צד א - מחבר ראשון – זהות, מתך 'אל מול שפות התהום'

[אתחיל פרק זה בהתנצלות. מיקומו של פרק זה אמור להיות לפני שני הפרקים הקודמים. שגיאה בהעתקה גרמה לכך שאעלה את הפרק הדן בחלק הראשון לפני שהתקנתי את המחבר שעליו הוא אמור לעמוד. למרות הקושי שאני חש מול שגיאתי שלי, מתווספת לכך אכזבתי העמוקה מכם קוראי, על כך שלא הבחנתם בהיעדר המחבר. ובנוסף שלא הבחנתם שאני מרכיב את החלק הקרוי "היגיון" על סמך עיקרון הזהות מבלי שביססתי את זהותו של עיקרון זה. לא נורא. אסלח לכם אם תסלחו לי.]

לפרק הראשון של 'אל מול שפות התהום' 

בפרקים הקודמים חפרנו אל היסודות היציבים של הזמן והמקום כתנאים ראשוניים לקיומם של נתונים ובצד השני התבססנו על אופני ההסתכלות המאוחדים אלה עם אלה בכך שהם כולם אופני הסתכלות על מושאים. עם זאת, עד כמה שיסודות אלו יציבים, עלינו להתקין מחברים אשר אליהם נוכל להרכיב את החלקים הראשונים של הגשר עצמו.

בכל צד של הגשר יהיה עלינו להתקין מחברים מסוג אחר המתאימים בדיוק בין שני החלקים שהם מבקשים לחבר. בפרק זה אנו צריכים לזהות מה הוא הדבר שמחבר את כל אותם "כאן ועכשיו"ים שונים ונפרדים, מלבד היותם היבטים של זמן ומקום.

כאמור לכל נתון, על מנת שהוא יהיה קביל כנתון של משהו שניתן לטעון עליו שהוא קיים, חייב להיות הצטלבות בזמן ובמקום שבו הוא אמור להימצא. עם זאת כל נקודת הצטלבות שכזו בין זמן ומקום – כל מפגש בין כאן לעכשיו – הנו חד פעמי וייחודי. לא ייתכן שיהיו שני דברים באותו הכאן ועכשיו שכן הכאן והעכשיו הינן התכונות הראשוניות המגדירות את כל נתון ונתון לפני שאנו יכולים לייחס לו תכונות נוספות. זאת מכיוון שאלה הנם תנאים ראשוניים להימצאותו של הנתון.

למרות היציבות לכאורה שאנו מקבלים ממציאת הכאן והעכשיו של הנתון איננו יכולים שלא לאבדם באותה הקלות שבא מצאנו אותם. זאת מכיוון של עכשיו חולף ומתחלף באותה השנייה שבה הוא מזוהה (ואפילו קצת לפני כן) וכל כאן משתנה ללא הרף.

על מנת להבין נקודה זו, אקח כדוגמא את כוס הקפה המונחת מולי ברגע זה שבו אני כותב מילים אלו. במקום זה, על שולחן העבודה שלי במשרדי, היו מונחות כוסות קפה רבות, ואפילו כוס קפה זו, בשינוי תכולה כמובן, הייתה מונחת במקומה זה פעמים רבות. עם זאת אינני יכול לזהות את כוס הקפה הזו רק על סמך היותה "הדבר המונח לפני כאן ועכשיו" שכן, לפני מספר רגעים, כאשר גמעתי את תכולת הכוס, היא חדלה להיות במקום בו היא הייתה ועברה למקום אחד. אני בטוח שלא השבתי אותה למקום שבו היא הייתה מונחת לפני כן כשם שאני בטוח שלא השבתי אותה לאותה זמן בו היא נמצאה כאשר זיהיתי אותה כנתון. עם זאת, למרות שאכן השתנו הזמן והמקום של הכוס הזו, ולמרות שבינתיים חלו שינויים רבים בתכונותיה האחרות של הכוס (כגון, משקלה, כמות הנוזל שבתוכה, הטמפרטורה של הקפה וכו'...) אני עדיין מתייחס אליה כאותו הדבר שלו קראתי קודם לכן "כוס הקפה המונחת לפני".

מה הוא אותו הדבר שעל סמך נוכחותו אני מרשה לעצמי לזהות את כוס הקפה הזו כאותה אחת שהייתה פה קודם לכן? מדוע אנו כבני אדם איננו חיים בעולם סינגולרי שבו כל אירוע וכל נתון נתפש באותה החד-פעמיות המנותקת שבה הוא מתרחש? התשובה לכך היא שפשוט אי אפשר לחיות כך. איננו יכולים שלא לייחס זהות לעצמים על סמך זהות בתכונות שלהם וקרבה בזמן ובמקום. אין כאן כוונה לומר שהנחת הזהות הזו הינה רציונאלית. דיוויד יום הוכיח שאינה כזו. אך עם זאת היא בלתי נמנעת.

לייבניץ הגדיר זהות זו בחוק "זהות הבלתי נבדלים" שלו. לפי חוק זה אם שני דברים משתתפים שכל התכונות שלהם אז הם זהים, כלומר הם אותו הדבר.כמו כן, לחילופין, אם שני דברים אינם משתתפים שכל התכונות שלהם וישנן תכונות שיש לאחד ואין לשני – אזי אכן אלה הינם שני דברים. לחוק זה הייתי רוצה להוסיף, מתוך ההבנה של החשיבות של הזמן והמקום להימצאות הנתונים,  את עיקרון הרציפות. לפי עיקרון זה כל עצם הנמצא בהצטלבות אחת של כאן ועכשיו ולאחר מכן בהצטלבות אחרת של כאן ועכשיו חייב בהכרח, אם הוא אכן אותו עצם, להיות קיים בנקודות הנמצאות בין לבין שתי ההצטלבויות.

נחזור לכוס הקפה. נניח שהלכתי לשירותים וחזרתי ומצאתי את הכוס, פחות או יותר, באותו מקום בו השארתי אותה (נזניח לרגע את העובדה שיבשת שעליה אני ניצב זזה על גבי כדור הארץ הנע בעצמו בתוך גלקסיה הנעה בעצמה). אם יצאתי מהחדש ב15:33 וחזרתי ב15:35,  אינני יכול שלא לחשוב שהכוס נותרה שם גם ב15:34. ולא שהיא "קפצה" בזמן ל19:54 בשנת 1977 ואחר כך ל2:00 בשנת4566 לפנה"ס רק כדי לחזור לאותה נקודה שתי דקות לאחר מכן, כשם שאינני יכול להניח שהכוס נעה בחלל באותו האופן.

באופן דומה אני יכול לשאול את השאלה "מה הוא ה'אני' שהוא אותו הדבר שהוא אני?" ולכך אענה "אותו הדבר שהתחיל את דרכו בכאן ועכשיו הייחודי שלו ונע באופן רצוף על פני הזמן והמקום עד לנקודה הזו."

