זה לא קרה בגלל מטאור שירד עלינו מהשמיים, גם לא בגלל פצצה גרעינית. זה לא קרה בגלל רעידת אדמה גדולה או בגלל ההתחממות הגלובלית. לא תקף את כולנו ווירוס קטלני, חייזרים לא התקיפו לפתע וזומבים לא הלכו ברחובות.
כמו תמיד היו כאלה שטענו שזו הייתה התגשמות הנבואה. היהודים אמרו שעל זה דיברו יחזקאל ודניאל, הנוצרים אמרו שזו התגשמות חזון יוחנן, המוסלמים אמרו שזה התגשמות דבריו של הנביא מוחמד והחילונים טענו שבדיוק על זה דיברו בני שבט המאיה.
אבל דברים כאלה תמיד אומרים. תמיד אמרו שזה יקרה בקרוב, תמיד אמרו "עוד בדורנו". תחילה היו אלה הנביאים, אחר כך הפרשנים. שמו את זה בפיהם של חנוך ושל עזרא, דיברו על זה אירינאוס והיפוליטוס, אוריג'ין וויקטוריאנוס, אוגוסטינוס, אנסלם, יוהאכים מפיורה וסוונרולה. דנטה שר על זה ומיכאלאנג'לו צייר את זה. קרומוול האמין בזה ומילטון התכונן לזה, הרמב"ם ביקש שלא נחשוב על זה ושבתאי צבי חשב שהוא יביא את זה, ברנטאנו נשרף כי הוא הכחיש את זה, קופרניקוס ניסה להבין את זה וקאמפנלה תכנן את זה... אפשר להמשיך עם הדוגמאות האלה לנצח... קיבינימאט – פאקינג באג אלפיים!
אבל הפעם זה קרה. הכול נגמר. פתאום. ואנחנו, אלה שהצליחו איכשהו לשרוד, נשארנו לאסוף את השברים של מה שקראו לו פעם "אנושות". אנושות. איזו מילה ישנה, פעם קראו לנו בני אנוש, רמז לכך שיש משהו אנושי בנו. היום אנחנו אפילו לא בני אדם, כשאני מסתכל החוצה מהמנהרה שחפרתי לעצמי בתוך הריסות העיר ירושלים, אני לא רואה בני אדם הולכים סהרורים בחיפוש אחרי מזון ונשק, אני אפילו לא רואה חיות. חיות אפשר לחנך, לאלף. בעידן הזה, כולנו צריכים להיקרא "בני קין". כי היום, אם אתה חי – יש לך דם על הידיים.
אני זוכר את העולם שהיה לפני-כן. כמה צבעים היו בו. הרבה יותר מהיום. היום צהוב של חול מכסה על הכול, מלבד כתמים של אפור של שריפה. והתכלת הזה של השמיים, ריק ואילם וללא שינוי. אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שראיתי ענן. השמיים ריקים כאילו כך הם היו תמיד. פעם השמיים עוד הורידו גשם, אולי בגלל זה האמינו שמישהו גר שם. אבל היום אף אחד לא מאמין שיש משהו מעלינו.
זה לא כל כך נכון. יש היום עדיין כאלה שמאמינים, רק לא אני. לפני כמה ימים פגשתי באדם שהתפלל למבול. הוא אמר שזו הנקמה של אלוהים. שהקשת לא הייתה סימן לנחמה אלא בדיחה מרושעת. הייתה לו אפודה בצבע ירוק. היא הייתה כמעת שלמה. אמרתי לו שאני לא מאמין באלוהים, רגע לפני שנעצתי בו את הסכין.
למה אני כותב את הדברים האלה? האם מישהו זוכר איך לקרוא? ואולי אני המשוגע בסיפור הזה. אולי אני בכלל לא זוכר איך לכתוב. אולי לסימנים החדים האלה, שאני חורט בדם על ריפוד של כורסא שמצאתי, אין כל משמעות. מה זה משנה? כלום לא משנה. לפחות זה מעביר לי את הזמן הארור שבו השמש במרכז הרקיע וכל מה שבחוץ נשרף לאט.
איך זה התחיל?
