיכה השחורה לעד, או בלובן האדיר והבלתי משתנה, ואם לא אז מה הם עושים.

זה כמו

לשאול מכחול כחול על חול

ואז לצלול על המצלול של השירה,

שם נגיעות של אות על אות 

עוטות אותות על הבאות של השורה.

אך להטות להטוטים ולהדהים זאטוטים

זה לא מרשים כשמנסים להתחרות עם המתים

כי גם אם לעיתים אל העתיד עיטים עטים

זה רק אם זה מתאים ועט מטעים לזה צורה.

אם רק תקפיד להעיד על האיד

ואז כמו פקיד להפקיד על הפיד 

היא תהיה לתמיד שם צרורה.

רק לזכור הזרה 

ושאין חזרה 

ושלשבור פה שורה זה נורא.

תיקון חומה / רוברט פרוסט

משהו ישנו שלא אוהב חומה,

ששולח את הרמש הקפוא לבקוע תחתיו

ושופך את הסלעים העליונים בחמה;

ויוצר חגבים בהם זוג יעבור בקלות.

עבודתם של ציידים זה עוד משהו:

הגעתי אחריהם ותיקנתי

במקום בו הפכוהם כל אבן,

אבל הם רצו להוציא ארנב ממחבואו,

לרצות את קריאות הכלבים. המרווחים כלומר,

איש לא ראה או שמע אותם נוצרים,

אך עם בוא עת תיקון-האביב הם שם.

סיפרתי על כך לשכני מעבר לגבעה;

וביום בו אנו נפגשים להלך על הקו

ולהקים את החומה שבנינו שנית

הולכים, אנו שומרים את החומה בנינו

לכל אחד הסלעים שנפלו עבורו.

וכמה מהם ככיכרות וכמה ככדורים

עלינו להטיל כישוף לשמרם מאוזנים:

'תשארו במקומכם עד שנפנה את גבנו!'

אנו שוחכים את אצבעותנו בטיפול בהן.

הו, סתם עוד סוג של משחק חצר,

אחד בכל צד. אין בכך יותר:

במקום בו היא ישנה אין לנו צורך בחומה:

הוא כולו אורן ואני בוסתן תפוחים.

עצי התפוח שלי לעולם לא יחצו את הקו

ויאכלו את הצנוברים למרגלות עציו, אני אומר לו.

הוא רק משיב, 'גדרות טובות יוצרות שכנים טובים.'

האביב הוא הפוחז שבתוכי, ואני תוהה

אם אוכל לשתול רעיון בראשו:

'למה הן יוצרות שכנים טובים? האין זה

רק במקום בו רועות הפרות? אך כאן אין פרות.

לפני שאני בונה חומה אני שואל כדי לדעת

מה אני משאיר בפנים ומה בחוץ,

ובמי אני עלול לפגוע.

משהו ישנו שלא אוהב חומה,

שרוצה שהיא תיפול.' אני יוכל לומר לו 'אלפים',

אך זה לא אלפים בדיוק, ואני מעדיף

שהוא יגיד זאת בעצמו. אני רואה אותו שם

מביא אבן אחוזה היטב בראשה

בכל אחד מידיו, חמוש כלוחם סלעים פראי.

הוא נע בחשיכה כך נדמה לי,

לא רק של קרשים ושל צל העצים. 

הוא לא יחזור בו מאימרת אביו,

וטוב לו עם כמה שהעריך אותה

הוא שוב אומר, 'גדרות טובות עושות שכנים טובים.'

למה לא כותבים יותר אוטופיות?

[מאמר זה פורסם בספרון הטעימות הקטן שהדפסנו לכבוד סיום השלב הראשון של הפרויקט הספרותי של שחר גבאי ושלי "ירושלים החדשה - בין אוטופיה לדיסטופיה"]

כאשר ניגשנו לפרויקט הזה ניצבה לפנינו בעיה אחת עוד לפני שהתחלנו לעבוד. הבעיה הזו הייתה, כפי שהכותרת מרמזת במפורש – מי לעזאזל כותב אוטופיות? בעיה זו קיבלה משנה תוקף לאחר שאספנו את קבוצת הסופרים ומצאנו שבעוד שכולם הצליחו למצוא רעיונות לסיפוריהם הדיסטופיים, כל הסופרים, ללא יוצא מן הכלל, התקשו לחשוב על רעיון לאוטופיה.

בעיה זו נובעת מההקשר ההיסטורי של הז'אנר הספרותי הזה. אם לא די בכך, דומה שנוצר דפוס חשיבה כמעט דוגמתי לפיו, בכל פעם שמישהו העלה רעיון לאוטופיה, מיד קפצו חבריו לשיחה (והוא עצמו בניהם) ומצאו דרכים להראות כיצד רעיון אוטופי זה יוביל בהכרח לדיסטופיה. כאחד מיזמי הפרויקט היה לי חשוב להתמודד עם הבעיה הזו, לפני שחוסר האונים הקולקטיבי הזה יגרור לוויתור על חצי הכוס המלאה של היצירה הספרותית שביקשנו להעמיד.

ספרות לעולם לא נכתבת בוואקום, למרות רצוננו הרומנטי לדמיין איזה סופר, ספק גאון, ללא ספק מטורף, הספון בחדר עבודתו הרחק מההמון המשתולל, ועובד על יצירתו בבדידות מוחלטת. דימוי זה יכול להתאים למעט מאוד סופרים בשר ודם. מרסל פרוסט יכול לשמש אותנו כדוגמה חיובית למודל זה, אך מלבד אותו אציל חולני, קשה למצוא לכך דוגמאות נוספות. הסופר, כמו אותו נביא קדמון, בתוך עמו הוא חי, וכמה שיחפוץ להרחיק את מילותיו מיריד ההבלים של היום-יום אל עבר מחוזותיו הכמוסים של הדמיון, השפה שבה יכתוב, המזון אותו יאכל, העיר שבה הוא חי והחברה ממנה הוא ינסה להתנתק, נכנסים בהכרח אל תוך דבריו. הבנה זו תקפה לכל סוגה ספרותית: בין אם מדובר בפנטזיה אפוקליפטית, או באופרת חלל המתרחשת אלפי שנים בעתיד בגלקסיה רחוקה, אבל בשום סוגה היא אינה ברורה יותר מאשר בסוגה האוטופית.

הסוגה האוטופית לספרות היא כמדע המדינה לפילוסופיה: חלק אינהרנטי מהשלם, אך כזה שמכוון את שאלותיו ספציפית אל החיים בחברה ואל הקשר שבין אדם למדינה. לכן, אם ברצוננו להתחיל לחפש תשובה לשאלה הזו, בדיוק אותם קשרים היסטוריים – בין אם הם פוליטיים, חברתיים, כלכליים או תרבותיים – הופכים להיות חשובים במיוחד.

אבל קשרים כאלה ניתן למנות לנצח ופעולה כזו, בעוד שיש לה חשיבות אקדמית ברורה, בהכרח תהייה מייגעת לעייפה וחשוב מכך, תספק תוצר משעמם להחריד. עם זאת, מתוך אינסוף הקשרים האפשריים, קשר אחד חושף יחס מעניין במיוחד אל הסוגה האוטופית (והדיסטופית, כפי שנראה) וזה הקשר שבין המהפכות השונות שהתרחשו בחברה והאוטופיות שנכתבו ביחס ישיר למהפכות אלו. מתוך הבנה של הקשר הזה, נוכל להמשיך להבנה של הסיבות השונות לדעיכתה של הסוגה האוטופית.

בעיה זו מקבלת משנה תוקף כאשר אנו מנסים לתחום את הסוגה האוטופית בזמן. בניגוד לאמונות האפוקליפטיות שמעודדת הקלישאה – הווידאו לא רצח את כוכב הרדיו. במילים אחרות, אירוע התולדה של מדיום חדש, בין אם זה הטלוויזיה והקולנוע בראשית המאה העשרים, או הולדת הרומן המודרני בראשית המאה השבע עשרה, לא מוביל למותו של המדיום הישן. גם היום, עדיין כותבים יצירות בהיסטוריה ובמדע המדינה, למרות שהסוגות האלה נולדו לפני למעלה מאלפיים שנה, ואפילו יש מי שכותב שירה אפית בימינו (באשר למי שקורא שירה אפית, זו כבר בעיה אחרת...). אותו העיקרון תקף גם לסוגות ספרותיות מודרניות כגון הסיפור הבלשי, הפנטזיה או המדע הבדיוני, סוגות אלו, מהולדתם במאה ה-19 ממשיכות לייצר יצירות חדשות, ולעיתים אף יצירות מופת, עד עצם היום הזה.

