זמן - מתוך "החיים ביחד"

התעוררנו בבקתת הקש שלנו בסִינַי. הכול זמני כאן. הכול הווה כאן. אני רעב, עייף, השמש זורחת, שוקעת. אין אך עבר או עתיד ואפילו אין נצח. אורות השמש חדרו למרחב האישי שלנו ונשקו לשנינו בוקר טוב. עוד יום החל, ועוד מעט יבוא הבוקר האחרון ואז נגמר ההווה ונשוב למקומנו לדאגות העתיד ולמשקל העבר.

הכול בר חלוף, חשבתי ונישקתי אותה, היא חייכה ופקחה את עיניה, הכול בר חלוף, חשבתי והבטתי בעיניה. היא ראתה את מבטי הנוגה ועיקמה את פניה – "תהנה, מספיק לחשוב". כמה פעמים נשארו לי לשמוע את קולה? חרדה חדרה לתוכי. נשקתי לה בשנית, עוד נשיקה, עוד נגיעה, בעולם בר חלוף כל שנשאר הוא לאסוף, לאסוף נגיעות, מבטים, רגעים. נשקתי לה שוב – היא התרגזה. היא כועסת כשאני נוגע ולא נוכח, כשאני חושב רחוק, כשאני שוקע.

"כדאי שתתחיל ליהנות מהחופשה הזאת, עוד מעט היא תיגמר"

"הכול נגמר."  עניתי בקול, לעצמי, לא לה.

"אוּף איתך" היא קמה ופתחה את דלת הקש.

צולם באירוע "בית ריק 2012"

הים היה שקט לפניה, היא צעדה לקראתו, גופה נשטף בשמש והיא הסתובבה ונעצה בי מבט כואב.

"לא את..."

"זה לא אני, זה אתה" המבט שלה השרה עלי חמימות, ניסיתי לעזוב את הזמן להישאב אל הנצח, הנצח שבאהבתנו, הנצח שבמבטה. הכול בר חלוף, קרקרה בתוכי המסקנה הארורה.

"לא תילמד?" היא שאלה כאילו שמעה את ראשי והרימה מבטה אל השמש. עיניה לא התכווצו.

רוח נשבה ושיערה החל מתנופף. היא כל כך יפה, חשבתי, הרוח התגברה והיא החלה להתפורר; תחילה עורה ואז, כאילו הייתה פסל מאבקה אפורה, התנדפה כולה לנשיפת הרוח ואבקה התעופף ברוח כמו ענן קטן ואז התפזר, כמו עשן ממקטרת.

"לא את!" רצתי אחריה וראיתי את כל שנותר ממנה עף, מתרחק. השמש בערה בתוכי, הים הלך ושב. כך זה היה תמיד, כך זה יהיה לנצח. מה אני עושה במקום ההווה הזה, מקומי איתה – שם, בנצח. זמן הוא לנצח בר-חלוף, חשבתי, לנצח... הרמתי מבטי אל השמש, היא לא כאבה, הרוח החלה נושבת שוב, כאילו זימנתי אותה רק בשבילי. עורי בין רגע התקלף והתעופף קשקשים קשקשים. מתחת לעור הרוח הייתה נעימה יותר, קרירה יותר,  שאפתי מלא ריאותיי ובנשיפה התפוגגתי אליה.