תאמינו או לא זה הכול התחיל באפליקאציה. מישהו חשב שהוא גאון כשהוא הוציא אפליקציה של שעון שסופר אחורה. קראו לה "שעון סוף העולם". הוא כיוון את זה לפי התאריך של סוף העולם המאיה... משהו בדצמבר, שמעתי שהוא אפילו טעה בתאריך. בכל אופן, האפליקציה הייתה זולה וכולם קנו אותה כאילו יש בה משהו מיוחד. היו אפילו אנשים שהתחילו לקבוע פגישות לפי השעון הזה. הם היו אומרים "ניפגש ב189 שעות לפני סוף העולם?", בטוחים שהם האנשים הכי אופנתיים בניו יורק. מעניין אם יש עדיין ניו-יורק. מי יודע? אומרים שהערים הגדולות באמת היו הראשונות להיחרב. אבל מה אני יודע? אני נמצה פה, שורד, עדיין לא יצאתי מירושלים. אולי בחוץ הכול רגיל... כולם חיים את החיים שלהם...
השעון המטומטם הזה התחיל להיות ממש פופולארי ובכלל כולם פתאום התחילו לדבר על סוף העולם. היו תכניות רדיו שדיברו על זה ומלא ספרים יצאו שהסבירו בדיוק מה צריך לעשות. במהרה התחלת לראות אנשים נוסעים לעבודה על אופניים כשעל הגב שלהם הייתה קשת ואשפת חצים.
בשלב הזה התחלנו לחשוב שאנשים לוקחים את השטות הזו קצת יותר מדי רחוק. אבל זה לא נרגע. היו מי שהאמינו שזה הכול מסע שיווקי של חברות השימורים והמים המינראלים, והיו אחרים שחשבו שזה ספין של הממשלות שרוצות שנתעסק בסוף העולם במקום בחיי היום-יום. מה זה משנה? אין יותר ממשלות וערכם של קופסאות שימורים היום, כמו ערכם של כל הדברים השימושיים, נמדד בדם.
כמה שבועות לפני התאריך המיוחל מישהו ברדיו אמר שבכל עיר יש מספיק מזון ל48 שעות. למחרת כל המדפים של הסופרים היו ריקים. אחר כך היה מישהו שאמר משהו על הכספומטים, ובתוך שעתיים לא יכולת להוציא כסף בשום מקום. וככה זה המשיך, ככל שהתקרבנו לתאריך אנשים נהיו יותר ויותר טיפשים.
אני לא זוכר מתי כל הסיפור הזה התחיל להיות אלים. האירוע הראשון שעולה לי לראש היה מישהו ששרף חנות ספרים ואמרו שזה סימן. אז הכול היה סימן. אם הטלוויזיה התקלקלה - זה היה סימן, אם נגמר הדלק באוטו – זה היה סימן, אם החברה שלך עזבה אותך בגלל שאתה מבלה חצי מהחיים שלך בלהסתכל על אפליקציה מטומטמת בנייד שלך – זה היה סימן.
היו גם דברים טובים בסיפור הזה. אני זוכר שאני וכמה חברים הלכנו לבניין נטוש שעבר הסבה לגלריית אמנים. הכותרת הייתה "אמנות פוסט-אפוקליפטית" והיו שם להקות חיות ומיצגים אומנותיים. במיוחד אני זוכר חדר שהיו בו איזה שמונה פסלים יווניים שמישהו ניפץ אותם על הרצפה ואז הדביק אותם בחזרה בנייר דבק.
שבוע לפני שהשעון המזדיין הזה הגיע לאפס הדברים באמת התחילו לעבור לצד המשוגע יותר של הסקאלה. כנופיות של נערים התחילו להשתלט על בניינים במרכז העיר ולגרש עשירים זקנים מהבתים שלהם, המשטרה העיפה אותה בתוך שעה אבל נדמה היה שבכל פעם שהם הצליחו לפנות בית אחד, נערים פלשו לשלושה אחרים. אחר כך זה היה הדלק שנגמר. כמה שמוקים החליטו להיות חכמים והם מילאו מכולות בדלק והסיעו אותם לאיזה מקום סודי שממנו הם יוכלו למכור אותם ביוקר בבוא העת.
בערך בזמן הזה הפסקתי ללכת לעבודה. פשוט נמאס לי להעביר את הימים שלי עם המטומטמים האלה שלא מוצאים נושא לשיחה אחר מלבד סוף העולם. פשוט נמאס לי לראות כל יום עוד אידיוט שלבוש כמו אבוריג'ני כאילו זה קשור איכשהו לסוף העולם. פשוט נמאס לי שבכל פעם שני קונה קופסה של סיגריות המוכר אומר "כי מה זה משנה" ומחייך כמו דביל שחושב שהוא מתעשר על הגל הזה. פשוט נמאס לי מכולם. אולי בזכות זה אני חי עכשיו. בגלל שמתישהו פשוט נמאס לי מכולם אז ניצלתי את ימי החופשה שלי ונסגרתי בבית עד שזה יעבור.
