על השיטה – מתוך 'אל מול פני התהום'

לפרק הראשון של 'אל מול שפות התהום'

בפרק הקודם העליתי את כוונתי לבנות גשר מעל לתהום בין הגישות השונות של הפילוסופיות של המאה העשרים. דיברתי על כך העל הגשר להיות שיטה שדרכה ניתן לערוך התייחסות בין שתי הגישות. עכשיו, לפני שנוכל להמשיך ולבנות את הגשר עצמו, נקדים בשני דיונים חשובים על השיטה עצמה באופן כללי על מנת להניח לפנינו הקשר רלוונטי להבנת השיטה המסוימת שתוצג כאן.

למילה שיטה ישנם שני צדדים – מתודה ומערכת – מתודה היא התבנית אשר לפיה בונים ומערכת היא המבנה הנבנה בעזרת אותה תבנית. מתודה היא תכנית הבנייה ומערכת היא מה שנבנה. דומה שאם יש בידי שיטה אזי נשלמה מלאכתי לפני שהחלה. שכן, המילה שיטה מכילה את ראשיתה של הדרך וגם את יעדה. ואכן, מה הוא ערכה של תכנית בנייה למבנה שאי אפשר לבנות?

לפני שנוכל לדון בשיטה עצמה, עלינו להקדים ולענות על מספר שאלות, שגם אם אמנם דומה שהן מובנות מאיליהן, יש לבחון אותן ביתר קפדנות. השאלות הן; מה הערך בשיטה? ומה התוקף של שיטה?

באופן מסורתי ניתנו ארבע קריטריונים שונים אשר נותנים תוקף לשיטה: עקביות, תואם עם העולם, תואם עם האינטואיציה ושימושיות. הבה נבחן את הקריטריונים האלה בזה אחר זה.

עקביות, גולת הכותרת של הדיאלקטיקה והלוגיקה, היא השמירה על יחסי נביעה בין הרכיבים השונים של המערכת. לפי הגישה המעמידה את העקביות כקריטריון לתוקפה, שיטה היא נכונה אם אין בתוכה סתירות פנימיות, אם כל אחד מחלקיה נובע מהחלקים שקדמו לו.

אכן ישנו היגיון רב בהסתמכות על ההיגיון. עם זאת, שני קשיים עולים מתפיסה זו; האחד הוא שעקביות ניתן לבסס בין מושגים שאין להם משמעות שכן עקביות היא צורנית בלבד; כל השלומפים קורפסים וכל קורפס הוא שלונגיזון ולכן כל השלומפים הם שלונגיזונים. הנביעה של המשפט הקודם היא ברורה לכל, אך האם די בכך כדי לבסס תורה בעלת תוקף מחוץ למערכת הצורנית? הלוגיקה היא מערכת של יחסים בין מושגים, ולא ניתן ליצוק לתוכה תוכן תקף ללא עמידה על תנאי המשמעות של המושגים הנמצאים בשימוש בתוך המערכת. לכן, בעוד שבהחלט ישנו משקל רב לעקביות, לא ניתן לבנות מערכת יציבה על יחסים בלבד לבל נגלה שבנינו מגדלים באוויר אשר אין להם קשר עם הקרקע תחתם.

הקושי השני הוא שכאשר אנו מניחים את העקביות כקריטריון למתן תוקף אנו מניחים מראש את כך שאין סתירות בעולם, דבר זה עומד בניגוד לבעיית האבסורד הנוכח בעולם. הנחה זו של היעדר הסתירה אינה משוללת סיבה אך היא מניחה שכבר יש בידינו ידיעה שאינה מובנת מאיליה - שהעולם הוא אחיד ואחד ושידיעותינו על העולם הזה צריכות לקבל גם הן את אחידות זו. האם יש בידינו ידיעה זו? האם התברכנו בוודאות כזו לגבי עולמנו? אם הייתה בידינו ידיעה מספקת לגבי אופיו של העולם, לא היינו צריכים שיטה חדשה להבין אותו.