בדרך זו אנו מזהים זהות כדבר הנע באופן עקבי בתוך הזמן והמקום ותו לא. כך שאיננו חורגים מהנתונים הראשוניים מהם התחלנו אלא בונים עליהם ויוצאים מתוכם מבלי להוסיף הנחות מיותרות. 

לפרק הבא

דמיון בלתי נשכח - מתוך 'נישואי עדן ושאול'

הנביאים ישעיה ויחזקאל סעדו עימי ושאלתי אותם כיצד העזו לטעון שאלוהים דיבר עימם. והאם הם לא חשבו באותו הזמן שהם לא יובנו, ויהיה למקור לנטל.

ישעיה ענה: "לא ראיתי אל, אף לא שמעתי, בכל תפיסה אורגאנית מוגבלת, אך חושי גילו את הנצחי בכל; ומכיוון שהייתי משוכנע אז, ונותרתי מאושר שקולה של תרעומת כנה הוא קול האלוהים, לא דאגתי לתוצאות אלא כתבתי."

אז שאלתי: "האם שכנוע עז בכך שדבר מה הוא כך, עושה אותו כך?"

הוא ענה: "כל המשוררים מאמינים שכך הוא הדבר, ובעידני הדמיון שכנוע עז כזה הסיר הרים; אך רבים אינם מסוגלים להשתכנע נוקשות בדבר."

אז אמר יחזקאל: "הפילוסופיות של המזרח לימדו את העיקרון הראשון של התפישה האנושית; כמה אומות החזיקו בעיקרון אחד, וכמה באחר. אנחנו בישראל לימדנו שהגאונות הפואטית (כפי שקוראים לזה היום) הייתה העיקרון הראשון וכל האחרים רק נגזרים ממנה. זה היה מקור בוזינו לכמרים והפילוסופים של ארצות אחרות, ומנבאים שכל האלים האחרים יוכחו לבסוף שראשיתם באל שלנו, ושהם יובלים של בגאונות הפואטית. לכך משוררנו הגדול המלך דוד שאף בהתלהבות כה עזה, וקרא ברגש באמרו שבעזרת זה הוא כובש את אויביו ושולט בממלכותיו; ואנחנו, כה אהבנו את אלוהינו שקיללנו בשמו את כל האלוהויות של העמים סביבנו, וקבענו שהם מרדו. מדעות אלו גס הרוח חושב שבסופו של דבר כל האומות יונהגו על-ידי היהודים."

"זה" הוא אמר "ככל שכנוע עז, התגשם בסופו של דבר, משום שכל העמים מאמינים בדבר היהודים ועובדים לאלוהי היהודים; איזה שיעבוד הוא גדול מזה?"

שמעתי זאת בתמיהה מה, אתוודה באשמתי. אחרי הסעודה ביקשתי את ישעיה להעשיר את העולם ביצירותיו האבודות; הוא אמר שאף יצירה בעלת ערך שלו אבדה. יחזקאל חזר על כך על יצירותיו שלו.

שאלתי גם את ישעיה מה גרם לו להלך עירום ויחף שלוש שנים. הוא ענה "אותה הסיבה שהביאה את דיוגינס היווני לכך."

לאחר מכן שאלתי את יחזקאל מדוע הוא אכל צואה ושכב זמן כה רב על צידיו. הוא ענה "הרצון לרומם אנשים אחרים את תפישת הנצח. זאת עשו השבטים בצפון אמריקה. והאם כן הוא המתנגד לגאוניותו או תודעתו, רק לשם סיפוק או נוחות בהווה?"

כל המדינה שכונה

מי אתה שתדבר
בשם כל מי שמסדר
עוד כיסא לעוד חבר
מי אתה שתדבר

מי אתה שתספר לי
מי בנינו משקר
מי סופר מי סופר
מי אתה שתספר

מי אתה שתישאר
עוד בבון שהסתדר
עוד שוטר שלא גומר
מי אתה שתישאר

מי אתה אם לא סוחר
חבר של כל מי שמוכר
מוכר את כל מי שחבר
מי אתה אם לא סוחר

בכל העולם יש
רחוב בתוך שכונה
בתוך עיר במדינה
ורק אצלנו
כל המדינה שכונה

מי אתה שתישאר
עוד בבון שהסתדר
עוד שוטר שלא גומר
מי אתה שתישאר

מי אתה אם לא סוחר
חבר של כל מי שמוכר
מוכר את כל מי שחבר
מי אתה אם לא סוחר

מי אתה שתספר לי
מיצריך להסתפר
זה שת'חובות סופר
מי אתה שתספר

מי אתה שתתפאר
בעוד חבר שמסתפר
מתגייס ומתפגר
מי אתה שתתפאר

בכל העולם יש
רחוב בתוך שכונה
בתוך עיר במדינה
ורק אצלנו
כל המדינה שכונה

תורי, תורה

מִי יִיתֵן וְיַעֲלֶה הַשַּחַר?

מִי יִיתֵן לִי הַעֲלָאָה בַּשָֹּכָר?

אִם בַּסְטַטִּיסְטִיקָה נֶאֱמַר כִּי

קַיָּים יַחַס צָמוּד בֵּין הַעֲלָאַת שְכַר הַמִּינִימוּם וַעֲלִיַּית אֲחוּזֵי הַאַבְטָלָה

כִּי אָז מַצִּיג הַסְטַטִּיסְטִיקָה שוֹאֵף שֶכּוּלָנוּ נִהְיֶה עֲבָדִים.

אִם הַאֲנִי מוּגְדָר אַך ורַק עַל-יְדִי רְשָמֵיהָ הַשּוֹנִים שֶל הַהַכָּרָה, אָז

בִּימֵי שְלִישִי אֲנִי סְטוּדֶנְט

וּבְעַרְבֵי שֵנִי – חֲלוֹם מִשְנִי שֶל אֵיזֶה שֵד שְֹטָנִי שֶאוֹמֵר לִי

לַחֲשוֹב בְּלִי לְחַשֵּב.

וַאֲנִי רַק נִמְצָא כָּאן כְּדֵי שֶבְּעוֹד שָנָה אֲנִי אוּכָל לִהְיוֹת אוּלָם גָּדוֹל וְנִבְרֶשֶת.

אוֹ סִמְטָא וּמַּפִּית מְקוּשְקֶשֶת.

לֹא מְשַנֶּה. הַכֹּל מִשְתַנֶּה.

וְאִם הַטֵּיעוּן הַזֶּה תָּקֵף, אָז הוּא חָל גַּם עַל עַצְמוֹ וְלָכֵן הוּא קָבוּעַ.

