יסוד שני – מה יכול להיות? - מתוך 'אל מול שפות התהום'

לפרק הראשון של 'אל מול שפות התהום' 

בפרק הקודם היינו בצידה של ההוויה, שאלנו את השאלה 'מה לא יכול שלא להיות?' והשבנו על כך שאם דבר מה ישנו, אז תנאי לקיומו הוא קיומם של הכאן ועכשיו שבהם הוא מתקיים, ומכאן הגענו למסקנה שהכאן והעכשיו הינם תנאים הכרחיים לקיום. ואם הכאן והעכשיו ישנם אז המקום והזמן, שהכאן והעכשיו הינם ביטויים שלהם, ישנם.

עתה אנחנו נמצאים בשפת התהום השנייה, זו של החוויה ושאלתנו היא אחרת לחלוטין; אנו שואלים "מה יכול להיות?".

מה יכול להיות? דבר ראשון, יכול להיות שמה שאנו חווים הוא מה שישנו, כלומר, יכול להיות שישנו יחס אדוק בין מה שאנו חווים ומה שישנו. יכול להיות גם כן, שמה שאנחנו רואים אינו אלה ייצוג חולף למה שישנו, ושמה שישנו הוא, כפי שטען אפלטון בשלב אחד בהגותו, הינו האידאה הנצחית והבלתי משתנה של אותם דברים בני חלוף. יכול להיות כמו כן, שמה שאנו חווים אינו אלא אשלייה מוחלטת, כפי שטענו חלק מדתות המזרח. כלומר, שחושינו מטעים אותנו ומרחיקים אותנו מאותו דבר אחר שהוא ורק הוא ישנו.

נמשיך את הנקודה הזו ממקום אחר; יכול להיות שהדברים שישנם בעולם הינם העצמים הגלויים לפנינו, יכול להיות שישנם עצמים נוספים בעולם שאינם נגישים לנו כמו לדוגמא נהרות של חלב על הירח השלישי של צדק. ויכול להיות שישנם אותם דברים אשר אנו נוהגים ליחס להם אי קיום כמו קנטאורים ודרקונים. ואם כבר אנו משחקים במשחק הזה של מה יכול להיות, הרי שיכולים להיות עולמות אינספור, אשר בכל אחר מהם ישנם דברים שהינם קיימים בעולמנו וישנם דברים שאינם בעולמנו, ויכול להיות עולמות שהם זהים לחלוטין עם עולמנו, ועולמות שהינם שונים לחלוטין מעולמנו - עולמות בהם כל מה שישנו בעולם זה אינו נמצא בעולם ההוא – דוגמה לכך היא האמונה בקיומו של העולם הבא בו נמצאים כל אותם דברים שאינם עוד בעולמנו.

ומה בדבר האין עצמו, האם הוא ישנו? ממבט ראשון, דומה שזה דבר מה שלא יכול להיות שכן לטעון שדבר מה שהוא איננו הוא ישנו זו סתירה, אבל מי אמר שלא יכולות להיות סתירות? אנו בעולם החוויה עכשיו ואכן יכול להיות אדם שאיש אחד חווה אותו כאדם רשע ואילו איש אחר חווה אותו כאדם טוב.

כיצד עלינו לפנות לשאלת קיומו של האין מנקודת המבט של החוויה?  מנקודת המבט של החוויה מה שישנו הוא מה שנוכח, מכאן שמה שאינו הינו מה שנעדר. עתה אנו יכולים לשאול האם ההעדר נוכח? כל אדם שאיבד קרוב יודע עד כמה ההיעדר נוכח בחייו, אבל כאן אנו יכולים לטעון שמה שנוכח הינו הרצון לנוכחותו של האדם שאבד ולא ההיעדר שלו.

על כך נשיב בשאלה מה הוא הרצון הזה? רצון כרצון לא יכול להיות שאיפה למה שישנו. אדם עשיר, יכול להיות שהוא עדיין רוצה להגדיל את ממונו, אבל האם הוא היה רוצה בזאת אלמלא הייתה נוכחת לפניו האפשרות של קיומו של ממון שאין לו? עצם קיומו של הרצון הוא הוכחה לנוכחותו של ההיעדר, ואם ההעדר נוכח, הרי שבחוויה, גם האין ישנו. 

אם כן, נהפוך את השאלה ונשאל האם "הכול יכול להיות", או, ליתר דיוק, "האם לא יכול להיות משהו שהוא איננו?" כמובן שיכול להיות משהו שהוא איננו, הרבה דברים יכולים להיות שהם אינם, יכול להיות שאין חלב בנהרות הירח השלישי של צדק, יכול להיות שאין לצדק ירח שלישי, יכול להיות שאין עולמות אחרים, אלא שרק עולמנו זה הוא ישנו, יכול להיות שאין קנטאורים ואין דרקונים, ואפילו יכול להיות שאין אלוהים.