אך בבואנו לסוגת האוטופיה המודרנית אנו נתקלים בתופעה ייחודית. למרות שניתן למצוא טקסטים מוקדמים שיכולים להיות מתוארים כמקושרים לסוגה האוטופית, בין אם זה "ספר המדינה" לאפלטון ומממשיכיו הפילוסופיים, או המודלים השונים של "ירושלים החדשה" כגן העדן עלי אדמות במגוון גרסאותיו התאולוגיות, האוטופיה המודרנית מופיעה לראשונה ב1516, עם ספרו של תומאס מור ונעלמת לחלוטין בראשית המאה העשרים. לא במקרה, זה הוא בדיוק המקום שבו מתחילים לכתוב דיסטופיות. אבל אני מקדים את המאוחר.

אם כן, השאלה הניצבת לפנינו עכשיו היא "מדוע הפסיקו לכתוב אוטופיות?" על מנת לענות על שאלה זו, ולמען הסדר הטוב, עלינו להתחיל קודם כל בראשית הסוגה ולבנות את דרכנו קדימה אל עבר אותה נקודת סוף תמוהה. כדי להבין את נקודת הראשית הזו, יש להקדים כמה מילים ולתאר את העולם, כפי שהיה לפני הולדת האוטופיה.

הקלישאה שימי הביניים היו חור שחור בהיסטוריה שלא קרה בו דבר מלבד המתנה מנומנמת לרנסאנס מזמן סולקה מההבנה ההיסטורית שלנו. ימי הביניים היו תקופה תוססת של התפתחות אינטלקטואלית ואפילו טכנולוגית, אם כי בקצב איטי יותר מהקצב האפילפטי של העולם העכשווי. אבל כן היה דבר מה שנשאר למרות כל התמורות השונות והמגוונות, וזה הרעיון שהעולם שלנו מסודר ומאורגן תחת ידו המכוונת של הבורא ושסדר זה הוא נצחי ובלתי ניתן לשינוי. בכל מקום בו נסתכל בעולם ההוא נמצא היררכיה ברורה. בין אם זו ההיררכיה בעולם הצמחים המתחילה מאזובי הקיר ומסתיימת באלון ובארז, או בעולם החי שבתחתיתו הזדחלו הרמשים ובפסגתו קיפצו להם השימפנזה והגורילה (מופתעים שזה לא האריה והעיט? ככל הנראה נולדתם אחרי 1920, עם התמסדות ההתנגדות התיאולוגית לאבולוציה בדמות הגישה הבריאתנית). היררכיה זו המשיכה מעלה עד למלאכים, השרפים והאל עצמו שניצב בגאון בראש הפירמידה. אבל בשום מקום לא ניתן היה למצוא את ההיררכיה הזו בצורה ברורה יותר, מאשר בעולם האדם.

לפני הולדת הרעיון המודרני של האדם כסובייקט עם זכויות טבעיות ואישיות, התשובה לשאלה "מי אתה?" הייתה תמיד נגזרת של "מה אתה עושה למחייתך?" ו"איפה אתה נמצא בסולם החברתי?". בתחתית החברה ניצבו שפופים ומוכים הצמיתים והעבדים. מעליהם היו האיכרים, מעליהם בעלי המלאכות וכן הלאה דרך הסוחרים העירוניים עד לאצולה, למלוכה, לשלוחות הבירוקרטיות הענפות  של הכנסייה ולמעל לכל אלו ניצבו האפיפיור והקיסר.

הסדר הזה, למרות שהצליח לשמור על עצמו קרוב לאלף שנה, הגיע לסופו עם בואה של המגפה הקרויה המוות השחור. כפרים שלמים נמחו מעל פני האדמה ובערים המצב היה גרוע עוד יותר. קרוב לחמישים אחוז מאוכלוסיית אירופה נפלה בטווח של חמש שנים ואתה נפל הסדר הישן. העולם הישן אבד לא בגלל רעיון פילוסופי ולא בגלל יומרות של מלך אלא בגלל שהוא נשען על דמוגרפיה מסוימת ששימרה אותו מתוך יחס מוגדר בין סחורות לעבודה. עם השינוי הדמוגרפי שמסמל המוות השחור, לא ניתן היה לשמור עוד על הסדר הזה. העולם הישן היה עולם שבו סחורות היו יקרות וחיים היו זולים, העולם החדש הוא עולם של סחורות זולות ועבודה יקרה. פתאום לחייו של האדם הפשוט הייתה חשיבות בקיום העולם, חשיבות זו הציבה אותו לצד מוסדות המלוכה והכנסייה.

זה המקום שבו מתחילים לחשוב מחדש על הסדר החברתי. מתוך הדיונים השונים שנוצרו בחברה סביב בעיה זו, מהפכות שונות החלו לצוץ בזו אחר זו כפטריות אחרי הגשם הראשון. הרנסאנס האיטלקי שינה לחלוטין את הדרך שבה אנו מדמיינים את העולם הזה ואת העולם הבא. אמנם, גם בקומדיה של דנטה וגם ב"יום הדין" של מיכאלאנג'לו אנו רואים היאחזות בשרידים של הסדר המופתי שאמור להיות בעולם הבא, אך הפעם העולמות האלה מלאים בבני אדם, עם פנים ושם וביוגרפיה. מהפכת הדפוס הוציאה את הקריאה מכתלי הכנסייה וחצרות האצילים המשכילים, והפכה את ההשכלה לדבר שניתן לרכוש במחיר שווה לכל נפש. הרפורמציה ומלחמות הדת העקובות מדם שצצו בעקבותיה, ערערו לחלוטין על ההגמוניה של הכנסייה הקאתולית. בנוסף, מכתלי האקדמיה שזכתה גם היא להיוולד מחדש באותה תוקפה, החלו לצוץ תגליות שהזיזו פיזית את כדור הארץ עצמו ממקומו היציב במרכז היקום, כמו גם במרכז שבין העדן והשאול, לפינה נידחת בגלקסיה, עוד כדור של חומר שמקיף את השמש בדיוק של מחוג של שעון.

אם לא די בכך שהעולם הישן הפך חדש, הצטרף אליו עולם חדש חדש – בדמות יבשות אמריקה. תחילה עוד חשבו שזה העולם עליו דיברו היוונים, והייתה תקווה שסוף סוף נגלה היכן שכן האי של הציקלופ, ושנגלה איפה רועה הסוס חד-הקרן, ואכן תחילה סימנו היכן נהר האמזונות. אבל במהרה גילו שמדובר במקום חדש לחלוטין שאפילו אריסטו הגדול לא שמע עליו. התגלית המפתיעה ביותר הייתה שהתושבים של העולם החדש הזה חיים עם סדר וארגון משלהם, למרות שהם מעולם לא שמעו על משה רבנו ועל ישוע המושיע. לא היה יותר ספק, זו הייתה העת החדשה. זה הזמן שבו אנשים מתחילים לחשוב מחדש על הרעיון של הסדר, ועם החשיבה על הסדר מופיעה החשיבה האוטופית, כניסיון לענות על השאלה – כיצד צריך להראות הסדר החדש?

תומס מור היה הראשון לנסח אפשרות כזו בספרו "אוטופיה". הספר שטבע את המונח תוך כדי שהוא חותר תחתיו, שכן במילה הלטינית שהוא המציא ככותרת לחיבורו ישנו משחק בין הרעיון של "מקום טוב" למילה "אין-מקום", או מקום שאינו. לא היה לו ספק שהעיר שלו לא יכולה להתקיים, אבל זה לא מנע אותו להשתמש בסוגה הזו כמרחב דיון שירחיב את האפשרויות לסידור החיים בחברה האמתית.