הקריטריון השני טוען ששיטה היא נכונה אם היא מתאימה למצב העניינים בעולם. שוב עולים כאן שני קשיים; האחד נוגע לשאלה האם נתון בידינו מצב העניינים בעולם? כלומר האם אופן ההינתנות של הדברים בעולם זהה עם הדברים עצמם. השאלה הזו נראית פשוטה כאשר אנו מנסים לזהות מה היא כיכר לחם, אנו מוצאים שמה שנראה כמו כיכר לחם, מריח כמו כיכר לחם, מרגיש כמו כיכר לחם וטעמו כשל כיכר לחם הוא כיכר לחם. ופחות או יותר נוח לנו עם הצורה הזו של תנועה מרשמי החושים אל המסקנות מכיוון שבלעדי התנועה האינטואיטיבית הזו, האם היינו יכולים לדבר על משהו? שלא לומר להשתמש במשהו. אבל כאשר אנו חושבים על מושאים מורכבים יותר, כבני אדם, אנו מתחילים לחוש פחות בנוח עם הצורה הזו של היגיון. אינני מתכוון לביסוס זהותו של אדם ע"פ רשמי החושים אלא על זהות אופיו של אדם ע"פ רשמי החושים. כאשר דנו בכיכר לחם, לאחר הזיהוי התווספו הנחות נוספות לגבי האובייקט שלפנינו – שהוא משביע, שהוא אפוי, שהוא מכיל ערך תזונתי זה או אחר... אבל כאשר אנו מזהים אדם באופן זה השיפוטיות הופכת לבעיה בפני עצמה: אמנם אנו שופטים אדם אחר ע"פ רשמי החושים שלנו – אם הוא נראה זקן אנו מניחים שכוחו חלש, אם הוא נראה נמוך אנו מניחים שיהיה לו קשה להגיע לגבהים מסוימים, אבל כאשר אנו רואים אדם מחייך ומניחים מכך שהוא מאושר, או מרוצה, אנו מתחילים להיכנס לשטח רחב של עמימות שכל שיפוט שנעשה בתוך הערפל הזה שאליו נכנסנו עלול להיות טעות באותה המידה שהוא עלול להיות נכון.  

הקושי השני הוא שתיתכן שיטה המתאימה למצב עניינים מסוים אך כאשר אנו מנסים להלביש אותה על מצב עניינים אחר ומניחים שהיא תהיה טובה לו מתוקף התואם הראשוני, אנו נופלים בבור אותו חפרנו בעצמנו. יכולה להיות אפילו שיטה מתאימה לעולם כפי שאנו רואים אותו שהיא בכל זאת אינה נכונה. ניתן להעלות לפנינו את השיטה הפרוידיאנית כדי להמחיש בעיה זו – אמנם ישנם מתחים בין ילדים לבין הוריהם, ואמנם ניתן למצוא דמיון בין המתחים האלה והמתחים של הבוגר, שכן גם כאן וגם כאן הם מתחים, אבל הקפיצה מכאן לכך שכל המתחים של החיים הבוגרים נובעים ממתחים אשר עוצבו בילדות, נראית כקפיצה שכל אדם ביקורתי יחוש מידה של אי נוחות לגביה.

בנוסף, יכולות להיות מספר שיטות המתאימות למצב הנתון לפנינו, אשר אינן מתיישבות זו עם זו. בחדרי מלחמה, לעיתים, מספר הדעות לגבי הפעולה הבאה יכול להיות רב כמספר הנוכחים בחדר, וייתכן שכל אחד מהרעיונות נובע משיקולים של נתונים אשר אכן נמצאים ברקע. במצב כזה, ע"פ הקריטריון הנוכחי, אין בידי המצביא את היכולת לקבוע מי מהן השיטה הנכונה. אלא עליו לקבל החלטה שתסתמך לא רק על התואם עם מצב העניינים הנתון אלא גם על קריטריונים אחרים כמו לדוגמה – מי מהיועצים הוכיח מידה של ראיית הנולד, ומי מהם טעה בעבר.

מלבד זאת, תואם עם העולם הנתון לפנינו יכול להיות בדיוק הקריטריון לשלילת שיטה., ניתן להעלות את השאלה - האם מצב העניינים אינו אלא עולם התופעות אשר מאחוריו נמצא עולם אחר, השונה לחלוטין מהאופן שבו העולם הזה נתון לנו. תפישות עולם רבות, לדוגמה במזרח, רואות בעולם התופעות עולם שקרי אשר הוצב לפנינו כמכשול בדרך אל העולם האמיתי,  לפי תפישות אלה, רק על-ידי שלילת התופעות מתגלה המציאות הנכונה.

שוב אנו מוצאים את עצמנו עם קריטריון אשר יכול להיות יעיל בחלק מהמקרים, או לא יעיל בכלל, או יעיל רק אם נצרף אליו קריטריון אחר, כמו בדוגמת, האמפיריציזם הלוגי בנוסח ראסל, אשר הציב לפניו את שני הקריטריונים הראשונים – עקביות ותואם עם המציאות, ככלים לידיעת העולם.

הקריטריון השלישי שהזכרנו הוא תואם עם האינטואיציה. קריטריון זה נראה לנו מצוין כאשר אנו שאולים שאלות פשוטות כמו מה הוא הקו הישר הארוך ביותר שניתן לכלוא בתוך מרובע ומגיעים למסקנה שהאלכסון הוא הקו הזה. אך כאן אנו מוצאים קשיים אחרים לחלוטין.

