אל מול שפות התהום - מתוך 'אל מול שפות התהום'

לפרק הראשון של 'אל מול שפות התהום'

בפרק הקודם הצגנו את התהום השוררת בין שתי גישות ראשיות של הפילוסופיה במאה העשרים. סימנים למשבר הזה בפילוסופיה של המאה העשרים ניתן למצוא בניסיונות השונים לדיאלוג שהתרחשו בין שני הצדדים; בוויכוח בין הוסרל לגדל על טיבה וטבעה של המתמטיקה, בביקורת של קארנאפ והפוזיטיביזם הלוגי על היידגר והאקזיסטנציאליזם ועל השימוש במושגים מטאפיזיים, בניסיונות הכושלים לדיון בין דרידה וסירל, ובמה שנקרא "מלחמת המדעים" של שנות התשעים בין הגישה הפוסט-מודרנית המבקשת להדגיש את ההיבט הפרשני והמדע השואפים לדיוק ולדיווח נאמן של נתונים. 

בכל אחת מהדוגמאות האלה, למרות שהיה ניסיון לכך, לא התרחש דיאלוג בין הצדדים ודומה היה שלא ניתן באמת ליישב את המחלוקות העמוקות ביניהם, אלא רק לערוך מערכות שונות במלחמה. ובמלחמה כמו במלחמה, השאיפה לא הייתה להבין את הערך והתרומה הייחודית של היריב, אלא לדכא את היריב בדרך לניצחון.

הבעיה הבסיסית שמנעה אפשרות של דיאלוג בין הצדדים הייתה שהשפה עצמה של כל אחד מהצדדים האלו, מערכת המושגים בהם כל צד השתמש והיחסים בין המושגים האלה, הייתה שונות לחלוטין; בצד אחד שלטו מושגים כמו רצון, אינטואיציה, דמיון יוצר, התכוונות, חוויה, מטאפורה ופרשנות, היה בצד הזה דגש על הזיקה היחסית של המתבונן והתנועה המתמדת של תהליך ההתהוות. בצד השני, לעומת זאת, מתוך שאיפה לשמור על נביעה לוגית ולתת תוקף למדעים המדויקים, נערכו ניסיונות לייצר שפה טהורה של ההיגיון הנקייה מרצון ואינטואיציה. ניסיונות אלו, כמו של הפוזיטיביזם הלוגי והגישה האקסטרנליסטית, ביקשו ליצור שפה אחרת, שפה טהורה, האוסרת את השימוש במושגים שאינם מוגדרים, או "מטאפיזיים", ומבקשת כך למחוק את התוקף של הטיעונים של הצד השני כחסרי מובן במקרה הטוב או "רק שירה" במקרה הרע.

כאשר אדם שח רק עם עצמו ולא עם הזולת, בעל כורחו הוא מתרחק מהזולת; שפתו מתבדלת והופכת להיות מובנת רק לחבריו ואין הוא יכול שוב לשוחח עם אויביו, שכן שפתם של אלה שונה מזו שלו, ושני אנשים שאינם יודעים זה את שפתו של זה – כיצד יוכלו הם לשוחח זה עם זה?

לצד אחד נוצרה שפה עמומה, מטאפורית, אישית, המבקשת לבטא באופן סגנוני את תפישתו לגבי חוסר המובנות של העולם. הצד השני, מתוך האמונה שכן ניתן לדעת את טיבו של העולם הזה, או לפחות שהשאיפה לכך אינה חסרת תכלית, יצר שפה אחרת. שפה אשר מושגיה מבקשים לצמצם את משמעותם עד שיגיעו לכדי מובנות מתוך מובחנות, שפה זו הפכה כך מתמטית יותר ויותר, מהוקצעת יותר ויותר, "מדעית" יותר ויותר, עד שדומה שאינה עוד שפת האדם אלא משהו הדומה יותר לשפת תוכנה, מובנת רק ליודעי דבר ולמחשבים.

כך קרה לפילוסופיה במהלך המאה העשרים. במהלך המלחמה הזו, כל אחד מהצדדים התבצר בתוך שפתו שלו, ושני הצדדים התרחקו עוד ועוד מהשיח של שאר בני האדם. הפילוסופיה עצמה התרחקה מהאדם ומהחברה ואלה המבקשים למצוא בה מזור למכאוב שאלותיהם התמעטו וככל שהפילוסופיה התרחקה מחיי האדם, קטנה השפעתה של הפילוסופיה על העולם. לתמונה זו גון עגום הרבה יותר, אם אנו מכילים בתוכה את דמות האדם שנבעה ממנה במהלך המאה העשרים, על כל זוועותיה, מלחמותיה ושואותיה. 

כך נפערה תהום עמוקה אשר כל הניסיונות לגשר מעליה כשלו. תהום בין שתי תפיסות עולם, בין שתי תמונות עולם. אין כאן כוונה לומר שכל ההוגים השונים בכל אחד מהצדדים השונים ראה תמונת עולם זהה, אבל נושאי המחקר, אופן ההתמודדות עם החומר הנחקר, ואפילו הייצוגים או תמונות העולם שהמחקרים השונים הביאו להיווצרותן של שתי תפיסות עולם שונות באופן מהותי.

מתוך הפיצול בין הגישות הפילוסופיות השונות, כמו גם מתוך הפיצול בין תחום המחקר הפילוסופי והחברה האנושית בכללותה, התגבשה הדעה הקדומה לפיה לא ניתן יותר לדבר על הערכים של החברה המודרנית בתוך מערכת מורכבת; שלא ניתן יותר לבנות, כמו שעשו אריסטו, אקווינאס, קאנט, היגל, ואחרים, שיטה שלימה וסדורה שמצד אחד תכיל את המושגים השונים שמרכיבים את תפיסות העולם השונות ומצד שני תשמור על הדרישות הנוקשות לנביעה ולהגדרה ברורה של משמעות המושגים. שניתן עוד לצפות לתשתית אובייקטיבית של הסובייקטיביות. ספר זה הוא ניסיון לבקר דעה קדומה זו.

מה יעשה אדם המבקש ללכת בדרכו והנה לפניו תהום? מה יכול לעשות אדם אל מול שפות התהום? הוא יכול לשוב לאחור, או לחפש מסלול חדש. הוא יכול לנסות לקפוץ מעל התהום, מי יודע? הוא יכול גם להצליח. והוא יכול גם לנסות לבנות גשר. ספר זה מבקש לנסות את הדרך האחרונה.

ספר זה מבקש להעמיד קווי מתאר לשיטה אשר תוכל להכיל את האפשרות של כל אחת מתמונות העולם השונות האלה. שכן, אם לא ניתן לבנות שיטה מסוג זה, אז לא ניתן לבנות שיטה מסוג זה. אם תוצג כאן שיטה שהיא אפשרית, אז בניית שיטה היא אפשרית.

אין כאן כוונה למלא את התהום, אינני מאמין שאפשר וכל הכשלונות המרהיבים של ההיסטוריה של המחשבה מגבים את דעתי זו. כוונתי היא רק לבנות גשר מעל התהום, על מנת להראות שבניית גשרים היא אפשרית. איני מבקש להישאר אל מול שפות התהום, ואיני רוצה לשנות את דרכי לכן אני בונה את הגשר, על מנת להקדם, להתקדם בשבילי ואם מי מהפוגשים גשר זה יימצא לנכון להתבונן בזה הגשר, מה טוב. וטוב מכך אם יחליט לטייל על הגשר, וטוב מכך אם ייעזר בו על מנת להתקדם בדרכו שלו וטוב אף מכך אם ילמד הוא את הנמשל ויבנה גשר בעצמו ואם היה הגשר שבנה טוב מגשרי שלי, מה טוב.  

בשום אופן אין לי כוונה לתאר את השיטה האחת, לבנות קונסטרוקציה שהיא אם כל הקונסטרוקציות. אלא רק להציג קווי מתאר לשיטה אפשרית. וודאי ישנן שיטות טובות יותר, אבל אלה כולן נבנו לפני המשבר הגדול של המאה העשרים ולכן, למרות שהן מתמודדות עם אותן בעיות שעולות מתוך המשבר הזה, מתוך התהום הזו, הן אינן מבטאות את האופן המסוים שבו נתפשת הבעיה עכשיו, אחרי המאה ההיא. ולכן אינן מתאימות לדרכי שכן נמצא אני עכשיו והולך אני כאן.

אני בטוח שיש טובים ממני, בעולם הזה, עכשיו, היכולים לבנות שיטה טובה מזו וייתכן מאוד שהם בונים אותה ברגע זה. אם רואה אתה שגשרי רעוע, או שיסודותיו אינם יציבים דיו, או אם אינך יכול להלך עליו משום שמוצא אתה את עצמך צריך לקפוץ קפיצה גדולה מדי, אשמח אם תפנה אלי, קורא אדיב, ותעזור לי לתקן היכן שנחוצים תיקונים. 

אינני הולך בדרך היחידה. ישנם שבילים רבים. סלולים יותר, רמוסים יותר, משבילי. ישנן תהומות רבות שיש לחצות, גשרים רבים שיש לבנות וחומות רבות שיש למוטט. אני הולך על שבילי בשבילי, אני רוצה לעבור לצד השני, לראות מה יש מאחורי הגשר ומה צריך לבנות שם.

לפרק הבא