החברה שהוא מתאר מושתתת על ההנחה שכל הסבל שבא לידי ביטוי בדמות עוני ופשיעה, נובע מקיומו של רעיון הרכוש הפרטי. החברה האוטופית של מור לא מחזיקה ברכוש פרטי ואנשיה מתוארים כאנשים חופשיים שבזים לזהב ואוהבים את החוכמה. לא אלאה אתכם  בפירוט של המבנה החברתי והכלכלי של האוטופיה של מור, אבל כן יהיה מעניין להדגיש כאן את הצורה שבה מור מכניס את היסודות לכישלון החברה הזאת בין תיאוריו האופטימיים. מוסבר לנו שאנשיה של אוטופיה הינם שוחרי שלום ורודפי שלום ולכן הם משתמשים בשכירי חרב כדי שיוכלו לשמור על גבולות הממלכה. ממטרות ביטחוניות מובנות אלה, אותם שכירים נשלחים ליצור טבעת הגנה על האזור דרך כיבוש הערים השכנות בלבד. למרות שזה לא נאמר מפורשות, הקורא אמור להבין מכך שנוצר כאן פרדוקס. שכן, ברגע שהערים נכבשות, הן הופכות להיות חלק מהממלכה ואז ישנו צורך לכבוש את הממלכה הבאה כדי לשמור על השלום בתוך גבולותינו.

מאה שנה אחרי מור, תומאסו קמפנלה ממשיך את הרעיון האוטופי בספרו "עיר השמש". גם כאן אנו מוצאים עיר ללא רכוש פרטי בה כל אזרחיה נהנים משוויון מוחלט וחולקים בכל הרכוש במשותף, כולל את הנשים, שמשום מה טעו בדרכן אל העיר ונכנסו אליה כסחורה. אבל העניין הזה עם הנשים שמזעזע כל בן תרבות של דורנו, לא היה ההיבט המשמעותי בספרו של קמפנלה. ככל שזה עניין את קהל קוראיו, הקסם של העיר שלו, היה במבנה הייחודי שלה. העיר נבנתה בצורה של טבעות על גבי טבעות של חומות המתכנסות בתוך עצמן אל עבר טבורה. על החומות האלה מצוירים כל ההוגים הגדולים עם רעיונותיהם, כמו גם המבנה של מערכת השמש ושאר תגליות המדע. זו עיר שחינוכה מקועקע על קירותיה, כך שעצם ההליכה בעיר היא אקט של השכלה הומניסטית.

בערך באותה תקופה פרנסיס בייקון מפרסם את הגרסה שלו לאוטופיה בשם "אטלנטיס החדשה". זו היא עיר של מדע ומחקר שאם נרצה לתאר אותה היום זה יהיה כאילו מחלקת מדעי הטבע של האוניברסיטה התפשטה והשתלטה על העיר כולה. העיר בנויה מחללים על גבי חללים שייעודם היחיד הוא מחקר. אולמות צלילים לחקר אקוסטיקה, חדרי כבשן לחקר אש, ומרחבים לחקר השפעותיהם של לחות ויובש על חומרים שונים. פרנסיס בייקון, שראה את ההישגים הגדולים להם הגיעו אנשי הפילוסופיה של הטבע שקדמו לו, בחן את האופן שבו הם הגיעו להישגים אלו, דרך ניתוח, התבוננות, ניסוי וטעייה, והגיע למסקנה שאם ברצוננו להמשיך לחתור קדימה אל עבר גן עדן עלי אדמות, יהיה עלינו לערוך עוד מחקר רב בדרכנו להבין ולזכות בשליטה על הטבע. לשם כך הוא לא רק כתב אוטופיה, הוא גם המציא את המתודה האינדוקטיבית בחקר העולם והיה לאבי השיטה המדעית המודרנית.

שלושת יצירות אלו מהוות נקודת פתיחה בסוגה האוטופית, ולמרות שלא הייתה עדיין סוגה דיסטופית לבקר אותן, הייתה סאטירה. ואכן, אם נבחן לרגע את ספרו של סוויפט "מסעות גוליבר" משנת 1726, בדיוק מאה שנה אחרי "אטלנטיס החדשה" נמצא את גיבורו מגיע ראשית לעיר הליליפוטים, שבדומה ל"אוטופיה" של מור, תושביה הקטנים יכולים לחיות חיים טובים ושלווים, אך במקום זאת הם עסוקים כל הזמן במלחמות כיבוש בשם עליונות רעיונותיהם המטופשים. כאשר הוא מגיע לארץ הסוסים, הלא הם ההוייננייימממם, הוא מוצא עם כה נשגב ונעלה שהם לא יכולים אפילו להריח שום דבר אנושי ומוצאים את בני האדם החיים סביבם כאשפה אנושית של גסות ובורות שאינה ראויה אלא לחיי עבדות. היחס בין אלה לאנשי "עיר השמש" אינו ישיר, אך הוא מעניין, שכן מה יהיה על אותם הומניסטים משכילים המתבלים את חייהם באוויר הפסגות של התבונה, כאשר הם יצאו מעירם? האם גם הם לא יוכלו להימנע מלראות את שכניהם בורים, גסים ונחותים? לבסוף, גוליבר מתאר את העיר "לפוטה" (כן, הוא ידע שכך אומרים 'זונה' בספרדית), שם אנו מוצאים עיר של מדענים משכילים המרחפת בשמיים כמו הגז המצטבר מאופיים הפלצני. אך מכיוון שכל עיר זקוקה לאוכל, בעיה שבייקון לא חשב שיש צורך להתייחס אליה בספרו, העיר הזו משעבדת את אדמות האיכרים שמתחתה תוך איום מתמיד שאם האוכל לא יגיע בשעה ובמידה הרצויה, הם פשוט ינחיתו את חלליתם על ראשם. חלק זה של הספר, יכול בצדק להיחשב הדיסטופיה הראשונה בספרות.

הציניות הזו שמשתקפת מהסאטירה של סוויפט משקפת את האופן שבו הנאורות המאוחרת תפסה את הנאיביות של האוטופיות הראשונות. אבל אז הגיעה סדרה נוספת של מהפכות ששינו לא רק את התודעה אלא את כל המבנה החברתי מהיסוד. ראשית, המהפכה בארצות הברית, ההינתקות של המושבות מבריטניה וההקמה חסרת התקדים של מדינה המבוססת על חוקה וזכויות אדם בסיסיות. מיד לאחר מכן, המהפכה הצרפתית עם סמליה הבולטים – מצד אחד חירות, שוויון ואחווה כערכים אוניברסליים, מצד שני הגיליוטינה, עם המכניזציה של ההרג בשם ערכים אלה והטרור שמיהר לבוא אחריה. כדי להשלים את סדרת המהפכות האלה היסטוריונים ממהרים למנות גם את המהפכה התעשייתית והשינוי החברתי הגדול שהיא הביאה עמה – לא עוד נחוצים 90 איכרים בכפר על מנת לכלכל עשרה בורגנים בעיר, מעתה העיר עצמה הופכת למנגנון שמייצר ולא רק צורך. אבל אל לנו לשכוח שבמקביל למהפכות מפורסמות אלה, מהפכות רבות נוספות התחוללו והשתוללו בעולם; זה הזמן שבו דרום אמריקה משתחררת משלשלאות המערב בסדרה של מהפכות המאחדות את שרידי הילידים ובני העבדים עם שאר תושבי הארץ החדשים ומייצרת סדרה של מדינות חדשות. ביוון מתחוללת מלחמת אזרחים שתנתק אותה מהשפעה עות'מנית, גרמניה מתהווה לכדי עם אחד ולבסוף גם לכדי מדינה ובמזרח, אביב העמים מעורר את העם למרוד. לרגע דומה שהעולם כולו שרוי בכאוס מוחלט ולא ברור לאן פנינו מועדות, האם העולם הישן יצליח "להחזיר את השד לבקבוק" כמו שרוצים החברים בוינה? או שמא אין ברירה אלא לבנות מודל חברתי חדש תחת רעיון המדינה המודרנית?

מתוך הלוע הנפער שהשאלה הזו מעוררת מתחיל להיכתב פרץ אדיר של יצירות אוטופיות, בניהן סוג חדש של כתיבה אוטופית המבקשת ליצור אוטופיה עלי אדמות. הנרי סן סימון, לדוגמא, הציע שנוותר על העול הכלכלי של פוליטיקאים וניתן את המושכות בידיהם הנאמנות של אנשי התעשייה החדשה, ותיאר אוטופיה סוציאליסטית בדמות מדינה של מנכ"לים, בנקאים וקבלנים. (אלוהים יודע מניין הגיעה לו המחשבה שזה יכול להיות רעיון טוב).