תֵּן לִי שָבוּעַ, וְאָקִים לְךָ בִּנְיָין כָּל-כַּך גָּדוֹל שֶיִהְיוּ לוֹ שְנֵי אֲזוֹרֵי חִיּוּג.

כַּך לַמַּזְכִּירָה יַעֲלֶה יוֹתֵר לְהַטְרִיד אֶת הַבּוֹס שֶלָּהּ,

בִּזְמָן שֶהוּא חוֹלֵם עַל אִשְתּוֹ שְאֵינָה אֶלָא צָמִיד וְתִיק תּוֹאֵם,

וּלִפְעָמִים - דֵּעָה.

שוּב מַשְתִּיקִים אֶת הָאִישָה? וַדַּאי הוּא לֹא שַמַּע עַל הַמַּהְפֵּכָה שֶלָנוּ!

הַמַּהְפֵּכָה שֶלָנוּ? הַמַּהְפֵּכָה שֶל כּוּלָנוּ!

אֵין לִי בַּעְיָה עִם הַמַּהְפֵּכָה,

פָּשוּט נִמְאַס לִי לִשְמוֹעַ עַלֵיהָ.

הִגִּיעַ הַזְמַן לְעוֹד דֵּעָה מְקוֹרִית מִצְִּדְכֵן.

אֲנִי רַשָּע, אֲנִי יוֹדֵעַ, פָּשוּט נִמְאַס לִי לְהִכָּלֵל תָּמִיד בַּצַּד שֶפּוֹגֵעַ.

הָאִם אַף אֶחַד לֹא רוֹאֶה שֶהַפּוֹלִיטִיקַלִי-קוֹרֶקְט הוּא רַק צִבְעָהּ שֶל הַצְּבִיעוּת?

הָאִם אֵין יוֹתֵר מִי שֶאוֹמֵר "יְהוּדִים" וְחוֹשֵב יְהוּדוֹנִים?

אוֹ "אֶתְיוֹפִּים" וְחוֹשֵב כּוּשִים אוֹ קוֹפִים?

הָאֶבוֹלוּצִיָּה אֵינָה גֶּרֶם מַדְרֵגוֹת עוֹלֶה אִתָּנּו בַּפִּסְגָה

אֶלָּא מַעֲרְבּוֹלֶת שֶל חוֹסֶר יְכוֹלֶת לְהִתְמוֹדֵד עִם הַסְבִיבָה.

אֲנַחְנוּ מְעַצְּבִים אֶת הַאֲדָמָה יוֹתֵר גָּרוּעַ מִנְמָלִים –

הֵן אֵינָן צְרִיכוֹת אַלְפֵי דְּרָכִים שוֹנוֹת לְהַעֲבִיר אֶת הַזְּמָן בֵּין אוֹכֶל לְשֵינָה.

אֲנַחְנוּ כָּל-כַּך מְשוּתָקִים, מְנוּתָקִים שֶאֲפִילוּ הַנֶּפֶש שֶלָּנוּ צְרִיכָה מֶרְחַב מִחְיָיה

וְלַרוּחַ הַבִּלְתִּי גַּשְמִית שֶלָּנוּ יֵש חֲשָשוֹת מִפְּנֵי חֲדִירָה לַפְּרָטִיוּת.

הִתְדַרְדְרוּת זוֹ לֹא הֵחֵלָה בַּפַּעַם הַרִאשוֹנָה שֶאָדָם בָּנַה מִגְדָּל,

אֶלָא בַּפַּעַם הַרִאשוֹנָה שֶקּוֹף הֵרִים מַקֵּל.

מֵאָז הִיא לֹא פַּסְקָה, וְאַף הֵאִיצָה, וְכָך הִגַּעֲנוּ לַזְּמַן הַזֶּה.

וְכָך הַזְּמַן הַזֶּה הִגִּיעַ אֶלֵינוּ.

מַגִּיעַ לָנוּ.

הַהִיסְטוֹרְיָה שֶלָּנוּ נִמְצֵאת בַּסְּפָרִים.

חֶלְקַם בַּעֲלֵי יוּמְרוֹת פִּילוֹסוֹפִיוֹת לְהַסְבִּיר לָנוּ מָהוּ עוֹלָמֵנוּ.

עֲלֵינוּ לְהָבִין שֶכָּל הַסְּפָרִים הָאֵלֶּה צוֹדְקִים,

וְשֶמַּתַּישֶהוּ בְּמֶשֶך הָהִיסְטוֹריוֹסוֹפְיָה הַזֹּאת נִפְרַד הַגּוּף מִן הַנֶּפֶש,

וּמֵאָז זוּ עוֹבֶרֶת תַּהְפּוּכוֹת שוֹנוֹת וּמְשוּנוֹת וְזֶה הַגּוּף מִתְנָוֵון כְּרֶפֶש.

אֲפִילוּ בַּרְקְלִי שָפַך צוֹאֲתּוֹ מֵהַחֲלוֹן

לַרְחוֹב מוּכֶּה הַצַּרַעַת.

מַה זֶה חָשוּב? (אוֹתוֹ הַקּוֹל הַשּוֹלֵט)

מַה חָשוּב בֶּאֱמֶת? הָאֶמֶת?

אוֹ שֶיֶּש יוֹתֵר מִזֶּה – מֵעֵבֶר לַמִּילָה – מֵעֵבֶר לָרָצוֹן וְלַתְּפִילָה?

אֲנִי אֵינִי יוֹדֵעַ, אֲנִי יוֹרֶה, אוּלַי פּוֹגֵעַ, אוּלַי נוֹגֵעַ

אֲבָל יוֹדֵעַ שֶזֶּה כָּל מַה שֶנּוֹתָר,

וְכָל הַמּוֹסִיף מְיוּתָר

כָּל הַמּוֹסִיף מְיוּתָר

כָּל הַמּוֹסִיף

מְיוּתָר.

צד ב', שלב ראשון – הדמיון, מתוך 'אל מול שפות התהום'

לפרק הראשון של 'אל מול שפות התהום'

בצד השני של התהום אנו מוצאים את עצמנו עם בעיה דומה לזו שניצבנו לפניה בצד הראשון. אמנם מצאנו יסודות יציבים עליהם נוכל לבנות את השלב הראשון של הגשר שלנו, אבל תמונת העולם הנוצרת מאימוץ אופני ההסתכלות בלבד משאירה אותנו במציאות מפורקת לחלוטין. שכן, אם כל הסתכלות היא רק אופן הסתכלות אחד מתוך אינסוף אופני הסתכלות אפשריים איזו אחדות ניתן למצוא בין המושאים?

