המוות השחור, מתוך 'אגדות אמתיות 2'

ישנם סיפורים עצובים וישנם סיפורים מצחיקים. ישנם סיפורים מרגשים וישנם סיפורים מפחידים. הסיפור הזה הוא מהסוג האחרון. לכן, לפני שאתם ממשיכים לקרוא אותו אני רוצה שתחשבו טוב טוב אם אתם מוכנים לכך. אם אתם עדיין רצים למיטה של ההורים בכל פעם שיש בחוץ רעמים, הייתי ממליץ להניח לסיפור הזה, ולתת לו לחכות לכם בזמן שאתם מתבגרים. אם אתם עדיין חושבים לפעמים שהצל בפינה של חדר השינה החשוך הוא מפלצת, אולי כדאי לדלג כמה עמודים קדימה ולהמשיך לאגדה הבאה. אבל, אם אתם מסוג הילדים שאוהבים להרגיש את הדם קופא כשצמרמורת חולפת מאחור, אז זה בדיוק הסיפור בשבילכם.

ישנו ספר עתיק שנכתב אי שם על האי היווני פתמוס, על ידי אדם בשם יוחנן, לפני למעלה מאלף ושמונה מאות שנים, ושמו "חזון יוחנן". עד היום, חלק גדול מאוכלוסיית העולם רואה בו ספר קדוש שבין מילותיו צפונה אמת סודית שתתגלה בבוא העת. בין השאר מסופר בספר הזה על ארבע פרשים שבואם יבשר על סוף העולם. שמות הפרשים: רעב, מלחמה, מגיפה ומוות. במאה ה-13, כל ארבעת הפרשים צבאו על אירופה, וכולם האמינו שסוף העולם אכן מתרחש.

ראשון הגיע הרעב. במשך שלוש שנים תמימות הגשם סרב לרדת. הבצורת הארוכה ביותר שתושבי אירופה ידעו מזה מאות שנים. זו הייתה תרבות מפותחת כבר עם חקלאות משגשגת ומחסני תבואה מלאים. ואכן, בהתחלה היו די עדרים ותבואה כדי לשרוד את הבצורת הארוכה בהמתנה לחורף הבא. אבל, כשהגשם מיאן להגיע בשנה השנייה הם נאלצו לאכול את אספקות החירום שלהם, והגשם עדיין סירב לרדת. בשנה השלישית הם נאלצו לאכול את הזרעים האחרונים ששמרו לזריעה בעונה הבאה. כך קרה שכשהגשם סוף סוף בירך את האדמה בשנה השלישית, לא היו זרעים באדמה שיקבלו את בירכתו והתושבים האומללים נאלצו לשרוד שנה נוספת בלי מזון. כדי לשרוד, הם נאלצו לאכול שורשים יבשים ואפילו חרקים.

די היה אם היינו מסיימים את סיפורנו כאן, אבל, לאיכרים המסכנים של אירופה ציפתה צרה נוספת מעבר לפינה. הפרש הבא שהגיע היה מלחמה. לא עבר עשור מאז שהרעב חלף והנה איזה מלך צרפתי החליט להתפגר בלי להשאיר יורש. חיש מהר בתי האצילים של צרפת ובריטניה החלו להתחרות בניהם, מי ראוי לרשת את כס המלכות, וכמו שלעיתים קורה כשאצילים ממהרים להתחרות, הם נוטים לחרחר מלחמות. ואיזו מלחמה זו הייתה – מלחמת מאה  השנים. אבות ירשו סבים בשדה הקרב, ונכדים ירשו בנים. כל כך הרבה זמן המלחמה נמשכה שאימהות כבר לא יכלו לנחם את ילדיהן שעוד מעט המלחמה תיגמר, מכיוון שהן לא האמינו בזה בעצמן. הסיבה היחידה שבגללה המלחמה נאלצה לעצור את התלהמותה, הייתה כדי לפנות את הדרך לבואה של המגיפה.

באותו הזמן בצד המזרחי של אירופה המונגולים צרו על העיר קאפה שבקרים. במהלך המצור, הגיעה הודעה למנהיג אורדת הזהב של המונגולים, ג'אני בג, שרבים מחייליו מתחילים לפתח מחלה מוזרה ולא יוכלו להילחם. המונגולים לא היו ידועים כלוחמים הנסוגים באמצע מצור, וג'אני בג, שהכתיר את עצמו לאחר שרצח שניים מאחיו, לא היה מנהיג שיורה סתם על נסיגה, לפחות לא לפני שינקום את נקמתו האחרונה. הוא ציוו לאסוף חיילים שנדבקו במחלה המוזרה, העמיס את גופותיהם על קטפולטות והשליך  אותם מעבר לחומות העיר קאפו.