מצדו השני של מתרס הסוציאליזם האוטופי, שארל פורייה חושב שהרעיון של המהפכה התעשייתית הוא רק אופנה שתחלוף בהקדם וביקש לכוון את החברה לעזוב את הערים ולגור בכפרים חקלאיים קומונאליים בהם האנשים יחיו בשוויון מוחלט ויחלקו בכל. האירוניה הגדולה של ההיסטוריה היא שהיחידים שהקשיבו לו היו אנשי הקיבוץ הציוני, מה שלא היה מעודד את פורייה שהיה אנטישמי מהסוג הנאלח ביותר.

לצד הסוציאליסטים האוטופיים, היו גם אוטופיסטים סוציאליים, שבמקום להציע מודל חברתי הלכה למעשה, כתבו רומנים אוטופיים, ברוח אותם ספרים קלאסיים שתיארנו. אדוארד בלאמי, בספרו "מבט לאחור" משנת 1888, הראה אמריקה עתידית שבה התעשייה החליפה את האדם בכל המטלות המתישות של חיי היום יום ואפשרה לו לחיות חיים גבוהים יותר של רוח. לא עוד עולם של פועלים ומנהלים, עולם של שוויון ואחווה שבו גיל הפרישה הוא 45 וכולם מקבלים פנסיה תקציבית. איך ניתן להגיע לעולם הזה? על ידי הלאמת כל התעשייה וניהולה כצבא תעשייתי על ידי המדינה. רעיונות אלה אמנם נשמעים מופרכים לקורא של ראשית המאה ה-21, אבל חשוב להבין שבזמנו הם נראו כלים מושלמים כדי לעשות סדר בעולם המוזר החדש שבו אנשים חיים. בעשורים הבאים מאות "מועדוני בלאמי" נפתחים בארצות הברית וביבשת ובהם אנשים נאספים בבתים כדי לקרוא יחדיו, לדון ואולי גם לתכנן את המהפכה הסוציאליסטית הבאה. הם אפילו כמעט מצליחים להביא לנציג מטעמם בבית הלבן. אלה המועדונים שהדליקו את הנורה האדומה אצל הובר והביאו לעידן מקארתי בו כל קבוצה בסלון שמדברת פוליטיקה חשודה בחתירה תחת הדמוקרטיה.

וויליאם מוריס, אם נרצה דוגמת נגד כדי לאזן את התמונה, פרסם רומן בתגובה לספרו של בלאמי בשם "חדשות משום מקום", שם מתואר מצב בו החברה כולה מחליטה לוותר על כל הרעש והזיהום של המהפכה התעשייתית ולצאת לפרוורים, שם כל תושבי המדינה חיים באחוזות בכפר ונהנים מהשקט האיטי של החירות היחסית של איכרים במאה ה-13 שערפו את ראשו של האציל בטירה. 

אבל אנחנו לא מתחילים לגרד את פני השטח של הפיצוץ האוטופי שהתרחש בשנים אלה. מתוך בערך 250 יצירות אוטופיות שפורסמו מאז תומס מור, קרוב ל200 פורסמו בחצי השני של המאה ה19 ורובם המוחלט הופיע בשני העשורים האחרונים של המאה. אין לנו זמן או רצון למנות את כולם, אבל מה שחשוב כאן, על מנת לקדם את הנרטיב שלנו, הוא ביקורת ישירה על הרעיונות האוטופיים האלה, שבאה בדמותם ובכתביהם של שני בחורים – קארל מארקס ופרדריק אנגלס. בשורתם של אלה? תשכחו מהסוציאליזם האוטופי ומהאוטופיות הסוציאליסטיות וקבלו רעיון חדש ומהפכני – סוציאליזם. כזה רגיל, בלי אוטופיה. אי אפשר לקרוא את שני אלה בלי להבין את הביקורת הישירה שלהם כלפי האוטופיסטים. המצב נהיה כל כך חמור שכל מה שסוציאליסט היה צריך כדי לדחות את רעיונותיו של חברו, היה לקרוא לו "אוטופיסט" והשיחה הייתה נגמרת, אם לא מתפתחת לחילופי אגרופים.

מתוך הרעיונות של מארקס ואנגלס, ושל כל המהפכנים הסוציאליסטים שבאו אחריהם, אנחנו רואים גל שלישי של מהפכות שמכה בעולם. חשוב לשים לב לשינוי שחל כאן, קודם לכן תיארנו אוטופיות המופיעות אחרי שינויים ומנסות לחשוב כיצד ניתן לסדר מחדש את השברים של העולם הישן, הפעם אנחנו פוגשים במהפכות שנולדות מתוך רעיונות אוטופיים. יש כאן היפוך בסדר הדברים ולהיפוך זה תהיה משמעות חשובה לשאלתנו.

אבל קודם כל צריך להכיר בשינויים הגדולים שהביא אתו החצי הראשון של המאה העשרים. מלחמת העולם הראשונה לא רק הראתה עד כמה אפל יכול להיות הצד האפל של המהפכה התעשייתית - צורות חדשות של הרג ממוכן באות לעולם, והופכות  את הגיליוטינה להראות כצעצוע חמוד במופע של קוסם), אלא גם הסדר הישן כולו התתחיל להתמוטט; האימפריה הצארית נופלת והופכת למדינה הקומוניסטית הראשונה, האימפריה העות'מנית והאימפריה האוסטרו-הונגרית ששלטו על העולם במאות הקודמות,  נמחות בהירף עין ואחריהן, בתהליך שלא יושלם עד 1948, גם האימפריה הבריטית, האימפריה הגדולה ביותר שהעולם ידע, מתפרקת. אם לא די בכך, העולם כולו משנה את פניו. כרכרות ללא סוסים מתחילות למלא את הדרכים, פנסי רחוב ממלאים את החושך באור, הבתים מתחברים לחשמל, מכשירי רדיו מעבירים שידורים ישירים לכל הבתים ואפילו מטוסים מתחילים להניע אנשים במרחב שעד כה היה שמור לבעלי כנף.

אם עקבתם אחרי הדפוס שבנינו עד כה, הרי שיש לשער שכל השינויים האלה יביאו לפרץ נוסף של ספרות אוטופית, אבל הפעם דומה שהסוגה הזאת איבדה את קסמה לחלוטין. מתחילת המאה עדיין ניתן למצוא כמה אוטופיות אחרונות, כגון "אלטנוילנד" של הרצל המציע את ציון לפתרון לבעיה היהודית, במקום בו הם יוכלו לחיות בשקט, בשלווה ובשלום עם אחיהם הערבים שרק יהיו שמחים לקבל טעימה מאירופה בביתם. או את הספר "ארצה" של שרלוט פרקינס גילמן המתאר אוטופיה פמיניסטית בה הנשים חיות בלא גברים ובלי כל התחרות והמלחמה שאלה מביאים איתם.

אבל כאן צריך להבחין שאנו כבר לא מדברים על אוטופיות אוניברסליות שמבקשות להציע פתרון לאזרח בחברה האנושית בכללותה, אלא אוטופיות לוקאליות שרוצות להצביע על בעיה של חלק ספציפי בחברה ולהציע פתרונות עבור חלק זה בלבד. גם ליצירות אלו היו המהפכות שהם יזמו. הסופרג'יסטיות בארצות הברית החזיקו בספריה של גילמן בידיהן כשהן הלכו ברחובות עם קריאותיהן לשוויון וזכות בחירה, וגם הרצל הצליח למצוא את חבורת התימהונים שתהפוך את אגדתו למציאות. אבל באופן כללי דומה היה שכוחה של הסוגה דעך ושאת מקומה תופסת אחותה הצעירה היפה והמלנכולית – הדיסטופיה.

