דמיון בלתי נשכח, מתוך 'הנישואין של עדן ושאול'

פעם אחת ראיתי שטן בלהבה של אש, אשר התקומם לפני מלאך שישב על ענן. והשטן הגה את המילים הבאות: "הסגידה לאלוהים היא לכבד את מתנותיו באנשים אחרים כל אחד בהתאם לאיכותו הנפלאה, ולאהוב את יחידי הסגולה יותר מכל. אלה המקנאים או מלעיזים על אנשים גדולים שונאים את אלוהים, משום שאין אלוהים מלבדו."

המלאך, בשמעו זאת הפך כמעט כחול, אך, שולט בעצמו, הפך צהוב, ולבסוף לבן וורוד ומחייך, ואז השיב: "עובד אלילים שכמותך, האין אלוהים אחד? והאם הוא לא התגלה בדמות ישוע הצלוב? והאין כל שאר בני האדם טיפשים, חוטאים, ואפסים?"

השטן ענה: "קלע אוויל בחיטת קדוש מעונה, אך לא תכה את הטיפשות החוצה ממנו. אם ישוע המשיח הוא האדם הטוב מכל, עליך לאוהבו במידה הגדולה ביותר. עתה שמע כיצד הוא נתן הסכמתו לעשרת הדיברות; האם לא גינה את השבת, ובכך גינה את אלוהי השבת? רצח את אלה שנרצחו בגללו? הפנה את החוק מהאישה אשר נלקחה בניאוף? גנב את עמל אחרים בשביל לתמוך בו? נשא עדות שקר כאשר כשל בהגנתו בפני פילטוס? חמד כאשר התפלל לחסידיו, וכאשר ביקש אותם לנער את האבק מרגליהם נגד אלה שסירבו לאכסנם? אומר אני לך, אף מעלה לא יכולה להתקיים בלי לשבור את עשרת הדיברות האלה. ישוע היה כולו סגולה, ופעל מתוך דחף, לא מחוקים."

בעוד הוא דיבר כך, חזיתי במלאך, אשר מתח זרועותיו מחבק את שלהבת האש והוא עוכל, וקם כאליהו.

הערה – מלאך זה, שהפך עכשיו לשד, הוא חבר מיוחד שלי; לעיתים קרובות אנו קוראים יחדיו את המקרא על משמעותו השטנית או התופתית בה יאחז העולם אם הם יתנהגו כשורה.

יש בידי גם את התורה של השאול, שתהיה לעולם בין אם יחפצו בכך או לא.

חוק אחד לאריה ולשור – דיכוי.