הקושי הראשון שעולה הוא שהאינטואיציה עצמה אינה ברורה לנו, מה היא אותה הכוונה פנימית אשר לה אנו קוראים אינטואיציה? האם היא תוצר של עיבוד נתונים המהיר מכדי להיות נהיר, או שמא היא תוצר של גחמות של הלב המבקש לפתור את הבעיה לפני שהשכל יסתבך בדרך לפתרון הנכון. כמה פעמים אנו מתייחסים אל האינטואיציה כראיית הנולד שבה ניחנו מעטי-מעט?

קושי שני הוא שהאינטואיציה אינה תמיד נתונה לנו; פעמים רבות אדם עומד בצומת דרכים ואין בידיו שום אינטואיציה לאן לפנות. לעיתים האינטואיציה שלנו כל-כך רחוקה מאתנו, שהפנייה אליה דומה להעלאה באוב של רוח ממקומות רחוקים.

הקושי השלישי הוא שייתכן שהאינטואיציה שלנו היא דבר מה המרחיק אותנו מהאמת להבדיל ממקרב אותנו. לעיתים רבות תלמידים מתבקשים להתעלם מהאינטואיציה שלהם כאשר זו מתנגשת עם האופן שבו מוריהם מבקשים להקנות להם ידע בדברים מורכבים.

לבסוף, בהניחנו תואם עם האינטואיציה כקריטריון אנו מניחים את אחדות האינטואיציה. להנחה זו ישנו ביסוס -  לכל אחד ישנה אינטואיציה המאוששת את אמיתות החשבון הפשוט. אך האינטואיציה, כדבר המכוון אותנו מהפנים אל החוץ היא אישית לחלוטין וככל דבר אישי היא מקבלת את הדמות הייחודית של כל בעל אינטואיציה; בהינתן מצב עניינים מסוים, פעמים רבות אנו מוצאים שאנשים שונים רואים בחירה שונה כמתאימה לאינטואיציה שלהם.

הקריטריון הרביעי הוא השימושיות של המתודה – כאן אנו מוותרים על מתן תוקף לשיטה אלא רק  רואים בה כלי. מה נותן תוקף למקדחה?

הקושי העולה מעיקרון השימוש הוא אחר: אם ישנה משימה שעלי לבצע הכלים שיש ברשותי הם הכלים שיש ברשותי. וערכו של כל כלי נמדד בהיעדר כלי אחר המתאים יותר למשימה. אם מצאתי כלי טוב יותר, הכלי הזה הוא טוב כל-עוד לא נמצא ברשותי כלי שלישי שהוא טוב יותר מקודמיו. ומה אם הכלי השלישי מתאים יותר למשימה שלפני ומחר אפגוש במשימה אחרת שדווקא הכלי הראשון היה מתאים לה יותר, אך אבוי! את הכלי ההוא השלכתי ברגע שהגיע לידי הכלי החדש?

מכל הקריטריונים שבחנו כאן דומה שבכל זאת זה האחרון הוא הטוב ביותר, שכן לפחות כאן אנו מוצאים את עצמנו עם משהו שבין אם הוא אמיתי או שקרי, נכון או משולל תוקף, לפחות הוא שימושי (זאת, כמובן, כל עוד נזכור לא לזרוק את ארגז הכלים שאספנו עד כה).

כאשר אנו מסתכלים על התוקף של שיטה מנקודת המבט של השימוש, שאלת התואם אינה מתייחסת לתואם עם העולם, או עם האינטואיציה, אלא לתואם עם המטרה שלשמה אני זקוק לכלי. הערך של השיטה נמדד כך על-ידי התאמתה למטרה מסוימת ולא לכל משימה באשר היא.

מנקודה זו אין מקום לתפוש מהשיטה כדבר מוחלט אשר, אם הוא מוצלח, עליו לענות על כל השאלות האפשריות, אלא רק לשאול אם הוא מצליח לטפל בבעיה המסוימת שניצבת לפנינו, בצורה יעילה באופן יחסי לכלים האחרים שניתן להשתמש בהם למטרה זו.

מטרה זו אינה פשוטה כפי שהיא נדמית ברגע הראשון, שכן בשיטה המציגה אופן פירוש למושגים הקושר את המושגים ביחס מוגדר אל המילים המתייחסות אליהם ולא רק אל הייצוגים שלהם או המושאים שלהם, כפי שמציעה השיטה המתוארת כאן, עלינו להבטיח שכל המילים שבהן אנו משתמשים יהיו כפופים לאותה שיטה פרשנית. לכן כאשר נביא מושג בעל משקל מהותי לשיטתנו יהיה עלינו להכילו בתוך השיטה, או, ליתר דיוק, להכיל את השיטה עצמה עליו, גם אם היא עצמה עדיין אינה ברורה.

לפרק הבא