הדיסטופיות בראשיתן היו תגובות ישירות לשינויים שהמאה העשרים הביאה עמה. בתגובה ישירה למהפכה הבולשביקית בארצו, יבגני זמיאטין כותב את "אנחנו" ומתאר עולם שבו אנשים הם מספרים, כל הקירות של כל הדירות הן זכוכית שקופה, סקס זה עניין ביורוקרטי וקיומה של נשמה זה מחלה שיש לרפא מהאדם. אלדוס האקסלי, בתגובה לאופטימיות האוטופית שהציע המדע כותב את "עולם חדש נפלא", שם שיטת המעמדות נשמרת באמצעות הרבעה מלאכותית מחושבת וחינוך פבלובי לשימור הסטטוס קוו. איין ראנד, כביקורת ישירה לכל אלה שחשבו שהסציאליזם יביא אותנו בחזרה למי המנוחות של ימי הביניים, כותבת את "המנון" שם הסוציאליזם הוביל את כולם לימי הביניים. ג'ורג' אורוול, ככל הנראה בהזמנה מטעם ממשלת בריטניה, כותב את "1984" ומראה איך עיקרון הסגידה למנהיג, בצירוף עם אמצעי השליטה של העולם המודרני (וכמה שעוד לא הומצאו), יכול ליצור עולם שלם של עבדים שבו עצם המחשבה על שינוי עלולה לגרור את האזרח לחינוך מחדש.

ריי ברדבורי, בתגובה ישירה לדעיכת ימי העדנה של הספרות הכתובה, כותב את "פארנהייט 451", שם לוחמי האש נקראים לשרוף ספרים ולעיתים גם בני אדם, וכל מה שצריך כדי לשלוט בעם זה טלוויזיה גדולה מספיק שתדאג לטמטם את התושבים לחשוב שחייהם טובים ולדאוג שיצביעו שנה אחר שנה לאותו מנהיג. קורט וונגוט ברומן שלו "נגן פסנתר" מתאר עולם שחווה מהפיכה תעשייתית שניה, עולם שבו יש צורך רק במהנדסים ובמנהלים וכל בעל מלאכה אחר נידון לקושש לעצמו פרנסה בדוחק. מרגרט אטווד שרואה את ההישגים הגדולים של המהפכה הפמיניסטית כותבת את "מעשיית האומנת", שם כוחות שמרניים הצליחו להחזיר את הגלגל לאחור ונשים חוזרות לחיי שפחות כל כך מהר, שחלקן עוד זוכרות במעורפל איך זה הרגיש ללבוש מכנסיים. ואצלנו, עמוס קינן כותב את "הדרך לעין חרוד", שם ישראל מצליחה לגמור עם הבעיה הערבית, אך מוצאת עצמה עם צבא ענקי שבהעדר אויב חיצוני מתחיל לרדות באזרחים עצמם. הסוגה הדיסטופית הפכה כל כך שגורה בשפה התרבותית שלנו שרק בעשור האחרון אנחנו יכולים להצביע על עשרות סדרות ספרי נעורים דיסטופיים שברוח התקופה עובדו לשוברי קופות. יצירות כמו "משחקי הרעב", "הרץ במבוך" ו"חריגים".    

עכשיו אנחנו יכולים לשוב ולשאול את השאלה ההיא – למה לא כותבים יותר אוטופיות?

ניתן להצביע על כמה תשובות שונות ומקבילות לשאלה זו, שכל אחת מהן העניקה את תרומתה לתופעה הספרותית הייחודית הזו שבה סוגה נעלמת. ראשית, רעיון הפרט. רעיון הפרט, כפי שכבר נרמז לגביו בגוף מאמר זה, עבר אבולוציה משל עצמו במקביל לרעיון האוטופיה. אנחנו חיים בעידן בו רעיון הפרט נתפש כחשוב הרבה יותר  מהערכים בו הוא אוחז או האידיאולוגיות שבשמם הוא נלחם. זה הוא עידן הסלפי, עידן שבו החופש שלי לחשוב ולנוע בשבילֵי בשבילי, הוא זכות בסיסית החותרת תחת המחשבה האוטופית. כל האוטופיות שהוצגו כאן מציעות פתרון טוב לכולם, אף אחת מהן לא מתמודדת עם האיש שפתרון זה לא מתאים לו. לעומת זאת כל הדיסטופיות מציעות את סיפורו של אותו הפרט שהחיים המוצעים לו מתנגשים עם רצונותיו, תשוקותיו ומחשבותיו. ברובן אפילו מתוארת מציאות שנתפשת על ידי כל הסובבים אותו כאוטופיה. ברגע שאוטופיה נדרשת להתמודד עם שאלת הפרט הזו ומשיבה בכפייה – היא הופכת לדיסטופיה.

שנית, בעיית הטרור. מאז שרובספייר טבע את המונח "אי אפשר להכין חביתה מבלי לשבור כמה ביצים", ואישר על פי היגיון זה את קיומו של הטרור בראשית שנות המהפכה, הטרור הפך כלי פוליטי מהותי בתהליכי הקמתם של אוטופיות עלי אדמות. הטרור הזה אינו זהה לטרור המודרני של פעולות ראווה בתוך שטחי האויב שנועדו לזרוע הרס וחרדתה על אדמתם, אלא זה טרור אחר, מסוכן הרבה יותר שממומש ככלי לכינון רעיונות אוטופיים של הנהגה שדווקא מכיוון שהיא חותרת לכינון אוטופיה, היא רואה עצמה מוצדקת בפעולותיה. זה הוא הטרור של סטאלין, של היטלר, של החמר רוז' בקמבודיה ושל דאעש. אחרי העבר הלא רחוק הזה, עצם המחשבה על אוטופיות ראויה לחשד, ובמקומות מסוימים, אף למעקב של הרשויות.

סיבה שלישית נעוצה במצב שבו השיח הכלכלי שלנו תקוע. מאז אותה ישיבה אחרי המהפכה הצרפתית, בה האחווה התעופפה מהחלון אחרי שאנשי העיר מימין ראו שרצונם לחירות לא מתיישב בדיוק עם רצונותיהם של אנשי הכפר משמאל לשוויון. אותם ערכים התפתחו מאז. השוויון הפך לסוציאליזם וזה הפך לקומוניזם וכשזה נכשל, לדרישה לצדק חברתי. מצד ימין, רעיון החירות הפך לליברליזם, זה הפך לרעיון הקפיטל והשוק החופשי, מה שהפך בתורו לקפיטליזם והיום מרים את ראשו בדמות ליברטריאניזם.  כל האוטופיות שהצגנו ניצבות על הציר הזה שבין ימין לשמאל כך שהיום הדיאלוג עצמו בין שני הצדדים אינו אפשרי משום שכל אחד מהצדדים רואה את האוטופיה של האחר כדיסטופיה של עצמו. עד שלא נוכל לצאת מהדיכוטומיה הזאת לא נוכל להרחיב את הדיון למחוזות חדשים על ידי דמיון אוטופיות חדשות.

סיבה נוספת שניתן למנות כאן, היא הולדת הסוגה המקבילה "מדע בדיוני". הסוגה האוטופית, במובן מסוים, היא צורה מוקדמת של מדע בדיוני. לא פעם אנו נתקלים שם בסיפורים המתרחשים בעתיד, או בסיפורים המתבססים על טכנולוגיות מתקדמות שעדיין לא היו קיימות, בזמן שהאוטופיה נכתבה. "מבט לאחור" של בלאמי, יכול להיות דוגמא טובה לכך. בנוסף, סופרים רבים של מדע בדיוני, ובראש ובראשונה ה. ג. וולס, כתבו יצירות אוטופיות לצד יצירותיהם המדע-בדיוניות, תוך הכרה בכך שהם כותבים בשתי צורות ספרותיות שונות. עם ההתפוצצות של המדע הבדיוני במאה העשרים ובמיוחד אחרי "תור הזהב" של שנות הארבעים והחמישים, דומה שהמדע הבדיוני יכול לספק צרכים רבים של הסוגה האוטופית, ובפרט החשיבה על צורות שלטון אלטרנטיביות בסביבה עתידית, תוך בחינה שלהן באופן עשיר יותר מ"העולם המושלם" של האוטופיה. החברות המתוארות אצל אייזק אסימוב והיינליין נראות לעיתים כאוטופיות, אבל הצורה הסיפורית של המדע הבדיוני מאפשרת בחינה של החברות האלה מהיבטים שונים במקביל; הן לא מתוארות כאוטופיות; חברות טובות ומושלמות ככל שניתן להיות; אלא מתמודדות טוב עם בעיות קיימות ובו בזמן מייצרות בעיות חדשות שהחברה שלנו עוד לא מצאה עצמה נדרשת להתמודד איתן.