שלושה ימים לפני שהשעון הגיע ל-0, חברת החשמל הודיעה, כמו שהיא נהגה להודיע לעיתים תכופות יותר ויותר לאחרונה, שבערב תהיה הפסקה יזומה של החשמל לשעה. באותו הערב ישבתי מול החלון בביתי והבטתי החוצה. היה משהו מנחם בצפייה באורות העיר כבים.
כמו בפעמים הקודמות, בזה אחר זה כבו אורות העיר. אבל הפעם היה משהו שונה. הפעם אחרי שכבו כל אורות הבתים, לפתע כבו גם עמודי התאורה. זה לא היה נהוג, הם תמיד נשארו דלוקים. אני זוכר את זה בגלל שהייתה זעקה ציבורית לגבי סדרי העדיפויות של חברת החשמל.
כמו כולם גם אני חיכיתי בשקט במשך השעה החשוכה. ואחר-כך במשך שעה נוספת. אולי חלפו להן שלוש שעות עד שהבנתי שהחשמל לא הולך לחזור בקרוב ופניתי לישון. אחרי כמה זמן שבו שכבתי במיטה וניסיתי לישון בלי טלוויזיה ובלי מוסיקה פתאום שמעתי את זה. בהתחלה זה נשמע כמו רעם רחוק אבל לאט לאט הרעש העמום הזה התגבר וקיבל צורה.
היו אלה שאגות מעוררות אימה של נערים מוכי טירוף, כנופיות של עשרות מהם, שרצו ברחובות מנפיצים כל זכוכית שבדרכם. בועטים בכל עובר אורח וצוחקים בקול. הצחוק שלהם... יותר מהכול אני שונא את הצחוק שלהם, מטומטם ומטורף שכאילו מבקש להגיד לאדם האחרון שהם דקרו או הציתו חי "מה אתה כזה רציני? זה רק בצחוק".
אני לא יודע איפה הייתה המשטרה בשלב הזה, אני גם לא בטוח מה קרה לחשמל. מאותו הרגע ובעצם עד עכשיו לא היו שידורים, הטלפונים חדלו לעבוד וכל מה שאני יודע שמעתי מאנשים שפגשתי בדרך.
כנופיות הילדים האלה קראו לעצמם בשמות מפגרים כמו "הבנים של יחזקאל" ו"הגולגלות ממדין" הם צבעו לעצמם את הפנים וציירו לעצמם דגלים אותם הם תלו מעל כל מבנה שהם השתלטו עליו. השיטה שלהם הייתה מסודרת כמו שהיא הייתה טפילית, הם נהגו לפלוש לבניין דירות, לרוקן אותו מתושביו, לאסוף את כל המזון והשתייה שבבניין, ואחרי שהם סיימו להאביס את עצמם ולהשתכר כמו כלבים, הם נהגו להצית את המבנה כדי לזכור בעתיד לאיזה בית הם כבר פלשו.
אנחנו, האנשים הנורמאלים שנשארו במקום הזה, אלה שלא השכילו למלא טנק דלק ולצאת מהעיר, אלה שלא חשבו שצריך להתאגד. אלה שלא עצרו רגע לחשוב על כך שהחברים הקרובים לנו והמשפחות שלנו נמצאות במרחק כמה שעות או כמה ימי הליכה. אנחנו נשאר לבד, גוועים ברעב ונרדפים תקועים עם ה"למה?" הארור הזה מהדהד לנו בראש. למה העולם הזה נראה כמו שהוא נראה? למה היה לי כל כך אכפת ממה הבוס שלי חשב עלי? למה לעזאזל הייתי חייב קופת גמל ותיק השקעות? למה ביטוח מנהלים נראה לי כתנאי לקבלת משרה חדשה? למה השקעתי שנים של לימוד בשביל תעודה שוודאי מישהו הספיק כבר להשתמש בה כדי להתחיל מדורה? ויותר מכול, למה לעזאזל הילדים האלה החליטו להרוס את העולם?
יום אחד תפסתי אחד מהזבלים האלה. שנינו מצאנו את עצמנו ליד שלולית שנוצרה מפיצוץ של צינור ביוב, שנינו חשבנו שמצאנו מים לשתייה. אבל במהרה ראיתי שבתוך המים הייתה גופה. אני לא יודע למה אבל משום מה אמרתי לילד השמן הזה (ככה מזהים אותם היום – רק ילדי הכנופיות שמנים) שלא כדאי לו לשתות מהמים. הוא הביט בי במבט העגל האידיוטי שלו ואמר – "איך ת'יודע?" ניסיתי להסביר לו שאם יש גופה במים אז המים רעילים אבל ללא הצלחה. הוא חשב שאני מנסה להשתלט על המקווה וזרק לי סדרה של קללות שלא נראה שהיה בהם סדר, או טעם, או היגיון.