איננו יכולים להביא לשלב זה את עיקרון הזהות משום שמנקודת המבט של אופני הסתכלות בהחלט יכולה להיות סתירה בין אופני הסתכלות שונים – אני יכול לראות בכלב חיה טובה ונאמנה, בעוד אחר יכול לראות באותה החיה חיית פרא אכזרית. ובעוד שהמושא שלנו הוא אחד שנינו מסתכלים עליו באופנים כה שונים עד כדי שדומה שאחד זה אינו אחד בכלל. אם נמשיך כיוון חשיבה זה נגיע לכך שכל אופן הסתכלות מביא אתו לראייה שונה של המושא של ההסתכלות וכך איננו יכולים לראות בשום מושא שלנו דבר אחד.

אבל, נשאל את השאלה, על פי מה ביססנו את אופני ההסתכלות כאופני הסתכלות, מה איחד אותם לכדי אופנים אלו? הרי באלו מה הוא הדבר המפריד בין כל הסתכלות והגענו לכך שהשוני בין כל הסתכלות והסתכלות אפשרית מביא אותנו לכדי התובנה שההסתכלויות, אם הן דבר מה בכלל, הינן רק אופנים של הסתכלויות.

להיות שונה זה לא אותו הדבר כלהיות לא זהה, שכן זהות יכולה להיות במושא למרות השונות של אופני ההסתכלות על המושא. להיות שונה, אם כן, משמע להיות לא דומה. דומות אינה תכונה מוחלטת כזהות, אלא תכונה הדרגתית או יחסית; בעוד שבעולם הזהויות דבר הוא זהה לחלוטין או נבדל לחלוטין, בעולם הדומות דבר יכול להיות דומה יותר או דומה פחות. אחדות בעולם הדומות מתבססת, אם כן, על דמיון בין האופנים השונים של ההסתכלות. דמיון זה לא חייב להיות דמיון בין המושאים בלבד, כדמיון בהסתכלויות השונות על הכלב בדוגמא הקודמת, אלא יכול להיות דמיון בין האופנים עצמם. ההסתכלות על המלך כטוב דומה להסתכלות על הלחם כטוב, לא בכך שהמושאים הינם זהים אלא ההסתכלות. בנוסף אנו יכולים לומר שכל אופן הסתכלות דומה לכל אופן הסתכלות אחר בכך ששניהם אופני הסתכלות.

כך אנו מגיעים לשני התנאים  המקבילים של הדמיון בין ההסתכלויות – כל דבר דומה במידה מסוימת לכל דבר אחר, וכל דבר שונה במידה מסוימת מכל דבר אחר. כדי להבהיר נקודה זו אנו יכולים לצייר לפנינו ציר אנכי אשר קיצון אחד שלו הוא הנבדלות המוחלטת או היעדר הזהות באופן מוחלט, והקיצון האחר שלו הוא הזהות המוחלטת ולטעון שהדמיון ממלא את הקו הזה באופן יחסי מהשונה יותר לדומה יותר, כאשר קרוב לקיצון הראשון נמצא השונה עד כדי כך שכמעט ואין דמיון בין השניים, וקרוב לקיצון השני נמצא הדומה עד כדי שכמעט נעדר הבדל בין השניים.

היות וכל אופן הסתכלות הוא נגזרת של המפגש הייחודי בין מבט ומושא, לא ייתכן אופן הסתכלות זהה או נבדל באופן מוחלט מאופן הסתכלות אחר. משום כך איננו יכולים להגיע עד לנקודת הקיצון בשום צד בעולם ההסתכלויות. כך שכל שני אופני הסתכלות, דומים ככל שיהיו, אינם זהים זה לזה באופן מוחלט לעולם, וכל אופני הסתכלות שונים ככל שיהיו אינם נבדלים זה מזה באופן מוחלט לעולם.

עתה אנו יכולים לאחות את העולם המפורק שנקודת המבט על ההסתכלויות על העולם כאופני הסתכלויות בלבד פירקה לגורמים, לכדי נקודת מבט אחידה יותר - נקודת מבט המאוחדת על-ידי הדמיון.

כתכונה של השכל, הדמיון הוא זיהוי הדומה והשונה בין ריבוי אופני ההסתכלות. גם כאן אנו יכולים להעיר שבעוד שהדמיון קיים באופן פוטנציאלי בין כל אופן ואופן של הסתכלות, הדומה לא נמצא בעולם באותו האופן שההסתכלויות והמושאים נמצאים בעולם, כתנאים ראשוניים של כל אופן הסתכלות, אלא שזיהוי הדמיון מתרחש אצל המסתכל – אצל השכל הפועל.

עתה משסיימנו להקים את שני החלקים עלינו למצוא חיבורים מתאימים להרכבת החלקים האלה על היסודות שבנינו. בפרקים הבאים נציג את המחברים האלה.
לפרק הבא

פרק 5 מתוך 'הנישואין של עדן ושאול'

המשוררים העתיקים החיו את כל האובייקטים המוחשים באלים וגאונים, הם קוראים להם בשמות ומאדירים אותם בתכונותיהם של עצים, נהרות, הרים, אגמים, ערים, אומות, וכל מה שחושיהם הרבים והגדולים יכלו לתפוש.

באופן מיוחד הם למדו את הגאוניות של כל עיר וארץ, מעמידים אותה תחת האלוהות השכלית. עד שנוצרה שיטה, אותה כמה ניצלו ושיעבדו את הגס על-ידי ניסיון להגשים או להפשיט את האלוהות השכלית ממושאיהם. כך התחילה הכמורה.

בוררת צורות סגידה משירי אגדה. ואחר כך הכריזה שהאלים פקדו דברים כאלה. כך שכח האדם שכל האלוהויות שוכנות בחזה האנושי.

אלן בלום

צר לי חברים אך דומה שנדלקתי בגרוני
ולכן לא אשיר הפעם
אבל זה לא אומר שאי אפשר לג'מגם באמצע הלילה...
זה מה שיצא
אני רוצה להודות לאלן בלום על הציטוט מתוך ספרו הנוגה "דלדולה של הרוח באמריקה"
ולחברי רן על ההופעה בקליפ הגרוע הכי מושקע שעשיתי עד כה.
תהנו.

זיכרון ישן של קיץ

תקשיבי לי אני יודע

ככה זה תמיד

כשהוא מסביר לך איך לשמע

וגם איך להקשיב

את לפעמים רוצה לברוח

סתם אל העתיד

שיחפש הבן זונה 
למי פה להכאיב

אבל בנינו מי יודע

למה לפעמים

כשאת אומרת "אין לי כוח"

והוא פשוט מסכים

את מרגישה צביטה קטנה

פתאום בתחתונים

כאילו יש לו מה למכור

ויש לו גם קונים

זה רק עוד זיכרון ישן של קיץ

ששומר אותך בבית

ככה כבר שנים

זה רק עוד דבר קטן לשכוח

במקום פשוט לברוח

בשקט לשכנים

שמעתי פעם על אחת

שפתאום בגיל שישים

אמרה "כוס-אמק אפריקה!"

וטסה בשחקים

באפריקה מצאה בחור

תייר בן חמישים

הם התיישבו בנו בקתה

וחיו כמו כושים

זה רק עוד זיכרון ישן של קיץ

ששומר אותך בבית

וזה ככה כבר שנים

זה רק עוד דבר לשכוח

במקום פשוט לברוח

אל-על אל השחקים

אז אם פתאום את מרגישה

שאין מה להבין

שלא צריך שינוי גישה

צריך מגע עדין

צריך רק להרגיש אישה

צריך להאמין

בקיצור, מה עוד יש לומר

תדעי אני זמין

זה רק עוד זיכרון ישן של קיץ

ששומר אותך בבית

וזה ככה כבר שנים

זה רק עוד דבר לשכוח

במקום פשוט לברוח

אל-על אל השחקים

צילום: יובל "ילד חוץ" יאירי, באירוע 'בית ריק 3 - הקיבוץ'

צד א', שלב ראשון – היגיון, מתוך 'אל מול שפות התהום'

לפרק הראשון של 'אל מול שפות התהום' 
עתה יכולים אנו לבנות על היסודות שמצאנו את השלבים הראשונים של הגשר. זכור, כמה שחזקים היסודות אותם מצאנו, עלינו להשגיח שמה שיבנה עליהם לא יחרוג בגודלו ממה שניתן לבנות עליהם, כלומר לא ניתן שהמשקל היחסי של השלב הראשון יחרוג מהמשקל היחסי שהיסודות עליהם הוא נבנה מאפשרים.

היסודות שמצאנו בצד הראשון היו הזמן והמקום, אשר ביסוסם התאפשר מתוקף אי האפשרות לדחיית קיומם המתמיד של הכאן והעכשיו. את הכאן העכשיו הוכחנו מתוך מציאתם כנתון האחיד הנמצא בכל נתון ושלא יכול להיות נתון שאין לו קיום כנקודה בכאן ועכשיו.

מציאת אחידות, כעיקרון מנחה, נובע מהתבססות על תנאי הזהות כקריטריון ראשוני. שכן, אלמלא היינו מסכימים שתנאי הזהות נשמר בכל נתון אזי היה עלינו לטעון שאמנם נדמה שהכאן והעכשיו נמצאים בכל נתון, אבל מכיוון שהם בהכרח שונים בין נתון לנתון, מי יאמר שהם חוזרים שוב ושוב בכל נתון ולא שונים באופן כה מהותי בין נתון לנתון כך שאינם עם כאן ועכשיו, אלא פשוט נקודות שונות של התרחשות שאין בניהן ובין נקודות אחרות דבר שמאחד אותן.

אם אנו דוחים את עיקרון הזהות כקריטריון ראשוני, אנו נשארים עם אירועים נבדלים ומופרדים שאין שום דרך למצוא שניהם דבר המחבר בניהם. מכיוון שגם אם נסכים שהכאן והעכשיו חוזרים בהופעתם בכל נתון והתרחשות, כל כאן הוא שונה וכל עכשיו הוא שונה, ומכאן נגיע לכך שכל זמן כזמן הוא שונה וכל מקום כמקום הוא שונה. כך אנו מגיעים למסקנה שלא כל מקום הוא מקום ולא כל זמן הוא זמן, כלומר שלא כל דבר זהה לעצמו.

איננו חייבים לחשוש מנקודה זו. אנו יכולים לטעון שהסתירה היא חלק בלתי נפרד מהקיום ולכן ייתכן שקיים דבר מה שאינו זהה לעצמו. אבל, אל נא נשכך שמטרתנו כאן היא חיבור ואיחוי של הנתונים דרך אחדותם ולא פירוק והפרדה של כל דבר עד אשר הוא נמצא בודד בחלל שבו הוא לא רק שונה מכל דבר ודבר, אלא הוא אף שונה מעצמו. בחלל מסוג זה לא רק שכל נתון שאנו שמים לפנינו לחקירה מתפרק לכדי דבר שהוא בו בזמן גם דבר וגם שום-דבר, כל טיעון שננסה לטעון על אותו נתון יהיה כפוף לאותה בעייתיות.

נסביר נקודה זו בדוגמא: אם הייתי רוצה לומר "ברגע זה מונח לפני ספר" ואינני מקבל את עיקרון הזהות כתנאי ראשוני לטיעון זה, אזי "רגע זה" אינו נקודה בזמן, "מונח לפני" אינו נקודה במקום ו"ספר" אינו ספר.

אם היינו רוצים לקבל את עיקרון הזהות, בד ובד היה עלינו לקבל גם כן את עיקרון היעדר הסתירה, כתנאי מקדים. שכן, בלי קבלת עיקרון היעדר הסתירה היינו אומרים שאמנם כל דבר זהה לעצמו (עיקרון הזהות), אבל ייתכן שדבר מה זהה ולא זהה באותו אופן. וכך נשלל אותו העיקרון הראשון בחרנו לקבל. אם "א" זהה ל"א", אבל "א" גם לא זהה "א", איזה תוקף יש לטענה ש"א" זהה לעצמו?

שני עקרונות אלו, עיקרון הזהות והיעדר הסתירה הם הבסיס הראשוני, מפארמנידס, דרך אריסטו ועד ימינו, של תורת ההיגיון. פארמנידס ניסח זאת בצמד הטענות – "מה שהוא הוא" ו"לא ייתכן היות לא הווים", אריסטו פירש תנאים אלו כתנאים הבסיסיים של הלוגיקה תחת ניסוחם כעקרון הזהות ועיקרון היעדר הסתירה. והוא הציב מקבילות להם הן בתורת ההיגיון והן בשיטתו המטאפיזית. עתה אנו יכולים להוסיף את השלב הראשון של הגשר שאנו בונים והוא ההיגיון.

בעזרת ההיגיון אנו יכולים לזהות זהויות בין הכאן והעכשיו הנבדלים.

אין שני כאן ועכשיו זהים אבל כל אירוע הוא נקודה בכאן ועכשיו שהם, ככאן ועכשיו, זהים לעצמם. ההיגיון, כפעולה של השכל, הינו זיהוי זהויות בין התופעות ואיחודם לכדי נתונים שניתן להסיק מהם זהות אחידה הנשמרת.

אין כאן כוונה לומר שזיהוי הזהות הוא מציאת דבר מה הכרחי ובלתי ניתן לטעות. אלא שהנחת האחדות מסתמכת על הזיהוי של הזהות. בכל בוקר אשתי יוצאת מהבית אל עבר מקום עבודתה ובכל אחר צהריים היא חוזרת. מתוך היכרות שלי אותה, כלומר מתוך קיומם של נתונים הכרתיים שלה אצלי, אני מניח זהות בין הדמות שיצאה מהבית והדמות שחזרה אל הבית. אני מזהה זהות על סמך נתוני ההכרה. אמנם, יכול להיות שבמהלך יום העבודה אשתי פגשה אחות תאומה הזהה לה בכל התכונות ואלו החליטו להתחלף בניהן, או שאיזה תאגיד החליט להחליף את אשתי ברובוט משוכלל המחקה את אשתי באופן כה מוצלח שאני אינני יכול לזהות כי זו אינה אשתי כלל וכלל. כך או כך הפעולה של זיהוי הזהות המתרחשת אצלי היא הפעולה של היגיון.

בעזרת ההיגיון אני מזהה את הזהים כזהים. אבל זהו עדיין אני שמזהה אותם, אני שמניח זהות על סמך נתונים זהים. זאת למרות שכל מה שנתון לי באופן וודאי אינו הזהות אלא רק נקודות נפרדות על ציר הזמן והמקום, שכל אחת מהן היא חד פעמית ונתונה לשינוי מתמיד.

זכרו, איננו מבקשים לבנות כאן את הגשר האמיתי שהוא כל העולם כולו כפי שהוא, אלא גשר אפשרי המחבר בין החוויה והוויה, מנקודת המבט של ההוויה, מה שמאחד ישים נבדלים הוא היותם זהים לעצמם ונבדלים ממה שאינם.

לפרק הבא

פתגמים מהשאול - מתוך 'הנישואין של עדן ושאול'

בעת זריעה לֶמַד, בעת קציר לָמֵד, בחורף תהנה.

הסע עגלתך ומחרשתך מעל עצמות המתים.

דרך השפע מובילה לארמון התבונה.

חסידות היא רווקה עשירה מכוערת וזקנה המחוזרת על ידי אין אונים.

הוא החושק, אך אינו פועל, מרביע מגיפה.

התולעת המבותרת סולחת למחרשה.

טבול בנהר את זה אשר אוהב מים.

בור אינו רואה את אותו העץ שהנבון רואה.

הוא אשר בפניו אין אור לעולם לא יהפוך לכוכב.

הנצח הוא באהבה עם תוצרי הזמן.

לדבורה העסוקה אין זמן לצער.

שעות הטיפשות נמדדות על ידי השעון, אך את התבונה אף שעון לא ימדוד.

כל מזון בריא נתפש בלי רשת או מלכודת.

על תעמידו מספר, משקל ומידה בשנה של מחסור.

אף ציפור אינה עפה גבוה מדי אם היא עפה בכנפיה שלה.

גופה מתה אינה נוקמת על פגיעות

המעשה הנשגב ביותר הוא להעמיד אחר לפניך.

אם הבור יתעקש בטיפשותו הוא יהפך נבון.

הטיפשות היא ברדסה של הנוכלות.

בושה לגאווה ברדס היא.

 

בתי המאסר נבנים עם אבני החוק, בתי בושת עם אבני הדת.

גאוות הטווס היא פאר האל.

תשוקת העז היא שלל האל.

זעם האריה הוא תבונת האל.

מערומיה של אישה הן עמלו של האל.

שפע של צער צוחק, שפע של עונג מייבב.

שאגת האריות, יללת הזאבים, השתוללותו של הים הסוער והחרב ההרסנית הם פיסות של נצח כבירים מדי לעין האדם.

השועל מגנה את המלכודת, לא את עצמו.

הנאות מפרות, צער מעלה.

מי ייתן והגבר ילבש את רעמת האריה, והאישה את גיזת הכבשה.

הציפור קן, העכביש רשת, האדם חברות.

האוויל האנוכי המחייך והבור הזועף והקודר ייחשבו שניהם נבונים למען יהיו למוט.

מה שעכשיו מוכח היה פעם רק מדומיין.

העכברוש והעכבר, השועל והארנב מביטים בשורשים; האריה, הנמר, הסוס והפיל מביטים בפירות.

הקדירה מכילה, המעיינות עולים על גדותיהם.

מחשבה אחת ממלאת כבירות

היה מוכן תמיד לומר מחשבותיך, ואדם שפל יימנע ממך.

כל דבר שאפשר להאמין בו הוא דמות של אמת.

הנץ מעולם לא איבד כל-כך הרבה זמן כפי שאיבד כשקיבל על עצמו ללמוד על העורב.

השועל מכלכל את עצמו, אך אלוהים מכלכל את האריה.

חשוב בבוקר, פעל בצהרי היום, אכול בערב ושן בליל.

הוא שסבל אותך מכביד עליו מכיר אותך.

כפי שהמחרשה עוקבת אחר המילים, כך האל גומל על התפילות.

נמרי הזעם נבונים יותר מסוסי ההוראה.

צפו לרעל מהמים העומדים.

לעולם לא תדעו מה הוא די, אם לא תדעו מה הוא יותר מדי.

האזן לפניותיו של האוויל: זו היא כותרת מלכותית.

עיני האש, נחירי האוויר, פיהם של המים, זקן האדמה.

החלש באומץ הוא חזק בערמומיותו.

עץ התפוח אף פעם לא שואל את הסוס כיצד עליו לקחת את טרפו.

המקבל אסיר התודה נושא את היבול הרב.

אם אחרים לא היו טפשים אנחנו היינו.

הנשמה של העונג המתוק לעולם לא תחולל.

כשאתה רואה נץ, אתה רואה פיסה של גאונות. הרם ראשך.

כפי שמרובת-הרגליים בוחרת את היפה בעלים עליו להטיל את ביציה, כל הכומר מטיל קללותיו על ההנאות היפות ביותר.

ליצור פרח קט הוא עמלם של עידנים.

יקוללו תמיכות, יבורכו מנוחות.

היין הטוב ביותר הוא הישן ביותר, המים הטובים ביותר הם החדשים ביותר.

מתפללים לא חורשים, מהללים לא קוצרים, הנאה אינה צוחקת, הצער לא בוכה.

הראש נשגב, הלב רגש, הערווה יופי, הידיים והרגלים מידה.

כשם שאויר לציפור, או הים לדג, כך גם הבוז למבוזה.

העורב רוצה שהכול יהיה שחור, הינשוף שהכול יהיה לבן.

האריה שמייעץ לו השועל, הוא יהיה ערמומי.

שיפור עושה דרכים ישרות, אך הדרכים העקומות המשוללות שיפור הן דרכי הגאונות.

רצח פעוט בעריסתו לפני שתדאג לתשוקות ללא מעש.

היכן שאין אדם הטבע עקר.

את האמת לא ניתן להגדיר כך שיבינו אותה ולא יאמינו בה.

די! או יותר מדי.