לבסוף, ישנו צורך להתמודד עם קושי מהותי שהעידן שלנו מציב לרעיון האוטופיה עצמו. זה אותו דבר מוזר הנקרא "המצב הפוסטמודרני". מאחורי כל אוטופיה ניצבת הנחת היסוד הבסיסית שיש אמת והיא אחת והיא ברשותו של המחבר. המצב הפוסטמודרני לא יכול לסבול אף אחד מהחלקים של ההנחה הזאת. הוא לא בטוח שיש בכלל אמת ואיננו חיים בעולם שבו, כמו אמרתו של חסאן אל-צאבח – "דבר אינו אמתי – הכול מותר". וגם אם המצב הפוסט-מודרני יואיל בטובו להכיר בקיומה של אמת, הוא יירתע מאוד מהטענה שאמת זו הינה אחת ולא אופן הסתכלות אפשרי מבין אלפי אפשרויות אחרות שהינן תקפות באותה מידה. מניין לנו שהאמת אינה כמספר העיניים, כפול מספר המבטים? במרחב כזה, קשה לתאר מצב שבו סופר כותב אוטופיה קלאסית לפיה האמת נתונה במידה כזו ברורה, שניתן להתחיל להסדיר חיים על פיה.

מכל הסיבות האלה, ניתן לראות מדוע הסוגה האוטופית דעכה בנוף הספרותי של ימינו, ומדוע - למרות כל השינויים החברתיים והטכנולוגיים שהביא עמו העידן החדש - עדין לא הביאו אלו לגל חדש של כתיבה אוטופית, כמו שראינו בתקופות של שינוי גדול בעבר. אבל עדיין נותרה שאלה אחת להתמודד איתה – מדוע בכלל לכתוב אוטופיות? מדוע להתחיל, דווקא עכשיו, עם שחר המאה העשרים ואחת בפרויקט ספרותי תמוה כל כך ששם לו למטרה לכתוב, לא אחת, אלא כרך שלם של אוטופיות שונות?

הסיבה המרכזית לכך נעוצה בכך שאנחנו כבר לא חיים בעידן הפוסט מודרני. העידן הזה נמצא מאחורינו. אנחנו חיים בעידן פוסט-פוסט מודרני, או בקיצור – בעידן הפוסט. כל הערכים והרעיונות הישנים התמוטטו מאחורינו ואנו נותרים עם השיתוק הזה שבין להיות דבר קטן חסר אונים הכפוף לאינסוף כוחות גדולים שאין לו כל יכולת להשפיע עליהם לבין אגוצנטריות מטרידה הרואה את כל כולי מסוכם בתמונת תקריב של פרצוף ומשפט שנון. אנחנו חיים בעידן שבו איש לא מסכים עם המצב הקיים, אך כולם מקבלים אותו ולא חושבים שניתן לשנות אותו באופן מהותי, למרות שמי שעשו את כל השינויים הגדולים בהיסטוריה שלנו, היו בשר ודם בדיוק כמונו. בקיצור, הפסקנו לחלום. במצב כזה נוצר צורך חדש באוטופיה, לא כזו שתורה אותנו לאופן הנכון והמושלם של החיים, אלא כזו שתעורר אותנו מחדש לחשוב על חיינו ובעיקר על עתידנו, כדבר הניתן לשינוי. אוטופיות נחוצות על מנת לפתוח אותנו לאפשרויות חדשות של חיים בחברה פרדוקסלית שככל שהיא נהיית יותר מחוברת, הקרבה הבין-אישית הופכת יתר נדירה בה, להראות צורות חיים שלא ידענו שביכולתנו לחיות. להראות לנו שאפשר, גם בעולם ווירטואלי, להיות.

לביקורות ומאמרים נוספים לחצו כאן

הנסיכה האמתית

לפני שנים רבות במקום רחוק מאוד מהצד השני של העיר, הייתה ממלכה מוזרה מאוד. ממלכה הפוכה. שם, מי שעבד יותר הרוויח פחות, ומי שעבר הכי פחות הרוויח הכי הרבה. במקום ההוא כולם כתבו שירים על אהבה, אבל אף אחד לא ממש האמין בה. את כל הילדים שאהבו להתרוצץ בחוץ הכריחו לשבת בשקט בפנים, ואת כל הילדים שאהבו לשבת בשקט בפנים הכריחו לצאת החוצה והתרוצץ.

באותה ממלכה הייתה עיר קטנה עם שם קצר, ובעיר הזו הייתה שכונה מסוימת עם שם ארוך. ושם באחד הבתים במורד הרחוב, גרה נסיכה אמתית. כמו כל הנסיכות האחרות היא הייתה יפה מאוד. היו לה שיער ועיניים ואף וסנטר וכל האיברים האחרים שיש לנסיכות יפות. אמנם, לא היה לה ארמון עם משרתים, אבל היא גרה בבית קטן וחמוד עם משפחתה ואפילו היה לה חדר משלה, אותו היא חלקה עם אחותה הקטנה. לא היו לה שמלות רבות וצבעוניות, אבל היא ידעה לשמור על השמלות שהיו לה תמיד נקיות ויפות ממש כמו חדשות. לא היה לה כתר מוזהב עם אבני חן גדולות, אבל הייתה לה קשת וורודה מיוחדת שהתנוסס עליה פרח יפהפה שלא היה לאף אחת אחרת, כי אמא שלה תפרה אותו על הקשת במיוחד בשבילה.

אבל, בניגוד לכל הנסיכות האחרות, אפילו אלה עם הארמון והשמלות והכתרים, היא הייתה נסיכה אמתית. שכן, כדי להיות נסיכה אמתית, לא מספיק רק להיות נסיכה – צריך גם להיות אמתית. והנסיכה האמתית הזו הייתה תמיד מתייעצת עם ליבה, ועושה רק מה שהיא מרגישה שלמה אתו. וחוץ מזה – אמא שלה אמרה לה שהיא נסיכה, ואבא שלה, שהייתה לו ספרייה מאוד גדולה בבית, אמר לה שהוא יודע בוודאות שהיא אמתית.

יום אחד, בדיוק כשהנסיכה יצאה מביתה כדי לזרוק את הזבל, עברה כרכרה מלכותית במיוחד ברחוב שבו היא גרה. היו לה לא פחות משמונה עשרה סוסים שצעדו באיטיות מלכותית כמו שרק סוסים אציליים במיוחד יודעים, בקדמת הכרכרה ישנו שני משרתים-רכבים בבגדים מגוהצים ביותר ואחזו במושכות – אחד היה אחראי בשביל לפנות ימינה, ואחד בשביל לפנות שמאלה. מאחורי הכרכרה ניצבו שני משרתים נוספים עם נעליים מבריקות, אחד שאחראי לפתוח את הדלת ואחד שאמון על סגירתה. זו הייתה כרכרה כל כך גדולה ומלכותית, שאפילו אם היא הייתה נוסעת לבדה על הכביש, עדיין היה שם פקק.

הנסיכה שלנו נעמדה ליד דלת ביתה והמתינה שהכרכרה תעבור, על מנת לחצות את הכביש ולהגיע אל פח הזבל בצד השני, כאשר, ממש במקרה, עיניה פגשו בעיניו של הנסיך שהיה בתוכה. הנסיכה התבוננה בו. הוא היה צעיר ונאה וכל השערות שלו היו בדיוק במקום. אבל הוא, שפגש נסיכות רבות בחייו, מעולם לא ראה נסיכה יפה ממנה, כי הוא מעולם לא ראה נסיכה אמתית.

חיש מהר הוא קרא למשרתיו לעצור את הכרכרה והרכב שהיה אחראי על העצירות משך במושכות וכל שמונה עשרה הסוסים עצרו בנימוס האצילי השמור לסוסים מהמעלה הגבוהה ביותר. מיד אחרי כן, המשרת שאחראי על פתיחת הדלתות מיהר לפתוח את הדלת והשתחווה בזמן שהנסיך ירד לפגוש בנסיכה.

"גבירתי הנאווה" אמר הנסיך, "מעולם לא ראיתי עלמה יפה ממך בכל הממלכה, אין לי ספק שאת בהחלט נסיכה אמתית". לשמע הדברים האלה הנסיכה הסמיקה בשקט והשפילה את עיניה, לגלות שמגפיו הסגולות של הנסיך שובצו באבני אזמרגד נוצצות.

"סלחי לי גבירתי, אם אהיה בוטה, אך ליבי לא מותיר לי לשתוק." המשיך הנסיך, "האם תואילי בטובך להינשא לי ולהיות לי לאישה?"

