דמיון בלתי נשכח - מתוך 'הנישואין של עדן ושאול'

מלאך בא אלי ואמר: "הו בחור צעיר, אוויל ומעורר רחמים! הו מצב איום! נורא! חשוב על הצינוק הבוער בלהט אשר אותו אתה מכין לעצמך לעולמי עד, הלהט אשר אליו אתה הולך בכזו נחישות."

אמרתי: "אולי תהיה מוכן להראות לי את שללי הנצחי ונהגה בו יחדיו ונראה שללו של מי נחשק יותר, שלך או שלי".

וכך לקח הוא אותי דרך אורווה, ודרך כנסייה, ומטה אל תוך מרתף הכנסייה, אשר בסופו הייתה טחנה; הלכנו דרך הטחנה אל תוך מערה, מטה גיששנו דרכנו העייפה דרך המחילות המשתלשלות, עד אשר חלל אינסופי כרקיע תחתון נגלה לרגלינו, ונאחזנו בשורשי העצים, ונתלינו מעל גדולתו; אמרתי: "ברשותך, נמסור את עצמנו לאין זה, ונראה האם ההשגחה שוכנת גם כאן; היה ותאמר לא, אני אומר כן"

אך הוא ענה: "אל תתיימר, בחור צעיר; בעוד אנו כאן התבונן בשללך, אשר ייחשף לפנינו עם פזור העלטה."

אז נשארתי איתו ישוב על שיפוליו של שורשיו של אלון; הוא נאחז בפטרייה שנתלתה ראשה מטה אל תוך האפילה.

בהדרגה נתגלתה לפנינו התהום הנצחית, הבוערת כעיר עשנה נשרפת; במרחק אדיר תחתנו הייתה השמש, שחורה אך בוהקת; סביבה היו מסלולי אש עליהם סבו עכבישים רבים, זוחלים אחר טרפם, אשר עפו, או אולי שחו באפילה הנצחית, בצורות הנוראיות ביותר של חיות אשר בקעו משחיתות; והאוויר היה מלא בהם, ונראה היה שהוא מורכב מהם. אלה הם שדים, והם קרויים כוחות האוויר. עתה שאלתי את בן לוויתי מה יהיה שללי הנצחי. הוא ענה: "בתוך העכבישים השחורים והלבנים."

אבל עכשיו, בין העכבישים השחורים והלבנים ענן ואש פרצו ורעמו, חוצים את האפילה, מפייחים הכול מתחתם כך שהאפילה התחתית הפחה שחורה כים, ורעמה ברעש נורא. תחתינו לא ניתן היה לראות דבר עכשיו מלבד סערה שחורה, עד שבהביטנו מזרחה  בין העננים והגלים, ראינו מפל של דם מהול באש, ולא רחוק מאיתנו הופיע ושקה שוב גבו המקושקש של נחש מפלצתי. לבסוף, במזרח, שלוש מעלות משם, הופיע גל קוצף מעל הגלים; לאט התרומם רכס סלעים זהובים, עד שהתגלו לפניו שני כדורים של אש ארגמן[ מהם הים מלט בענני עשן; אתה ראינו שהיה זה ראשו של לוויתן; מצחו מחולק בפסים של ירוק וסגול, כמו על מצחו של נמר; לפתע ראינו את פיו  וזימים אדומים תלויים מעט מעל הקצף הרוחש, מכתימים את המעמקים השחורים הקרניים של דם, מתקדמים לקראתנו עם כל הזעם של קיום רוחני.

חברי המלאך טיפס מעלה ממקומו אל הטחנה. נותרתי לבד ואז התגלות זו נעלמה. ומצאתי את עצמי ישוב על גדה נחמדת לצידי נהר לאור ירח שומע את נגן הנבל השר שיר שנושאו היה: "האיש שלעולם אינו משנה דעתו הוא כמו מים עומדים, והוא מרביע שרכים של הנפש."

אך עם זאת קמתי וחיפשתי אחר הטחנה, ושם מצאתי את מלאכי אשר, מופתע, שאל אותי כיצד ברחתי. עניתי: "כל שראינו היה הודות למטאפיזיקה שלך;  כי כאשר ברחת מצאתי אל עצמי על גדה לאור ירח, מאזין לנגן הנבל. אך אתה ראינו את שללי הנצחי, שאראה לך את שלך?" הוא צחק להצעתי; אך אני אחזתי בו בחוזקה בזרועותיי והתעופפתי מערבה דרך הלילה. עד שהתנשאנו מעל צל הארץ; אז הנחתתי אותנו היישר אל תוך גוף החמה; כאן הלבשתי עצמי לבן, ואוחז בידי את כרכיו של סווינדנבורג, צללנו מהמרום המופלא וחלפנו מעל כל כוכבי הלכת עד שהגענו לשבתאי. כאן התמהמהתי במנוחה ואחר כך זינקתי אל תוך הריק שבין שבתאי והכוכבים המקובעים.

"כאן" אמרתי "שללך; בחלל זה, אם ניתן לקרוא לזה חלל." לפתע ראינו את האורווה והכנסייה ולקחתי אותו למזבח ופתחתי את המקרא, וראו! היה זה בור עמוק, אל תוכו ירדתי דוחף את המלאך לפני. כעבור זמן קצר ראינו שבעה בתי לבנים, לאחד נכנסנו; בתוכו היו מספר קופים, בבונים וכל הזנים האלה, אסורים בשלשלאות למרכז, מחייכים וגוערים זה בזה, אבל נחבים הודות לקוצר שלשלאותיהם. עם-זאת ראיתי שלעיתים הם רבים, והחלשים נלכדו על-ידי החזקים, ובפנים מחייכות, הם קודם זווגו יחדיו ואז עוקלו על-ידי תלישת הגפיים אחד של השני עד שכל שנותר היה גוף חסר אונים; אותו, לאחר שחייכו ונשקו לו במראית אהדה, בלעו גם כן. פה ושם ראיתי אחד מהם מלקט באנינות את הבשר מזנבו שלו. היות והצחנה הנוראה העיקה של שנינו, הלכנו אל הטחנה; ובידי הובא שלד של גופה שבטחנה הייתה האנליטיקה של אריסטו.

כך אמר המלאך: "שיגיונותיך העיקו עלי, ועליך להתבייש."

עניתי: "אנחנו מעיקים זה על זה, ואין זה אלא זמן אבוד להתדיין איתך שעבודותיך הן רק אנליטיקה".