רוח התרגום

זמן רב רציתי לתרגם. לתרום לאוצר השירה המתורגמת בעברית. שירים איני כותב עוד. אני מוצא ששירים ניתן לכתוב בגיל הצעיר הנשלט בשיגיונות הגוף, או בגיל המבוגר בו שולטים שיגיונות הרוח, בין לבין השכל מקלקל את השירה.

בודדה היא עבודתו של המתרגם, בודדה היא עד מאוד. אך לעיתים, כשהמילים פושטות את צורתן המקורית ומתלבשות בשפתן החדשה, ובתלבושתן החדשה נראות כאילו כך הן היו צריכות להיכתב במקור, לעיתים עבודת התרגום גומלת באופן הייחודי רק לה.

כך היה ביום בו ביקשתי לתרגם את השיר הנבואי של וויליאם בלייק "ירושלים". ישבתי במשרדי מול שני מסכי המחשב אשר, באורן החלבי, הציגו לפני, האחד את המקור האנגלי והשני את הריק המבקש להתמלא. על השולחן נערמו להם מילונים שונים, אוצר החרוזים, אוצר המילים הנרדפות, ועוד ספרים שונים שמשום מה חשבתי שיהיו לי לעזר.

כל מתרגם יודע שראשיתו של כל תרגום נמצאת בקריאה אדוקה של הטקסט. אבל, כבר כשקראתי את השורות הראשונות של השיר, ידיי רעדו בדרישה לצקת את המילים האנגליות לשפתי שלי.

תחילה הייתי זהיר ודקדקן, בדקתי שוב ושוב מילים שכבר ידעתי איך לתרגמן, חיפשתי לשווא מילים נרדפות כשלא היה בכך צורך. אך, עם הזמן, התחלתי מתרגם בלי ספרים, בלי עזרים, עיני דבוקות למסך הראשון וידי ממלאות את המסך השני.

היה זה כאילו לא תרגמתי בכלל, כאילו כתבתי את השיר מחדש, בעברית. פתאום, באין משים, השתלטה עלי ההשראה. היה זה כאילו אחת מהמוזות ירדה אלי ממשכנה הקדמוני ונשקה למצחי.

איני זוכר את הרגעים הבאים, רק תמונות רפות של אצבעות קדחתניות המכות במקשים כעל קלידי פסנתר. כששבה רוחי לגופי מצאתי את עצמי מול השיר המתורגם בשלמותו, כתוב בעברית שלא הייתה שפתי, עברית שלא הייתה קדומה או מודרנית אלא מעין עברית-על, שפה טהורה אשר כל קורא עברי בכל זמן ובכל מקום יכול למצוא בה את שורש שפתו. לשווא חיפשתי לתקן את התרגום אך אפילו בסימני הניקוד לא מצאתי פגם, ודבר זה מוזר ביותר משום שאני, כשאר בני דורי, התרגלתי לשפה משוללת ניקוד.

ימים הסתובבתי עם דפי התרגום בתיקי, תוהה מה עלי לעשות אתו. האם לשלוח אותו לאיזו הוצאה, או אולי רק לתת אותו לידידי לקריאה. ימים רבים הסתובבתי עם דפי התרגום בתיקי, ולאחר זמן מה קיומם נשתכח מעלי.

יום אחד קיבלתי הזמנה להרצאה של פרופסור לשירה ופילוסופיה שהגיע מארצות הברית לביקור. בתום הרצאה מעניינת קמתי מכיסאי ובקשתי ללכת כשכף יד עדינה נגעה בכתפי. הייתה זו אחת המורות שלי לתואר הראשון, ד"ר ו.

שוחחנו מעט על נושאים שונים עד שהיא שאלה אותי מה אני עושה עכשיו. השבתי לה שאני עוסק בתרגום אך שום דבר שלי עוד לא פורסם, היא שאלה מה תרגמתי עד כה והשבתי לה שלאחרונה סיימתי לתרגם את "ירושלים" של בלייק. שאלתי אותה אם היא תהיה מוכנה לקרוא את התרגום ואולי להעיר לי עליו אך היא התנצלה שימיה עמוסים עד מאוד. "מי שאתה צריך לדבר איתו" היא הוסיפה "זה האיש ההוא" היא אמרה והצביעה על אדם זקן ומכובד שישב חצי-מנומנם מספר שורות מאחורינו.

"מי הוא?" שאלתי. הרגשתי נבוך משום שהאופן שבה היא הפנתה את תשומת ליבי אליו רמז לי שמדובר באישיות שעלי להכיר.

"אינך יודע?" היא חייכה, "זה הוא פרופסור ש.".