לא עבר זמן רב, והשמחה שחשו תושבי העיר קאפו בראותם את המונגולים נסוגים נמוגה. בזה אחר זה התושבים החלו לחלות במחלה נוראה. מחלה שבה מופיעות מורסות שחורות ומלאות במוגלה על גופו של החולה. והיא הייתה כה מהירה. אדם יכול היה לקום בבוקר לעבודתו, לחוש צינון קל וחום במהלך הצהרים ועד הערב ימצאו את גופתו. אתכם, קוראים יקרים שלי, אני יכול להרגיע בכך שהיום המחלה הזו כמעט ונעלמה מהעולם, ובמקומות הנדירים שהם היא מופיע, טיפול פשוט של אנטיביוטיקה מעביר אותה כמו כל שפעת.

זוג סוחרים איטלקים מהעיר ז'נבה, שמצאו את עצמם לצערם בעיר מוכת מגיפה, הצליחו לשחד כמה שומרים וברוח על ספינותיהם בחזרה לאיטליה, לפני שהיא תתפוס גם אותם. אבל, למרבה הצער לא עברו מספר ימים בחיק הגלים וכבר החלו צוות הספינה להראות את סימני המחלה. לשווא עברו הסוחרים החולים מנמל אחד למשנהו. בכל מקום שבו ביקשו להניח עוגן שומרי הנמל הבחינו כי ישנם חולים על הסיפון, וסירבו להציע להם חוף מבטחים, מתוך תקווה שבזאת ימנעו את בואה של המחלה לשערי עירם. הימים חלפו ואחרוני הספן נכנעו למחלה והספינה שטה יתומה כספינת רפאים, עד שהגיעה לחופי נמל פיזה.

מנהג חכם היה לנמלים באיטליה: בכל הנוגע לספינות נטושות, יש להעמיד אותן בהסגר של ארבעים יום, או קרנטין, שאחריו העיר שהספינה הגיע לחופיה תזכה בשלל. אנשי פיזה שראו את ספינת הרפאים מגיעה ממרחקים, חמדו את השלל שבוודאי שוכן בקרביה. אבל, אם הם יאלצו להניח לספינה לארבעים ימים שלמים, אין ספק שהיא פשוט תשוט עם מטענה הרחק, אל זרועותיה הפתוחות של עיר אחרת. לכן, הם החליטו לקשור את הספינה בחבלים ולא לאפשר לאיש לעלות או לרדת מסיפונה עד שיחלפו ארבעים ימים.

למרבה הצער, עכברושים לא יודעים לקרוא תקנות עירוניות. ומיד כאשר קשרו את החבל הראשון, אלה מיהרו לצאת מבטן הספינה ולצעוד על גבו של החבל הישר לתוך העיר. מצערת עוד יותר העובדה שהמחלה הנוראית הזו הייתה מועברת על טפילים ששכנו בקיבותיהן של קרציות שמצאו להן מקום בין שערותיהם של עכברושים. אל תגידו לי שלא הזהרתי אתכם.

משם התפשטה המגיפה בכל אירופה ואסיה. ממזרח ועד למערב לא ניתן היה למצוא כפר שלא נפגע מהמגפה. ובכל רחוב שבכל עיר אנשים הביטו בחשש, תוהים מי יהיה הבא בתור להיפגע. היא פגעה בזקנים ובילדים, היא פגעה בחזקים ובחלשים, בעשירים ובעניים. היא פגעה בבני האצולה ובצמיתיהם במידה שווה, היא לא הבחינה בין מוסלמים ליהודים ולנוצרים, ואפילו אצל הכמרים ואנשי הדת היא טרחה לבקר. שבע שנים ארוכות המגיפה גבתה קרבנות על שלבסוף שכחה וחלפה, משאירה מאחוריה אדמה חרוכה.

אינני יודע אם אתם זוכרים, אבל בראשית הסיפור הזה דיברנו על ארבעה פרשים והנה, עד כה מנינו רק שלושה. רעב, מלחמה ומגיפה. האם אתם זוכרים מה היה שמו של הפרש האחרון? אכן כן, שמו היה מוות. וכמובן, הוא היה שם כל הזמן. אבל, לצערו, הוא היה כל כך נוכח שאנשים פשוט התרגלו אליו. חיי האנשים היו כה קשים שאנשים רבים שמחו לבואו. הם התחילו לקבל אותו כמובן מאליו. בציורים, הם תיארו את מתיהם רוקדים עם מלאך המוות בדרכם אל גן העדן והחלו לתהות כמה יקרה המתנה הזו ששמה חיים.

כך, מתוך הכאב והאבדן קם דור חדש של אנשים שלא התכחשו לכך שחייהם בעולם הזה קצרים, והתעקשו להפוך כל רגע חולף ליצירת אמנות. הם לא התכחשו לכך שנשמתם כבולה בגוף בשר ודם, אלא קיבלו את היותם בני אדם. הדור הזה הביא לתקופה שלה אנו קוראים הרנסאנס, שזה פשוט בצרפתית "התחייה". מהתחייה הזו החל לקום עולם חדש של אמנות ושל מדע ושל חקר ואמונה.

אינני יודע אם אותה תקופה עגומה במאה הארבע-עשרה אכן הייתה הגשמת הנבואה העתיקה לגבי סוף העולם. אבל אני יודע שאחריה הגיע לעולם עולם חדש.