הנסיכה לא ידעה כיצד להשיב. זה בהחלט היה אירוע מפתיע שלא התכוננה לו מעולם. אבל היא ידעה שכנסיכה אמתית לא תוכל להיות שלמה עם החלטתה, אלא אם תספר לו אך ורק את אמת.

"נסיך יקר" היא אמרה, מתאמצת להסתיר את מבוכתה, "תודה לך על הצעתך הנדיבה, אך ישנם דברים שאתה חייב לדעת לגבי לפני שתציע לי את ידך."

אילו דברים? חשב הנסיך. האם הוטל עליה כישוף? האם ישנו דרקון בדירתה שיהיה עלי להכניע על מנת לזכות בידיה. ואולי היא בכלל הבטיחה את ידה לנסיך אחר.

"אינני נסיכה ככל הנסיכות" אמרה הנסיכה וקטעה את מחשבותיו של הנסיך – "אין לי ארמון ואין לי שמלות רבות ואין כתר נוצץ על ראשי"

"זה הכול?" שאל הנסיך, שחש הקלה רבה מכך שלא יהיה עליו עתה להילחם בדרקון (הוא פחד מאוד מדרקונים), ולפני שהיא הספיקה לפצות שוב את פיה מיהר להשיב: "מיד אדרוש מכל התופרות של הממלכה לתפור לך מאה שמלות אפנתיות, בכל צבעי הקשת, ואפנה לאדריכלים ולקבלנים כדי שאלה יחדלו מכל עבודתם ויחלו לעבוד על בניית ארמון מלכותי הראוי לנסיכה יפה שכמוך." הנסיכה התאמצה בכל גופה להסתיר את תחושותיה. הנסיך, שחשב שהיא עדיין מתלבטת, מיהר להוסיף: "אצווה עכשיו שלכבוד חתונתנו יאפו לנו חמש מאות עוגות מלכותיות, בכל הטעמים המתוקים שיש בממלכה, ואפילו כאלה עם קצפת. אז מה את אומרת? תואילי גבירתי להפוך אותי למאושר באדם ותינשאי לי?"

"כן." אמרה הנסיכה בהתרגשות. ראשה מסתחרר מדמיונות על עוגות ושמלות וארמונות.

"מצוין!" צהל הנסיך. "אארגן את הכול ומחרתיים נינשא בחתונה מלכותית!". ועם המילים האלה הוא חזר לכרכרתו, המשרת האחראי על סגירת דלת הכרכרה טרק אותה באצילות, והרכב האחראי על התקדמות הסוסים, שחרר את המושכות וסימן להם להתחיל לצעוד. וכך הכרכרה עזבה את הרחוב ואפשרה לנסיכה האמתית שלנו סוף סוף לזרוק את הזבל.

באותו הלילה הנסיכה חלמה חלומות יפים ומתוקים על עוגות וארמונות ושמלות, ובבוקר מיהרה לצאת לחברותיה, כדי לספר להן על הנסיך ולהזמין אותן לחתונתה.

חברתה הראשונה הייתה בתו של הקבלן. הנסיכה דפקה על דלתה של חברתה, אך מיד כשזו פתחה את הדלת, ראתה הנסיכה שדבר מה אינו כשורה. פניה של בת הקבלן היו נפולות ועיניה היו שקועות ועצובות. "מה קרה?" שאלה הנסיכה, שדאגתה לחברתה גרמה לשכוח כל דבר אחר. חברתה הטובה סיפרה לה שאביה לא חזר מהעבודה אתמול בלילה. היא אמרה שהגיעה הודעה מהנסיך שעליו להפסיק את כל עבודותיו האחרות באופן מידי, ולהתחיל לעבוד על בנייה של ארמון חדש. עוד הסבירה לה שעבודה על ארמון היא חלומו של כל קבלן, אבל מכיוון שהיה עליו לבטל את עבודותיו האחרות וששמו הטוב נפגע מכך. "את מבינה?" שאלה בת הקבלן, "כשאבא שלי מבטיח הוא מקיים. ועכשיו בגלל הנסיך הזה הוא יהיה חייב לחזור בו מהבטחותיו". כאב לנסיכה לראות את חברתה עצובה כל כך, והיא החליטה שלא לספר לה על החתונה, כדי לא לפגוע בה יותר.

לאחר מכן הלכה לבקר את חברתה השנייה שהייתה ביתה של התופרת. היא דפקה על הדלת ואחרי זמן רב שבו איש לא ענה, הדלת נפתחה. בת התופרת אמרה לנסיכה שלום, אבל התנצלה שלא תוכל לארח את חברתה היום. עיניה היו עייפות מאוד ועל אצבעותיה הודבקו פלסטרים. בת התופרת סיפרה לנסיכה שהגיעה הזמנה מהנסיך למאה שמלות חדשות בצבעים שונים ועכשיו אמה ואביה, אחיותיה והיא, כולם עובדים מסביב לשעון כדי להספיק לעמוד בהזמנה. הנסיכה רצתה לשאול אם תוכל לעזור, היא הרגישה רע מאוד על הסבל שחתונתה גרמה לאחרים, אבל לפני שהיא הצליחה להגיד דבר מה, התנצלה החברה שהיא חייבת לחזור לעבודה וטרקה את הדלת. 

לבסוף הלכה הנסיכה לביתה של החברה השלישית שלה, שהייתה ביתו של האופה. כשהגיעה הנסיכה לרחוב של האופה, ראתה המולה גדולה ברחוב כולו. אנשים התרוצצו עם שקים של קמח מביתו של הטוחן לביתו של האופה וכולם נראו חלשים ועצובים. בתוך ההמולה מצאה הנסיכה את חברתה. היא הייתה מלוכלכת מאוד משיירים של קמח וביצים. "את לא מאמינה!" אמרה החברה לפני שהנסיכה הספיקה לפצות את פיה. "הנסיך מצא לעצמו נסיכה, כנראה אחת שהיא מפונקת מאוד, כי לא מספיק לה עוגה אחת והיא רוצה לא פחות מחמש מאות עוגות. ועכשיו כל הרחוב עסוק בהכנות ולא נשאר לנו קמח ללחם ולחמניות. עכשיו תסלחי לי אני חייבת להמשיך לעבוד." ועם המילים האלה, בת האופה העמיסה על כתפיה שק כבד של סוכר והלכה לביתה.

כך, אחרי שיצאה בבוקר שמחה מביתה, חזרה אליו הנסיכה עם ערב מבולבלת מאוד. באותו הלילה היא פשוט לא הצליחה לישון. היא חשבה על הנסיך, ועל מה התרגשה מהבטחותיו. ואז חשב על חברותיה ומשפחותיהן, ועל כמה סבל היא הצליחה לגרום להן בלי כוונה. היא החליטה שהיא לא רוצה את הארמון והשמלות והעוגות של הנסיך, ואחרי שגמרה אומר לבטל את המתנות חשבה על הנסיך עצמו. פתאום היא ראתה אותו באור אחר. איזה מן אדם חסר התחשבות! מכריח אנשים אחרים לסבול רק בשביל שהוא יצליח לזכות בידה של נסיכה. וגם הכרכרה הזאת שלו, אי אפשר להסתדר עם פחות סוסים? אחת שלא סותמת כל רחוב שהיא עוברת בו. וחץ מזה – מי צריך אבני חן בנעליים? ככל שהיא חשבה על כך הנסיך פחת בעיניה. כל עושרו נראה לה כלא כלום וכשלבסוף שאלה את ליבה האם להתחתן אתו, התשובה הייתה ברורה. לא אתחתן איתו מחר, חשבה  לעצמה, לא, לא אתחתן עם... עם... אני בכלל לא יודעת איך קוראים לו!

לפנות בוקר, כשהשמש רק החלה לבצבץ מבעד לאופק, התעוררה הנסיכה בבהלה לקול תרועות והמולה. היא מיהרה להציץ מחלונה כדי לראות, על מה המהומה – האם פרצה שריפה, או חלילה מלחמה? אך למרבה הפתעתה מצאה את הנסיך ניצב בפתח ביתה, מוקף בתזמורת של תופים וחצוצרות, עם חלילים מחללים ורקדנים מחוללים. "בוקר טוב עלמתי!" קרא הנסיך מבעד לרעש, "היום הוא יום נישואינו, אז חשבתי לשמח אותך כבר מראשיתו"

"רק רגע!" קראה אליו הנסיכה מחלונה. ומיהרה חזרה לחדרה. אחרי שצחצחה שיניים, סידרה את שיערה ולבשה את השמלה שהיא מאוד אוהבת למרות שהיא כבר לא כל כך חדשה, היא פתחה את דלת ביתה לפגוש בנסיך שהמתין על המפתן. "בבקשה... אדוני." היא מלמלה, "היכנס".