מי שבקיא בעולם התרגום העברי יודע שבכל דור ישנו מתרגם אחד המתנשא מעל כולם, פרופסור ש. הוא, בעיני, גדול מתרגמי דורנו.

בחיל ורעדה צעדתי לעבר האדון הזקן, עיניו בצבצו לעברי מבעד לגבותיו העבות והכהות כשואלות שאלה. חייכתי במבוכה. "פרופסור ש." אמרתי וקולי הקלוש חשף את התרגשותי. הוא הביט בי בעיניים אדיבות. קינאתי בו, בשלווה שבה הוא הביט בי, בשיערו הלבן והעשיר, בכישרונו.

הוא לא אמר מילה, הוא חיכה שאדבר. אספתי את עצמי ואמרתי "שמי ... ואני מתרגם" התביישתי לייחס את מקצוע התרגום לעצמי בנוכחותו של מתרגם אמיתי. "לאחרונה תרגמתי של שירו הנבואי של בלייק "ירושלים" ורציתי לדעת אם תואיל בטובך לקרוא את תרגומי ולהעיר לי עליו".

משהו השתנה בפניו כשהוא שמע את שם היצירה, מבטו התחלף מאדיב, למופתע ואז, לרגע חולף, למבט כעוס או זועף. לאחר שתיקה ארוכה הוא אמר שהוא ישמח לעזור לי ושאל אם יש בידיי את התרגום. שלפתי אותו מתיקי והעברתי אותו לידיו. היה לו היסוס מסוים, כשהוא לקח את התרגום, באותם רגעים חשבתי שידיו רועדות מפאת גילו, עכשיו אני יודע שלא זו הייתה הסיבה.

נוכח עקומה ארוכה מספיק של זמן, הכול חולף. וכך גם ההתרגשות ההיא, שזכיתי לקורא כה מכובד, דעכה בקרבי ופינתה מקומה להבלי היום-יום. ימי בעבודה וערבי בביתי התחלפו בזה אחר זה, כל אחד מהם מצווה עלי התמודדויות חדשות, וכל התמודדות מביאה מחשבה, וכל מחשבה מחליפה את מקומה של אחרת, ואין אתה זוכר, עם בואה של מחשבה אחת, איזו מחשבה אבדה במקומה של זו.

כך הילכתי בין ימי ללילותיי וכך שכחתי את דבר התרגום ואת המפגש עם המתרגם. למרות שאך לפני מספר שבועות נושא זה מילא את כל עולמי בהתרגשות אין קץ.

ערב אחד, בעודי שרוע על הספה לצד אשתי, מבטינו שקועים בהבלי המרקע, ידי מעסות את כף רגלה ושנינו בוהים מותשים ברעש המרצד לפנינו, הטלפון צלצל.

הבטתי באשתי והיא הביטה בי. זוג צעיר אנחנו וככל זוג צעיר אנו נלחמים בכל יום על זכותנו לחיות. בכל חודש אנו מוצאים את עצמנו חורגים ובכל שבוע אנו קמים למערכה חדשה, ובכל ערב אנו מוצאים את עצמנו צופים במרקע המרצד, מנסים לדכא את דאגות המחר בבהייה, בשתיקה, בשתייה. כך, כשהטלפון מצלצל בשעת ערב, אין לשנינו את הכוח לקום לקראתו, ולו רק כדי להשתיקו.

בסופו של דבר היא קמה, הרימה את השפופרת ולאחר חילופי מילים קצרות פנתה אלי ואמרה "זה בשבילך".

בצד השני נשמע קולו המהוסס של אדם זקן, דקה ארוכה תהיתי במה מדובר עד שהוא הגה את המילים "קראתי את התרגום שלך". הכול שב אלי לפתע בצירוף התמיהה השואלת כיצד יכולתי לשכוח. הוא המשיך, "הייתי שמח אם נוכל להיפגש".

השבתי לו שאשמח, כמובן, להיפגש עמו ושרק יגיד את המקום והשעה ואני אתייצב. הוא שאל אם אוכל לראותו מחר בצהריים, בקפיטריה של האוניברסיטה. אמרתי שכן למרות שידעתי שלשם כך יהיה עלי לבטל כמה דברים שעד אותו הרגע נראו לי כחשובים.

כשהשיחה הסתיימה, סיפרתי עליה בהתרגשות לאשתי. היא שאלה אותי מתי תרגמתי את השיר ההוא, וכיצד ייתכן שהיא לא יודעת על כך, ומי הוא הפרופסור הזה. מוזר, חשבתי, אנו חיים זה עם זו ומדברים בכל יום על כל נושא ובכל זאת הדברים החשובים באמת נדחים בכל שיחה על ידי התפל. מה עוד לא סיפרתי לה? שאלתי את עצמי.