"תשתה אם אתה רוצה" אמרתי לו "אני לא אעצור אותך".
הוא הסתכל עלי זמן מה, מנסה להבין את כוונותיי. ואז שאל אותי לפתע "תגיד – בן כמה אתה?"
"שלושים" עניתי לו.
"זקן" הוא אמר בשקט. יותר לעצמו מאשר אלי.
"אתה?" שאלתי
"ארבעשרה!" הוא אמר בגאווה. כאילו יש בזה גאווה.
באותו הרגע חשבתי שיש לי כאן הזדמנות שלא תחזור. "תגיד" פניתי אליו "למה?"
"למה מה?" הוא בהה בי בתמיהה.
"למה..." חיפשתי את המילים ובמקום להסביר את עצמי החוויתי בידי להריסות סביבנו "למה - כל זה?"
"לא יודע" הוא ענה ואז הוא הוסיף "זה לא אני" כאילו שאני מאשים אותו בחורבן האנושות.
"תגיד..." פתאום הוא פנה אלי – "יש'ך סמארט-פון?"
"הם לא עובדים" אמרתי לו, מופתע מהשאלה המוזרה.
"יש'ך?"
על גבי היה תיק שהשגתי כמה שעות לפני-כן. הורדתי אותו לקרקע והתחלתי מפשפש בתוכו. למרבה ההפתעה היה שם אחד מהטלפונים החדשים ההם עם המסך מגע.
הגשתי אותו לילד ולרגע כמעט וזרקתי אותו לעברו, אבל הוא שיחרר צווחה "לא!" ורץ לקראתי, בידי השניה החבאתי סכין מאחורי גבי. התכנית הייתה לנעוץ לו אותה בלחי השמנה שלו, אם הוא ינסה לעשות משהו. אבל הוא פתאום השתנה לנגד עיני. פתאום, העיניים הנוצצות שלו, הוא נראה יותר כמו ילד ופחות כמו חיה.
הוא ניגש אלי ובעדינות שלא ראיתי אצל בן אנוש מזה חודשים, נטל מידי את המכשיר והתיישב על הרצפה. בדומייה של נזיר הוא לחץ על הכפתור שמדליק את המכשיר.
אחרי כמה שניות שנינו שמענו ארבע תווים אלקטרוניים בזה אחר זה.
"זה עובד!" הוא חייך אלי העיניים דומעות.
אמרתי לו שאין קליטה כבר כמה חודשים אבל הוא לא הגיב. הוא רק מיהר להקליד באצבעו על המכשיר ובתוך מספר שניות האוויר הדומם התמלא בקולות של צפצופיו של משחק מחשב.
הוא שיחק וצחק וקרא בקול "יש!" ו"שיט!" וכל הזמן הזה התבוננתי בו מוכה תדהמה.
התחלתי לצעוד לאחור, לא מעז להפנות לו את הגב.
לפתע הוא עצר. המכשיר השמיע שוב מספר צלילים וכבה, ככל הנראה נגמרה לו הסוללה.
הילד הקטן החל לשווא מנסה ללחוץ על המכשיר, במיומנות מפליאה הוא פירק את המכשיר לגורמים ואז הרכיב אותו מחדש אבל ללא תועלת. לא עברו שלוש שניות ופתאום הוא צווח בכל גרונו וניפץ את המכשיר על הקרקע.
לנגד עיני ראיתי כיצד הוא משתנה. בתוך שנייה כבר לא ניצב מולי הילד השמנמן. העיניים שלו הפכו לזעם עצור, השיניים שלו החלו לחרוק. הידקתי את האחיזה שלי בסכין וחיכיתי שהוא יעשה את הצעד הראשון.
אחרי שזה נגמר החלטתי שאני חייב לכתוב את המילים האלה, אני לא יודע למה אבל משום מה נראה לי שיש בזה משהו, שהיה במפגש ההוא שלי מעין תשובה. בכול אופן, אם ה"למה" הזה דופק גם לכם בראש, אני מקווה שבמילים האלה היה משהו שעזר לכם להרגיע אותו, לפחות לכמה ימים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה