המשורר המתגורר במרתף בית האופשטאדט

בניין. חלל ומלבדו מה? פתחים שונים קירות וחלוקה לעוד חלל. אך לתוך החלל הזה נוצק תמיד תוכן, כמו משמעות לתוך מילים, שאין לדעת מה טיבו ומה, אם בכלל, תהייה ההשפעה של יציקת תוכן זה או אחר לתוך אותו המקום. תשאלו אותי האם אותו התוכן בא בצורת רהיטים, אשיב כי לא בזאת עסקינן. איני מתכוון לחומרים הממלאים את החלל בשכר הדיירים אלא לחום הנוצק על-ידי הדיירים ולהשפעה של חום זה, של רוח זו, על הבניין עצמו ועל דייריו הבאים.

ניקח לדוגמה את הבית על פינת רחוב קרוגר ורחוב פורטשטראסה, הקרוי על שם הכומר פראנק האופשטאדט. פיסת נדל"ן נפלאה ללא ספק, קרובה למרכז העיר במידה המאפשרת הליכה קלה אך רחוקה דיו כדי שמחירי השכירות יאפשרו לקהל צעיר, סטודנטים וזוגות בשנותיהם הראשונות, להתגורר שם בנחת. המבקר במקום בשעות הערב יוכל לשמוע בחדות נפלאה שקשוק כלי אוכל, רחש מקלטי טלוויזיה, ומנגינות שונות. או בקיצור, את הצליל האנושי הזה לו ניתן לקרוא בפשטות – חיים. אך קולות אלו מגיעים מכל המבנים המקיפים את בית האופשטאדט אך לא ממנו.

בית האופשטדט היה בראשיתו, כמו כל הבניינים באיזור, שייך למשפחת אצולה זו או אחרת אשר אין לדעת מה עלה בגורלה בימים הנוראיים ההם של המאה הקודמת. מן הסתם לאחר שהונפק על-ידי המדינה בזמן המלחמה הפך הבניין, בגלל קרבתו לבית הדואר המרכזי, כמו גם לתחנת הרכבת, לסוג זה או אחר של בניין ממשלתי שעסק, מן הסתם, באיזה הליך ביורוקראטי  מדיני שמשום מה היה מאוד נחוץ בזמן המלחמה וחדל להיות נחוץ אחריה.

אך בימים לקראת סוף המלחמה, כאשר המדינה על כל נציגיה ושלוחותיה נאלצה להסתלק או להיתלות, נכנס אל הבית אותו הכומר המוזכר בראשית הסיפור והפך את הבית לבית מחסה ליתומי המלחמה אשר, אלוהים יודע, היו מהם רבים בסוף המלחמה.

כך הפך הבית בפינת רחוב קרוגר ופורטשטראסה ל"בית האופשטאדט", בית היתומים הידוע ביותר באזור בשנים שאחרי המלחמה. כה ידוע הוא היה, שאמהות היו אומרות לעולליהן "תאכל הכול או שאשלח אותך לבית האופשטאדט", או "אם לא תעצום עיניים ותירדם מיד, אשלח אותך עוד הלילה לבית האופשטאדט!", כאדם שגדל בימים ההם באיזור,  אני יכול לספר לכם ממקור ראשון שבדרך כלל היה האיום נוחל הצלחה.

 וכך, עם בוא הדור הבא של העיר לבגרות היה דימויו של הבית כה מאיים, שעל אף מיקומו המצוין והמבנה הבארוקי המרשים שלו שהצליח, השד יודע איך, להתחמק מכל המרגמות שירדו על האיזור בסוף המלחמה, החל מחירו של הבית צונח עד אשר כל חסרי המזל וקורבנות הגורל של העיר, שידם לא השיגה למצוא לעצמם מגורים ראויים לאדם, נהרו להתגורר במבנה. עד אז קבלנים תאבי בצע כבר הספיקו לחלק את חלליו שוב ושוב עד אשר כל שניתן היה להשכיר היו דירות חדר עד חדר וחצי ולעיתים דירות מסדרון. המחיר היה זול אף יותר אם בחרת להתגורר בחדר מעבר הנמצא בין שתיים או אפילו שלוש דירות אחרות ומהווה, כשמו, מעבר מאותן דירות אל היציאה מהבניין.

כדרכי הבריות במהרה התווסף המיתוס אל ההיסטוריה והחלו אנשים מספרים את הסיפור הידוע על אותו הכומר האופשטאדט אשר על שמו קרוי הבניין היום, סיפור שאני באופן אישי מסרב להאמין כי הוא אמיתי, אך בכל זאת שמעתי אותו כל-כך הרבה פעמים מאנשים כה שונים שגם עלי השפיעה השמועה והנה אני מתוודה שאף אלי חדר הספק ואני חרד כי ייתכן והסיפור, לפחות בחלקו, מכיל את אותו קמצוץ של אמת הנמצא בכל סיפור אגדה.

כמובן, ככל אגדה עירונית, לסיפור גרסאות רבות, אך אני אנסח בקצרה את הגרסה הידועה ביותר: מספרים על הכומר האופשטאדט ששנים אחרי המלחמה, כאשר רוב יתומיו התבגרו ויצאו לדרכם, היה כה מכור לתחושת השליחות שמצא לו שפיתח נוהג לצאת מביתו אל הפארק ושם למצוא ילדים מבודדים, כמה שיותר צעירים יותר טוב, ולחוטפם חזרה אל ביתו שם היה כולא אותם ואוסר עליהם לצאת באיומים מחרידים. מאידך הוא היה מאכיל אותם ככל שידו הרשתה, מקריא להם סיפורים לפני השינה ועורך לימודים במשך היום שלא היו מביישים את הטובים שבבתי הספר של ימינו.

אני אישית איני זוכר גל של אבדן ילדים אך כן נתקלתי פה ושם בעיתון היומי בכתבה המספרת על תינוקת שנעלמה מעריסתה או על ילד שיצא לשחק ולא שב. בנוסף, יש להעיר כי מעולם לא פגשתי אדם שהודה כי גודל על ידי הכומר הרחום והרשע אך כן פגשתי אדון שהתוודה לפני שאדון אחר סיפר לו שפעם פגש בקבצן שמירר בבכי כי זה היה גורלו ולאחר מכן ביקש סכום בלתי הגיוני בעליל כנדבה לאביון שגורלו מר ממר.

אך מה הוא הקשר בין ראשיתו של סיפורי לתוכנו? זאת וודאי שואל את עצמו הקורא העירני ובצדק, בראשית מאמרי זה דיברתי על האופן שבו נוצק אופי לתוך בניינן, אנרגיה שחייבות להיות לה השלכות. קישור בין המטען המטאפיזי של החלל כפי שהוא נתגבש עם השנים עם הקיום הנוכחי שלו וההשפעה של קישור זה על הדיירים הנוכחים.

אם כן, מדוע? למה בכלל להעלות סברה כה מופרכת, כה לא מדעית, כה משוללת היגיון? ובכן, עלי להתוודות שמניעי אינם מדעיים כמניעיו של חוקר מיסטיקן או פרה-פסיכולוג מפוקפק. אני מעלה את הסברה הזו משום שברצוני למצוא הסבר, סיבה, ואין זה מענייני אם היא נכונה או לא, בתקווה שבתוך הסבר סביר אמצא קצת שקט. איני יכול שלא להיאחז באמונה שהשגת הסבר כזה תוכל, ולו במעט להקל עלי ואולי אף, בעזרת השם, להביא שינה לעיני העייפות, שכן אלה לא נעצמו מאז אותו ערב בו ביקרתי במרתף של בית האופשטאדט.

לפני נפילתי בכלא זה של ייאוש הייתי מבקר ספרות בעיתון נחשב ביותר אשר לא פחות מהטובים שבסופרי ימינו (איני מכחיש שסופרי ימינו אינם עולים על סופרי העבר) היו מתדפקים על דלתי בתקווה שאהיה הראשון לקרוא ולבקר את ספרם החדש.

קרה המקרה ובוקר אחד, בעודי מדפדף בעיתון היומי, עיני נחו על מספר שורות שיר שהוצגו תחת שם עט של משורר שלא הכרתי. היו אלה שורות השיר הנאות ביותר שראיתי מזה זמן רב, היה להם את חופש הרוח של שלי עם הסגנון המלומד של קולדרידג', היה להם את תחושת האפוס הקסומה של דבריהם הקאנונים של משוררי יוון עם הקסם הבלתי ניתן לשכפול של איכות נעלה כמילותיו של שייקספיר או גיתה.

הקורא עכשיו וודאי מטיל ספק במהימנותי, או לפחות חושב את טעמי לדל שבדלים המוכן לזרוק את שמות הגדולים שבגדולים מבלי לחשוב פעמיים, את הקורא הזה אני מפנה למהדורת הערב של "החדשות היומיות", אשר יצא ערב חגיגות חמש העשורים לסוף המלחמה, שם הוא יוכל לקרוא את השיר ולהיווכח באיכותו בעצמו.

בכל אופן, לאחר שקראתי את המילים האלה וכמובן פרסמתי מאמר ביקורת משבח. יצאתי לברר מהר ככל האפשר מי הוא אותו המשורר וכיצד אני יכול להיפגש עימו. כפי שניתן להבין מההקדמה הרחבה, הפנו אותי לבית האופשטאדט הידוע, לדירת המרתף. איני יודע אם הייתה זו החרדה של תושבי העיר מפני המקום או גורלו הנורא של הבית, אך משהו הביא לכך שאראה את מה שראיתי ביום בו נכנסתי לבניין האופשטאדט.

דלת הכניסה הברוקית העידה על קיומו של אולם כניסה מכובד בראשית ימי המבנה אך לא לאולם גדול נכנסתי, אלא אל חדר מרובע קטן שקידמתו דלת מעלית ולידה דלת קטנה אשר הובילה לחדר המדרגות ומשני צידי החדר ניצבו דלתות עץ לבנות ואכולות על-ידי הזמן, וליד כל אחת מהן היה תלוי בנעצים דף ובו שמות הדיירים המגוררים מאחורי כל דלת, עשרות בכל דף ובניהם מחיקות אינספור. אדם המחפש קורת גג ונכנס לחדר כניסה זה חייב להיות אדם שמזמן עבר את סף הייאוש. אדן שאיכות חיים אנושית אינה אלה צל של זיכרון עבורו. אי שם במעבי הבניין נפתח ברז ומאחורי הקירות מערכת המים הישנה השמיעה צלילים של עוגב עתיק. חיפשתי במשך שעה קלה את שם המשורר המבוקש בין השרבוטים השונים וכשלפתע נזכרתי שנאמר לי שהוא מתגורר בדירת המרתף ופניתי אל דלת המדרגות הקטנה.

כיצד ניתן להסתפק בחיים כאלה? שאלתי את עצמי בעודי נכנס לחדר המדרגות הצר שריח טחב דחוס מילא את חללו. 

בסוף הירידה במדרגות ראיתי לפתע פנים חמורות סבר מביטות בי בעיניים כמעט לבנות. ליבי בעט בחזי וחרדה החלה זורמת בעורקי נוכח אותן הפנים הקפואות. לרגע חשבתי שגופה מקבלת את פני, אך משהתקרבתי דיו, הצלחתי לראות שלא היה זה אלא דיוקן התלוי על קיר חדר המדרגות, דיוקן מחריד בהחלט אך בכל זאת, דיוקן ותו לא. התקרבתי לבחון את הדיוקן עד שאפי כמעט נגע בפניו, אכן מלאכת אמן. הדיוקן כולו הורכב ממשיכות מכחול עדינות וקטנות בצבעים שונים אשר, לו היו רכים יותר, היו משוייכים בנקל לאחד האימפרסיוניסטים אבל לא. הייתה גם אלימות במשיכות המכחול, היה כעס בבחירת הצבעים. 

בזמן ההוא לא יכולתי שלא לבנות בנפשי איזה נופח רומנטי לכל האירוע, מעין 'הנה מצאתיך אמן מיוסר', חלמתי שהנה יופיע לפני, מרוט ובלוי, בחור צעיר ומלא עוז שנפשו בעטו למרות היעדר מזון בקיבתו, אך לא כזה היה האדם שחיכה לי מאחורי הדלת שבסוף המסדרון.

דלת הכניסה לדירת המרתף נפתחה בחריקה מצמררת ומאחוריה ראיתי גבר מבוגר גבוה ושמן, אשר שיער שחור, המתחיל אחרי קרחת ארוכה ונמשך מאחורי אוזניו בצורה פרועה ומדובללת.הוא לבש פראק אפור ובלוי מעל כרס מוצקה  ומכנסי פשתן טלואים בצבע אפור חרדלי.  לחייו לא היו תפוחות בהתאם לכרסו אלא בשרניות ומסותתות כאילו חכך בשיניו לא פעם.

הוא קיבל אותי בחיוך נעים ומנומס. לא היה ספק שגם אם חייו קשים כעת הרי חי חיים מלאים בעבר וקיבל חינוך נאות. לפי שפתו ונימוסיו ברור היה שאותו אביון קרא די ספרים בחייו כדי להיות בקיא בהליכות בני תרבות אך לא יותר מדי כדי לבוז להם.

"מדוע, אם יורשה לי לשאול," הוא פנה אלי, "כבודו הואיל לבוא אל פתח ביתי?"

איזו שפה, כאילו הוא נשאר כאן במרתף מתקופה אחרת, יפה יותר.

"רציתי" גמגמתי כאילו אני עומד בפתחו של היכל מקודש "לראות אותך... כותב"

הוא חייך, עיניו נאורו ולרגע לחיו התמלאו בצבע.

"חיכיתי לך" הוא הנהן והוביל אותי לפינה בחדרו, פינה ריקה בחדר קטן אך עמוס ביותר. לא היו חלונות בחדר וכל האור שהיה נבע מנורה צהובה היורדת מתקרת המרתף ומנורת שולחן אחת שהוצבה בפינת הכתיבה. מלבד השולחן שהכיל שתי מגירות היו בחדר מיטה שהוצמדה אל צידו של השולחן ומעליה מדף רעוע ובו מספר ספרים שהזמן והאבק מחקו את כותרתם. ארון בגדים עמד על הקיר הנגדי לשולחן אך, מפאת גודלו של החדר הוצמד אל המיטה. מצידו השני של שולחן הכתיבה עמד ארון מטבח קטן עם כיור מוכתם.

בדממה הבטתי בו כשהוא התיישב אל השולחן, גבו הענקי מופנה אלי, ומתוך קסת דיו שחורה קטנה הוא הוציא עט נובע כסוף  ונוצץ.

"מה ירצה אדוני?" הוא פנה אלי. שתקתי. מי אני שאכפה על משורר מה לכתוב? חשבתי.
משהבחין בשתיקתי הוא שאל "שיר נוף?" הנהנתי לאישור בעיניים מלאות תדהמה, איזו בחירה אמיצה – מעטים הם שירי הנוף המצליחים לנסוק אל הנשגב בלי להתמהמה במייגע או במשעמם.

הוא קם ופנה למשוך מזוודה גדולה שהייתה סגורה מתחת למיטה. לפי האופן שהוא גרר אותה, ניכר היה שתכולתה כבדה. הוא המשיך לפתוח לאט את האבזמים הנועלים את המזוודה ולאחר מכן, לאט יותר, את הרוכסן הסוגר אותה ולבסוף, בענייניות של פקיד, הוא הרים את לשון המזוודה וחשף את תוכנה.

בשם אלוהים, מי ייתן והוא יכני כאן ועכשיו אם מילת שקר אחת עולה על שפתי - מה, או ליתר דיוק, מי שהיה שם בתוך המזוודה לא היה אנושי.
היה לזה את דמותה של אישה צעירה ורזה עד מאוד, אך בהק מתוכה איזה כוח שלנוכחותו לא יכול אדם אלא ליפול על ברכיו בהתמסרות לחוויה הנשגבת של התגלות אלוהית. מוזה. הבן זונה הזה לכד בביתו מוזה. גופה היה כגופה של נערה כבת חמש עשרה, אך שיערה אחת לא נראתה על גופה העירום שגון כחלחל דק עטף אותו. רגליה וידיה היו מאורכים באופן לא פרופורציונאלי ביחס לשאר גופה, מאורכים ורזים כאילו לא היו שרירים בין עצמותיה לעורה החיוור, גבה הכחוש חשף צלעות, עמוד שדרה ושכמות שבלטו כלפי חוץ כשכמותיו של חתול. היא נרעדה מפוחדת נוכח האור שהכה בה לפתע ובזרועותיה הדקות היא ניסתה להצל על עיניה הלבנות. היא הייתה יכולה להראות מושלמת, בת-אל מקודשת, יצור שיאה לסגוד לו, אלמלא ההזנחה הניכרת שבמצבה הנוכחי. עורה הלבן-כחלחל, הטהור מקרן אור זרה, היה מלא חריצים קטנים, נקבים ושריטות, והיא התקפלה בתאה הפתוח, כחיה מוכה, חוסה על פניה, רועדת מקור או מחשש.

המשורר, שליד יצור כה טהור ושברירי נראה כענק גס, תפש את המוזה בכתיפה והרים אותה בידו האחת כאילו אין לה משקל ובהנפה מהירה, זרק אותה אל מחוץ למזוודה והתיישב על כיסאו כשהיא שרועה לרגליו.

הוא רכן לעברה ונהם בפקודה זועפת "שיר נוף". באותו הזמן הבחנתי  שלא נותר עוד זכר לאדון המנומס שהכניס אותי לביתו.

המוזה, לשמע המילים האלה, פערה את עיניה הלבנות, חלשה ומפוחדת, ולשווא ניסתה להניד את ראשה לשלילה אך הוא הרים את העט בידו הימנית ומשך אליו את המוזה בידו השנייה, ובתנועה איטית, כמו צייר הטובל מכחולו בצבעים, נעץ את העט בעינה של האלה. גלגל העין של המוזה נצבע כולו בשחור בין רגע. העט התמהמה עוד מספר רגעים ונמשך לאחור. העין המנוקבת נעצמה בכאב ודמעה שחורה וארוכה זלגה ממנה  מטה לאורך הלחי הכחושה עד שניתזה על רצפת החדר. בהביטי כך על רצפת החדר הבחנתי בכתמי דיו רבים מספור פזורים על הרצפה. 
כאחוז כישוף החל המשורר כותב על הדף בעוד היא, שמוטה לרגליו, ממלמלת מילים שאינן נשמעות. משסיים המשורר את כתיבתו הוא הגיש לי את השיר - זה היה השיר הטוב ביותר שקראתי מימי.