 

באותו הלילה השינה הייתה עבורי, כמכר אהוב ואבוד, מושא לכיסופים וערגה. בעיניים עצומות הקשבתי לליבי הפועם עד הבוקר. קפה מעורר את הגוף אך לא את הנפש, ולאחר מספר כוסות מרות ושחורות התחלתי מתהלך בדירה כאילו התעוררתי. התקלחתי, התגלחתי, גיהצתי את בגדי, ולמרות שעיני היו פקוחות, ער לא הייתי. כסהרורי התלבשתי ויצאתי ונכנסתי אל הרכב ונסעתי אל האוניברסיטה.

כשעצרתי ברמזור בחנתי את דמותי במראה, צל של עצמי בהה בי בחזרה בשיער סתור ועיניים אדומות, כך אתה רוצה לפגוש אותו? הוא שאל אותי במבטו.

כהגעתי לאוניברסיטה רצתי לאחת המכולות, קניתי שם פחית של אחד מהמשקאות האלה שצבעם זהב וטעמם נחושת, גמעתי את הסוכר הנוזלי במהירות והמשכתי אל הקפיטריה תוך כדי שאני מנסה באצבעותיי לרסן את שערותיי הפרועות.

הגעתי לקפיטריה בדיוק בזמן. כשעמדתי במרכזה, מביט סביב, הבנתי לפתע, שאיני זוכר כיצד נראה האיש שבאתי לפגוש. לקפיטריה היו שבעה שולחנות, וליד כל שולחן ישב אדם זקן ושערותיו לבנותיו וגבותיו כהות, ניסיתי לנחש מי מהם הוא המתרגם, פניתי לאחד אך התבדיתי.

הוצאתי את הטלפון הנייד שלי, נכנסתי לאינטרנט והתחלתי מחפש בין אתרים שונים תמונה של אותו המתרגם. מצאתי ביוגרפיות שונות שלו ורשימות שונות של ספריו. כל אתר אליו נכנסתי מילא אותי ביראה על כך שאת האדם הזה אני אמור לפגוש. שהאדם הזה קרא את שידי כתבה. לבסוף מצאתי את תמונתו וכשהרמתי ראשי לזהות מי מהיושבים מחכה לי ראיתי אותו נכנס. אם רק הייתי מחכה הוא היה מגיע. מי יודע מה תדרוש ממני חברת הסלולר שלי על החיפוש המיותר ההוא?

"אני מקווה שלא חיכית לי יותר מדי" הוא אמר, השבתי בגמגום.

"אתה רוצה לשתות משהו?" הוא שאל. הפצרתי בו שייתן לי את הזכות להזמין אותו ושאלתי אותו מה ירצה לשתות. הוא ביקש "רק מים" ומיהרתי לקופה. הזמנתי לו מים מינרליים ולעצמי כוסית קפה נוספת ומיהרתי לשוב.

"תודה רבה לך שהסכמת להיפגש איתי" אמרתי לו, הוא הביט בי במבט שלרגע נראה לי חושד ולרגע אדיב. דיברנו מעט על תרגום. על ריבוי הכמות ומיעוט האיכות של ימינו. שאלתי אותו אם הוא קרא את התרגום החדש של ... הוא השיב לי שביקשו ממנו לכתוב עליו ביקורת, אך מכיוון שהוא מכיר את המתרגם, סירב. ליבי רטט, הוא מכיר את כולם, הוא שם, במקום בו אני מבקש להיות. המשכנו כך בשיחה עד שהעזתי לשאול אותו על התרגום שנתתי בידיו.

הוא הביט בי בשתיקה והשפיל מבטו. עד כדי כך גרוע, חשבתי, והנה דמה בעיני כי זה הטוב בתרגומיי. הבטתי בו בשתיקה נבוכה בעוד הוא עצם את עיניו כמבקש לזמן סובלנות. כשפקח את עיניו הוא שלח ידו לבקבוק המים שלפניו וביד רועדת ניסה לפתוח את המכסה. האם זה הגיל, שאלתי את עצמי, או הזעם.

לאחר שלגם לגימה קטנה מכוסו הוא התיישב זקוף ושלך בי במט מאשים. "זה בדיחה?" הוא שאל. רעדתי בקרבי. חשתי כבן חמש. אשם ומבולבל ומבקש לבכות. "מי שלח אותך?" הוא הפציר.

לא הבנתי את פשר השאלה. "א.. אני..." התחלתי מגמגם. "חשבתי שזה... חש... תרגמתי... את... את זה...". כשהייתי נער היית מגמגם, עד אותו הרגע, חשבתי שניצחתי את המחלה ההיא.

