הרכבת - מתוך "אל מול שפות התהום"

לפרק הראשון של 'אל מול שפות התהום' 

הבה נניח שהפילוסופיה היא רכבת. רכבת הנוסעת בשבילי החכמה על פני ההוויה. בתוך הרכבת יושבים להם הפילוסופים. כל פילוסוף בתורו, כאשר מגיעים לזמן ולמקום שלו, פותח את החלון ומסתכל החוצה. אחרי שהוא מסתכל הוא מצייר תיאור, מדויק ככל שהוא יכול, של העולם. כאשר הוא מרוצה מתיאורו, אין לו עוד צורך בחלון, וכך הוא סוגר את החלון ומעמיד את התיאור במקומו. הפילוסוף הבא פותח את חלונו ומביט החוצה. את התמונה המשתקפת מהחלון הוא משווה אל התיאורים של קודמיו. כאשר הוא רואה שאין התמונה תואמת את המציאות הנגלית מחלונו הוא מחליט שיש מקום לתיאור חדש, מדויק יותר. וכך כל פילוסוף בתורו מייצר תיאור של המציאות המשתקפת מחלונו תוך שימת דגש על ההבדלים שבין התיאור שלו לזה של קודמיו.

הבעיה עם מצב עניינים זה הוא שכל אותו הזמן הרכבת ממשיכה לנסוע ולהתקדם על פני הוויה והתמונה מהחלון משתנה גם היא.

כך נוצר מצב ייחודי לפיו, גם אם כל התיאורים נאמנים למציאות כפי שהיא השתקפה מהחלון בזמן שצוירו, עדיין כל פילוסוף שיסתכל מהחלון יראה תמונה אחרת. כך נוצר מצב לפיו כל הפילוסופים אינן טועים אך גם אינם צודקים. או, ליתר דיוק, הם גם צודקים וגם טועים, בו זמנית ובאותו מובן.

אבל המשל שלנו מסתבך כאשר אנחנו מבינים שלא כל פילוסוף מסתכל מהחלון. ישנם אלה שדי להם בלהסתכל על תיאורי הקודמים להם, וישנם אלה המסתפקים במבט על פנים הרכבת שעם הזמן הופך להיות כמוזיאון, מלא ביצירות נפלאות כל כך וחדות כל-כך, שדומה שאין צורך יותר להסתכל החוצה מחלון.

אם נצטרף לאלה הנמצאים על הרכבת כשהיא נוסעת בדרכה כאן ועכשיו. מה נראה אם נסתכל בתוך הרכבת? מה נראה אם נסתכל החוצה מהחלון? מה נראה אם נסתכל החוצה מהחלון על הפילוסופיה?

לפרק הבא