אך אם כל דבר שאנו מזכירים יכול להיות ויכול גם שלא להיות, האם ישנו דבר מה, בעולם החוויה שהוא בוודאות איננו? האם ישנו דבר מה שלא יכול להיות? כבר אמרנו שמה שאינו בחוויה יכול להיות ישנו, דרך נוכחותו של ההיעדר, אך מה בדבר מה שנעדר לחלוטין מהחוויה, מה שאיש לו פגש בו מעולם, שאיש לה הגה בו מעולם, מה שאיש לא יפגוש בו ולא יחווה אותו לעולם, משהו שאין לו מושג ואין לו סימן ואין לו שום דבר הדומה לשום דבר מהחוויה שלנו – דבר שכזה לא יכול להיות בעולם החוויה.

הווה נניח מילה שאין לה משמעות – "סקרדים", כאן אנו יכולים לשאול האם "סקרדים" ישנו? אקדים ואומר שאינני יודע מה הוא סקרדים, לא מצאתי את המילה הזו בשום מילון, ולמרות שאינני דובר בכל השפות הקיימות בעולם, אני מניח שלמילה זו אין משמעות באף אחת מהן היות והמצאתי אותה (אם תימצאו משמעות למילה זו אנא החליפו אותה באחרת). עכשיו, האם סקרדים ישנו? האם הוא נוכח? ובכן, סקרדים נוכח לא פחות מחמש פעמים בפסקה הזו בלבד. ולכן אנו יכולים כבר לומר שסקרדים נוכח, אנו אפילו יכולים לתת לסקרדים תכונות כמו "המילה שאנו מתדיין על אופייה בפסקה זו" והמילה שהובאה לדיון כדי לשאול על קיומם של דברים שאין להם נוכחות. כאן כבר הגענו למסקנה של"סקרדים" המילה חסרת המשמעות יש משמעות בעולם החוויה שכן בעצם זה שהצגנו אותה כבר נתנו לה נוכחות.

אם כן, נעזוב עכשיו את הדוגמה הזו וניקח דוגמה אחרת: מקובל לחשוב שישנם אינסוף מספרים שלמים. אנו מגיעים למסקנה זו מתוך עצם אופייה של המתמטיקה, שכן, לכל מספר n יכול להיות מספר n+1. אבל אם כמות המספרים הינה אינסופית הרי שישנם אינספור מספרים שמעולם לא הגינו בהם ושלעולם לא נהגה בהם. מספרים אלו, בעולם החוויה הם אינם. אם יבוא מי שייטען שהם ישנם בהכרח, אענה לו כך: אדוני טוען שישנם אינסוף מספרים שלא נהגו מעולם ולא יהגו לעולם? האם אדוני יכול לתת לי דוגמא אחת מתוך אינסוף זה שנמצא ברשותו?

אם כן ישנם דברים שלא יכולים להיות ישנם בעולם החוויה. אבל אנו עדיין נמצאים מולא ריבוי גדול עד מאוד של דברים שיכולים להיות. נוכח ריבוי זה מה יהא על החוויה? אפה עומדת החוויה אם היא יכול להיות כמעט הכול? חוויה זו העומדת נוכח הריבוי האדיר של אפשרויות החוויה, אינה יכולה להתייחס אל עצמה עוד כהסתכלות, אלא רק כאופן הסתכלות, אופן הסתכלות אחד מתוך ריבוי גדול עד מאוד. אופן הסתכלות זה הוא הנקודה הארכימדית הקטנה ביותר של החוויה משום שאם החוויה אינה אפילו אופן הסתכלות, היא איננה דבר. תהי זו הנקודה היציבה שעליה נתחיל לבנות את יסודות הגשר השני.

כאן אנו נתקלים באותה בעיה בה נתקלנו קודם לכן; כשם שהכאן ועכשיו אינם ניתנים לשלילה אך אינם יציבים דיים בפני עצמם, כך גם אופן ההסתכלות הינו רעוע גם כן, היום אני רואה את העולם כך ומחר כך, אופן ההסתכלות משתנה באופן מהותי בין אדם לאדם וכמו-כן הוא משתנה תקופות אצל כל אדם ואדם, בין אם בעקבות דבר מה חדש שהוא למד או בעקבות רגש זה או אחר שהשתלט עליו.

אך רק רגע, דומה שגם כאן הגנבנו יותר מכפי שחשבנו תחילה. כל אופן הסתכלות, כאופן הסתכלות יש לו מושא – הוא אופן של הסתכלות על משהו, בין אם המושא הינו מוחשי או דמיוני, נצחי או חולף - אין אופן הסתכלות ללא מושא.

נדמה זאת לאירוע המבט – כאשר אני מביט על משהו ישנו לפני המושא של מבטי ובעיני ישנה בבואה של המושא של מבטי, אמנם יכולות להיות זויות רבות ושונות להסתכל על המושא הזה אך אני מביט בו עכשיו רק מזווית זו ולכן הבבואה גם היא הינה מזווית אחת.

עתה אנו נמצאים על קרקע קצת יותר יציבה: ביסודות עולם החוויה איננו נמצאים בודדים עם הסתכלויותינו שאינן אלא אופנים מוגבלים של הסתכלויות, עם זאת אנו נמצאים עם דבר מה שנמצא מעבר לכך – עם מושאים. ובכן החוויה הינה, במובן הראשוני ביותר שלה, המפגש בין אופן הסתכלות ומושא. 

לפרק הבא