הוא הביט בי רועד לפניו, ילד קטן בין שלושים, ושאל "אתה תרגמת את זה?"

"כ... כן" השבתי בלחש.

"איך תרגמת את זה? באיזה ספרים נעזרת? קראת תרגומים ישנים?" השאלות שלו באו בזו אחר זו בלא הפוגה, הן הרגישו פחות כשאלות ויותר כאגרופים.

הרמתי אליו מבט שואל. הרי הוא צריך לדעת זאת. "אין לזה תרגומים ישנים" השבתי לו. "חיפשתי".

הוא בי ארוכות ואט אט מבטו התרכך.

לאחר שתיקה ארוכה הוא פנה לתיקו הקטן, הוציא משם חבילה עטופה בבד חום בהיר ודהוי, והניח אותה לפניו על השולחן. באיטיות הוא פתח את הבד והוציא משם צרור של דפים צהובים. בידיים רועדות הוא הרים את הדפים והגיש אותם לי.

התמלאתי בתחושה של הוד והדר נוכח הדפים האלה. הם נראו כעלי שלכת רמוסים והדיו עליהם דבק בהם כקעקוע ישן על גב שזוף.

בזהירות הנחתי את הדפים לפני והתחלתי קורא בהם.

ירושלים אמרה הכותרת בעברית ומתחתה נכתב מאת וויליאם בלייק.

בשקט קראתי את הכתוב. היה זה תרגומי שלי. מילה במילה, עם אותו הניקוד ואותה השפה. לא הבנתי את פשר הדבר. הרי אני תרגמתי את השיר הזה כך. בדיוק כך. אני זוכר זאת. האם אמנם אני זוכר זאת? פתאום שבה אלי אותה הסחרחורת שתקפה אותי אז, כשישבתי מול המחשב במשרדי ותרגמתי את השיר. נזכרתי באותו הערפול המוזר שבסופו מצאתי את עצמי משתומם מול השיר המתורגם. הרמתי מבט שואל אל האיש שמולי. לא יכולתי אפילו לחשוב על מילים להגיד לו. נוכח שאלות אינסוף, דממה שואלת הכול.

הפרופסור הזקן הנהן בהבנה חסרת פשר ואמר, "כשהייתי בן עשרים ותשע, קראתי את השיר הזה לראשונה. אינני יודע מדוע אבל כבר בפעם הראשונה שקראתי אותו ידעתי שאני רוצה לתרגם אותו. לילה אחד התיישבתי בחדרי במעונות, הנחתי את השיר לפני והתחלתי לכתוב תרגום שלו על הדפים האלה. מאז עברו שנים רבות, ופעמים רבות אני נזכר בלילה ההוא, או, ליתר דיוק, מנסה להיזכר בו. אינני יודע איך תרגמתי את השיר הזה. כל מה שאני יודע הוא שכשהתעוררתי באותו הבוקר, השיר הזה היה מונח לפני. כתוב בכתב ידי."

הבטתי בו ארוכות, מנסה להבין את ששמעתי. כיצד ניתן להגיע להכרה שחוויה ייחודית שלך נכחה אצל אחר, בדיוק באותו אופן שבו חווית אותה אתה?

"ומה עשית?" שאלתי אותו, תוך כדי שאני מבין כמה מטופשת השאלה הזו.

"שום דבר." הוא השיב ועיניו בהקו לעברי במבט של איש סוד, "שמתי אותו אצלי בתיק ושכחתי ממנו." הוא חייך והוסיף, "עד ש..."

"עד..." רכנתי לעברו כשותף לדבר עבירה "עד ש.. מה?" הפצרתי בו.

"עד שפגשתי את שלונסקי..."

הוא סיפר על שיחה שהתרחשה בינו לבין שלונסקי, מתעלם מהעובדה שהשיחה ההיא הייתה זהה לשיחה הזו שאנו מדברים עכשיו.

נפלתי לאחור על כיסאי. מילותיו כמו הכו בי. הוא, לעומת זאת, נשען לאחור בשלווה. עיניו התרוקנו מהבעה כאילו הוא אבד במחשבותיו. לאחר מכן הוא נשם נשימה ארוכה והנהן בחיוך מבין.

"מה שלונסקי סיפר לך?" שאלתי אותי, מבקש לזכות בתובנה שלה הוא זכה.

הוא הביט בי בשקט ואמר "שלונסקי סיפר לי על הפעם שבה הוא הראה את תרגומו שלו ל"ירושלים" לשאול טשרניחובסקי."

כשנסעתי לביתי, חשבתי על תרגום השבעים.