כשהנסיך נכנס לביתה של הנסיכה, הנסיכה ביקשה ממנו לשבת על כיסא, ובעדינות והתחשבות הסבירה לו שלא תוכל להינשא לו. לשווא הוא הציע עוד שלושים שמלות וארבעים עוגות, אבל היא רק חשבה על האנשים האומללים שיהיו צריכים לתפור ולאפות וזה רק חיזק את הנחישות שבליבה. "אתה מבין" הסבירה לנסיך, "אנחנו בכלל לא מכירים, ואם אנחנו לא מכירים, איך נדע אם אנחנו מתאימים?" הנסיך חשב על זה קצת, באמת היה טעם בדבריה.

הנסיך חשב שלא הציע מספיק מתנות ומיהר להבטיח עוד שישים שמלות ועוד שבעים זוגות נעלים, אבל היא רק חשבה על האנשים שיאלצו להכין את כל הבגדים האלה ולבה נכמר. "אני לא רוצה שאנשים יסבלו בשביל שאני אהיה מאושרת" הסבירה לו, "וחוץ מזה", המשיכה, "אני לא אוהבת אותך, ואני חושבת שזה מאוד חשוב להתחתן רק עם מי שאוהבים."

הנסיך לא אמר דבר. הוא ידע שהיא צודקת. הרי הם באמת לא מכירים ולא אוהבים ומי בכלל יודע אם הם בכלל מתאימים. הוא נישק את ידה לשלום, ויצא מביתה ממהר לסמן לתזמורת להפסיק את הנגינה. משם המשיך הנסיך לבטל את ההזמנות של כל השמלות והעוגות ולבטל את הבנייה של הארמון. לכולם הוא שילם ביד יפה על הזמן שאבד ועל חומרי הגלם שנקנו, ולאחר מכן הלך בחזרה לביתו.

אותו הלילה נדדה שנתו של הנסיך. בהתחלה כעס מאוד על הנסיכה, איך היא העזה בכלל לדחות את הצעתו? הוא חשב שמכיוון שהוא נסיך, הוא יוכל להכריח אותה להתחתן אתו ואם היא תסרב – ישליך אותה לצינוק! אבל אז הוא חשב שאין בזה טעם ושאם הוא גדול מספיק להינשא, הוא צריך להיות בוגר מספיק כדי לקבל סירוב מבלי להשתגע. עוד ועוד הוא המשיך לחשוב על הנסיכה, וככל שחשב עליה יותר, כך שכח כעסו ובמקומו הוא החל לחוש תחושה חדשה שלא חש מעולם. הוא חשב על סירובה וראה את האומץ הנדרש בשביל לסרב לנסיך. הוא חשב על האופן שבו דחתה את מתנותיו וחשב איזו מתינות נדרשת לוותר כך על שמלות ועוגות ואפילו על ארמון. הוא חשב על הצורה שבה היא התחשבה בסבל של האנשים הסובבים אותה וראה שהיא לא סתם נסיכה, אלא נסיכה אמתית! וכך התחיל להבין שהוא לא רק מעריך אותה עד מאוד – הוא אוהב אותה, אהבה אמתית. אבל כבר מאוחר מדי – היא סירבה לו. ומה עכשיו? עם השאלה הזו הנסיך נרדם.

למחרת בבוקר, אחרי לילה ארוך של שינה ערבה, הנסיכה התעוררה מאוחר מהרגיל. מיד אחרי כן, מיהרה לצאת ולפגוש את חברותיה, כדי לספר להן על היומיים האחרונים. כשהגיע לביתה הגדול של בתו של הקבלן, מצאה אותה ואת אביה משחקים בחצר בתופסת. "את לא תאמיני" קראה אליה חברתה תוך כד שהיא מתחמקת מידיו הגדולות של אביה, "הנסיך ביטל את החתונה ואבא שלי לא צריך לבנות את הארמון!", "אבל," שאלה הנסיכה, "מה עם כל העבודה שהפסדתם?"

"כל הלקוחות שביטלתי סלחו לי במהרה" הסביר הקבלן, "ובאשר לעבודה על הארמון, בדרך כלל שעובדים עם נסיכים עשירים, לא מרוויחים בסוף הרבה כסף, אם בכלל. את מבינה, הם לא נהיו עשירים במקרה" הנסיכה לא כל כך הבינה, היא לא אהבה לדבר על כסף כמו שהקבלן אהב, אבל היא ראתה כמה הוא ובתו שמחים במשחקם והחליטה שעדיף יהיה ללכת ולא להפריע להם יותר.

כשהגיעה הנסיכה לביתה של בת התופרת, שמעה מאחורי הדלת קולות צחקוקים והמולה. כשנכנסה מצאה את התופרת ובתה לבושות כשתי גבירות אצילות בשמלות מנופחות ומקושתות באבני חן. "את לא תאמיני," אמרה בת התופרת לנסיכה, "הנסיך אמר שהחתונה מבוטלת, ביטל את ההזמנה שלו וסירב לקחת את השמלות שהספקנו לתפור – תראי אפילו נשארה לך שמלה אחת!" ולפני שהנסיכה הספיקה לפצות את פיה, הלבישו אותה במהירות בשמלה צהובה יפהפה עם רקמת תחרה עדינה בגון אפרסק. התופרת ובתה התפלאו מאוד שהשמלה התאימה לנסיכה בדיוק מושלם ולא הייתה צריכה שום תיקונים. הן לא ידעו שהשמלות נתפרו במיוחד למידותיה.

לבסוף הגיעה הנסיכה לרחוב האופים. למרבה ההפתעה, ההמולה שהייתה שם אתמול לא שכחה אלא התחלפה, הפעם במקום אופים וטוחנים מתרוצצים הלוך ושוב ברחוב עם שקים של קמח וסוכר, תור ארוך של אנשים שונים עמדו לאורך כל הרחוב ועד לפתח דלת המאפייה. הנסיכה שאלה במה מדובר ואחד הממתינים בתור הסביר לה שהחתונה של הנסיך בוטלה וכל העוגות שהספיקו לאפות לכבודה מחולקות בחינם לכל מי שרוצה. הנסיכה מעולם לא טעמה פרוסת עודה מחתונה מלכותית, אז היא החליטה לעמוד בתור ולחכות בנימוס כמו כולם. היא לא עקפה ולא דחפה ולא ניצלה את העובדה שבת האופה היא חברה טובה שלה כדי להיכנס לפני כולם. שכן, כך מתנהגות נסיכות אמתיות.

חלף זמן מה עד שהיא פתאום ראתה מי נעמד לידה בתור. היה זה לא אחר מהנסיך בעצמו. הוא גם רצה לטעום מהעוגות הנפלאות ולמרות שזיהה את הנסיכה, הוא כל כך הוקסם מיופייה בשמלה הצהובה החדשה וכל כך אהב את אופייה, שהתבייש אפילו לפנות אליה. משהבחינה בו הנסיכה הוא קד לה קידה עמוקה, אשר היא השיבה לה בקידה קלה וחיוך סמוק. "אומרים שהעוגות ממש טעימות" אמר הנסיך בשקט. "הן חייבות להיות טעימות – הן נאפו לחתונה מלכותית" השיבה הנסיכה בשחוק. "אולי..." החל הנסיך לאזור אומץ לדבר עם הנסיכה, "אולי אחרי שנאכל פרוסת עוגה, תרצי לצאת איתי לטיול קצר בגן? מי יודע, אולי אחרי שנכיר קצת זה את זו נגלה שאנחנו דווקא מתאימים"

"אולי..." השיבה הנסיכה בשקט, "אבל לפני כן עליך להשיב לי על שאלה אחת!"

"מה השאלה?" פער הנסיך את עיניו, שכן 'אולי' זה הרבה יותר טוב מה'לא' לו זכה קודם לכן.

"איך קוראים לך?"


רוצים לקרוא עוד "סיפורים קטנטנים"? לחצו כאן.