תחזור (שופן - פרלוד מס. 4)

אל תנסו,
תוותרו עלינו,
יש מקום אחר גם בשבילנו.
יש מקום אחר יפה.

מי אתה
שתגיד להם לברוח?
אתה שלא יודע
איך בכלל לחזור.
תחזור.

אף אחד לא יברח.

מְצִיאוּת

חֲנִיכַי מְדַמְּמוֹת שֶכֶּן,

שִינַי נֶאֱחָזוֹת בְּכוֹחוֹתֵיהֶן הַאַחֲרוֹנִים

בְּכַבְלָה הַדַּק שֶל הַשְּפִיּוּת

וְזֶה מְחוּבַּר לַמַּשָֹּאִית הַדּוֹהֶרֶת בִּירִידָה

וְעַל צַד הַמַּשָֹּאִית שֶלֶט:

"מְצִיאוֹת, הוֹבָלָה לְכָל מָקוֹם, לֹא בְּשַבָּת"

גַּם אֲנִי רוֹצֶה לְהִתְנַדְנֵד

קַל לֹא לַעֲבוֹד בָּחַיִּים

אֲבָל אֲנִי מִתְנַדְנֵד גַּם כָּך

אֲבָל לֹא עַל קַרְקַע יָצִיבָה

כִּי אִם עַל חוּט דַק

חוּט דַּיָּיגִים

מְנַסֶּה לִתְפּוֹש בְּחַכַּתִּי עוּבְדוֹת

שְמֵנוֹת מַסְפִּיק שְהַסָּפֵק

לֹא יֹאכַל אוֹתָן בִּמְקוֹמִי

אֲנִי נֶאֱחָז בַּמָּשָֹאִית בְּשִינַיי

לַמְרוֹת שֶאֲנִי נָהָג הַמָּשָאִית

אֲנִי חוּט הַדַּיָּיגִים

וַאֲנִי הֶחַכָּה

אֲנִי הַדָּג וַאֲנִי הַפִּתְיוֹן

וַאֲנִי רַק רוֹצֶה לַחֲזוֹר לִישוֹן

לָתֵת לַתַּת-מוּדַע

לָתֵת מֵידַע

לִמְצוֹא עוּבְדָּה

וְלוּ אַחַת

בּוֹדְדָה

יסוד שני – מה יכול להיות? - מתוך 'אל מול שפות התהום'

לפרק הראשון של 'אל מול שפות התהום' 

בפרק הקודם היינו בצידה של ההוויה, שאלנו את השאלה 'מה לא יכול שלא להיות?' והשבנו על כך שאם דבר מה ישנו, אז תנאי לקיומו הוא קיומם של הכאן ועכשיו שבהם הוא מתקיים, ומכאן הגענו למסקנה שהכאן והעכשיו הינם תנאים הכרחיים לקיום. ואם הכאן והעכשיו ישנם אז המקום והזמן, שהכאן והעכשיו הינם ביטויים שלהם, ישנם.

עתה אנחנו נמצאים בשפת התהום השנייה, זו של החוויה ושאלתנו היא אחרת לחלוטין; אנו שואלים "מה יכול להיות?".

מה יכול להיות? דבר ראשון, יכול להיות שמה שאנו חווים הוא מה שישנו, כלומר, יכול להיות שישנו יחס אדוק בין מה שאנו חווים ומה שישנו. יכול להיות גם כן, שמה שאנחנו רואים אינו אלה ייצוג חולף למה שישנו, ושמה שישנו הוא, כפי שטען אפלטון בשלב אחד בהגותו, הינו האידאה הנצחית והבלתי משתנה של אותם דברים בני חלוף. יכול להיות כמו כן, שמה שאנו חווים אינו אלא אשלייה מוחלטת, כפי שטענו חלק מדתות המזרח. כלומר, שחושינו מטעים אותנו ומרחיקים אותנו מאותו דבר אחר שהוא ורק הוא ישנו.

נמשיך את הנקודה הזו ממקום אחר; יכול להיות שהדברים שישנם בעולם הינם העצמים הגלויים לפנינו, יכול להיות שישנם עצמים נוספים בעולם שאינם נגישים לנו כמו לדוגמא נהרות של חלב על הירח השלישי של צדק. ויכול להיות שישנם אותם דברים אשר אנו נוהגים ליחס להם אי קיום כמו קנטאורים ודרקונים. ואם כבר אנו משחקים במשחק הזה של מה יכול להיות, הרי שיכולים להיות עולמות אינספור, אשר בכל אחר מהם ישנם דברים שהינם קיימים בעולמנו וישנם דברים שאינם בעולמנו, ויכול להיות עולמות שהם זהים לחלוטין עם עולמנו, ועולמות שהינם שונים לחלוטין מעולמנו - עולמות בהם כל מה שישנו בעולם זה אינו נמצא בעולם ההוא – דוגמה לכך היא האמונה בקיומו של העולם הבא בו נמצאים כל אותם דברים שאינם עוד בעולמנו.

ומה בדבר האין עצמו, האם הוא ישנו? ממבט ראשון, דומה שזה דבר מה שלא יכול להיות שכן לטעון שדבר מה שהוא איננו הוא ישנו זו סתירה, אבל מי אמר שלא יכולות להיות סתירות? אנו בעולם החוויה עכשיו ואכן יכול להיות אדם שאיש אחד חווה אותו כאדם רשע ואילו איש אחר חווה אותו כאדם טוב.

כיצד עלינו לפנות לשאלת קיומו של האין מנקודת המבט של החוויה?  מנקודת המבט של החוויה מה שישנו הוא מה שנוכח, מכאן שמה שאינו הינו מה שנעדר. עתה אנו יכולים לשאול האם ההעדר נוכח? כל אדם שאיבד קרוב יודע עד כמה ההיעדר נוכח בחייו, אבל כאן אנו יכולים לטעון שמה שנוכח הינו הרצון לנוכחותו של האדם שאבד ולא ההיעדר שלו.

על כך נשיב בשאלה מה הוא הרצון הזה? רצון כרצון לא יכול להיות שאיפה למה שישנו. אדם עשיר, יכול להיות שהוא עדיין רוצה להגדיל את ממונו, אבל האם הוא היה רוצה בזאת אלמלא הייתה נוכחת לפניו האפשרות של קיומו של ממון שאין לו? עצם קיומו של הרצון הוא הוכחה לנוכחותו של ההיעדר, ואם ההעדר נוכח, הרי שבחוויה, גם האין ישנו. 

אם כן, נהפוך את השאלה ונשאל האם "הכול יכול להיות", או, ליתר דיוק, "האם לא יכול להיות משהו שהוא איננו?" כמובן שיכול להיות משהו שהוא איננו, הרבה דברים יכולים להיות שהם אינם, יכול להיות שאין חלב בנהרות הירח השלישי של צדק, יכול להיות שאין לצדק ירח שלישי, יכול להיות שאין עולמות אחרים, אלא שרק עולמנו זה הוא ישנו, יכול להיות שאין קנטאורים ואין דרקונים, ואפילו יכול להיות שאין אלוהים.

אך אם כל דבר שאנו מזכירים יכול להיות ויכול גם שלא להיות, האם ישנו דבר מה, בעולם החוויה שהוא בוודאות איננו? האם ישנו דבר מה שלא יכול להיות? כבר אמרנו שמה שאינו בחוויה יכול להיות ישנו, דרך נוכחותו של ההיעדר, אך מה בדבר מה שנעדר לחלוטין מהחוויה, מה שאיש לו פגש בו מעולם, שאיש לה הגה בו מעולם, מה שאיש לא יפגוש בו ולא יחווה אותו לעולם, משהו שאין לו מושג ואין לו סימן ואין לו שום דבר הדומה לשום דבר מהחוויה שלנו – דבר שכזה לא יכול להיות בעולם החוויה.

הווה נניח מילה שאין לה משמעות – "סקרדים", כאן אנו יכולים לשאול האם "סקרדים" ישנו? אקדים ואומר שאינני יודע מה הוא סקרדים, לא מצאתי את המילה הזו בשום מילון, ולמרות שאינני דובר בכל השפות הקיימות בעולם, אני מניח שלמילה זו אין משמעות באף אחת מהן היות והמצאתי אותה (אם תימצאו משמעות למילה זו אנא החליפו אותה באחרת). עכשיו, האם סקרדים ישנו? האם הוא נוכח? ובכן, סקרדים נוכח לא פחות מחמש פעמים בפסקה הזו בלבד. ולכן אנו יכולים כבר לומר שסקרדים נוכח, אנו אפילו יכולים לתת לסקרדים תכונות כמו "המילה שאנו מתדיין על אופייה בפסקה זו" והמילה שהובאה לדיון כדי לשאול על קיומם של דברים שאין להם נוכחות. כאן כבר הגענו למסקנה של"סקרדים" המילה חסרת המשמעות יש משמעות בעולם החוויה שכן בעצם זה שהצגנו אותה כבר נתנו לה נוכחות.

אם כן, נעזוב עכשיו את הדוגמה הזו וניקח דוגמה אחרת: מקובל לחשוב שישנם אינסוף מספרים שלמים. אנו מגיעים למסקנה זו מתוך עצם אופייה של המתמטיקה, שכן, לכל מספר n יכול להיות מספר n+1. אבל אם כמות המספרים הינה אינסופית הרי שישנם אינספור מספרים שמעולם לא הגינו בהם ושלעולם לא נהגה בהם. מספרים אלו, בעולם החוויה הם אינם. אם יבוא מי שייטען שהם ישנם בהכרח, אענה לו כך: אדוני טוען שישנם אינסוף מספרים שלא נהגו מעולם ולא יהגו לעולם? האם אדוני יכול לתת לי דוגמא אחת מתוך אינסוף זה שנמצא ברשותו?

אם כן ישנם דברים שלא יכולים להיות ישנם בעולם החוויה. אבל אנו עדיין נמצאים מולא ריבוי גדול עד מאוד של דברים שיכולים להיות. נוכח ריבוי זה מה יהא על החוויה? אפה עומדת החוויה אם היא יכול להיות כמעט הכול? חוויה זו העומדת נוכח הריבוי האדיר של אפשרויות החוויה, אינה יכולה להתייחס אל עצמה עוד כהסתכלות, אלא רק כאופן הסתכלות, אופן הסתכלות אחד מתוך ריבוי גדול עד מאוד. אופן הסתכלות זה הוא הנקודה הארכימדית הקטנה ביותר של החוויה משום שאם החוויה אינה אפילו אופן הסתכלות, היא איננה דבר. תהי זו הנקודה היציבה שעליה נתחיל לבנות את יסודות הגשר השני.

כאן אנו נתקלים באותה בעיה בה נתקלנו קודם לכן; כשם שהכאן ועכשיו אינם ניתנים לשלילה אך אינם יציבים דיים בפני עצמם, כך גם אופן ההסתכלות הינו רעוע גם כן, היום אני רואה את העולם כך ומחר כך, אופן ההסתכלות משתנה באופן מהותי בין אדם לאדם וכמו-כן הוא משתנה תקופות אצל כל אדם ואדם, בין אם בעקבות דבר מה חדש שהוא למד או בעקבות רגש זה או אחר שהשתלט עליו.

אך רק רגע, דומה שגם כאן הגנבנו יותר מכפי שחשבנו תחילה. כל אופן הסתכלות, כאופן הסתכלות יש לו מושא – הוא אופן של הסתכלות על משהו, בין אם המושא הינו מוחשי או דמיוני, נצחי או חולף - אין אופן הסתכלות ללא מושא.

נדמה זאת לאירוע המבט – כאשר אני מביט על משהו ישנו לפני המושא של מבטי ובעיני ישנה בבואה של המושא של מבטי, אמנם יכולות להיות זויות רבות ושונות להסתכל על המושא הזה אך אני מביט בו עכשיו רק מזווית זו ולכן הבבואה גם היא הינה מזווית אחת.

עתה אנו נמצאים על קרקע קצת יותר יציבה: ביסודות עולם החוויה איננו נמצאים בודדים עם הסתכלויותינו שאינן אלא אופנים מוגבלים של הסתכלויות, עם זאת אנו נמצאים עם דבר מה שנמצא מעבר לכך – עם מושאים. ובכן החוויה הינה, במובן הראשוני ביותר שלה, המפגש בין אופן הסתכלות ומושא. 

לפרק הבא

דמיון בלתי נשכח - מתוך 'הנישואין של עדן ושאול'

בעוד שהייתי מהלך בינות להבותיו של השאול, מתענג מהנאותיו של גאון, אשר למלאכים נראים כעינוי וטירוף, אספתי כמה מפתגמיהם; במחשבה שבדומה לאופן בו אמרות משמשות אומה לסימון אופייה, כך פתגמי השאול מראים את טבע חכמת התופת טוב יותר מכל תיאור של בניין או לבוש.

כששבתי לביתי, מעל לתהום חמשת החושים, במקום בו המדרון התלול והשטוח מזעיף מעל עולם ההווה, ראיתי שד נורא עטוף עננים שחורים המרחפים על צדי הצוק; בלהבות מעכלות הוא כתב את המשפט הבא אשר נתפש עכשיו על ידי שכלי האנשים ונקרא על ידיהם על הארץ:--

"כיצד אתה יודע שכל ציפור החותכת את דרכי האוויר

היא עולם אדיר של עונג, הסגור בחמשת חושיך?"