מחברים אחרונים - חלק ב', דיאלקטיקה ודיאלוג, מתוך 'אל מול שפות התהום'

בפרק הקודם דנו בכפילויות - דיכוטומיות, והבדלנו בין דיכוטומיות אנאליטיות לדיכוטומיות סינתטיות. על מנת להשלים את התמונה הזו, בפרק זה נדון באופנים השונים שבהם הפילוסופיה התייחסה למושגים בתוך דיון פילוסופי וליחסים בין משפטים בתוך הדיון הפילוסופי. לאחר הצגת שני האופנים השונים, נראה כיצד אלה מתייחסים למושגים לא-מוגבלים, כפי שהגדרנו אותם (אם אכן אפשר לגדר מושג) בפרקים הקודמים, ואל שני סוגי הדיכוטומיות.

מאז ראשיתו של הדיון הפילוסופי במערב, הופיע במקביל הדיון הפילוסופי על הדיון הפילוסופי. באופן מסורתי מייחסים את רעיון הדיאלקטיקה לפילוסוף הקדם-סוקרטי זנון. על-פי הרעיון המקורי, דיאלקטיקה היא ההליך הלוגי שבו נעים מהנחות יסוד אל המסקנה ההכרחית, היוונים השתמשו בכלי זה בתוך מערכת בתי המשפט שלהם, על בימת התיאטרון (מחזותיו של אוריפידס יכולים להיות דוגמה טובה לכך), ובדיונים פוליטיים. בשיח הפילוסופי היווני היו אלה הסופיסטים ששלטו בטכניקה הזו. אך הכלי הדיאלקטי הגיע לבשלות של חקירה מדעית רק עם סוקראטס. דיוניו של סוקרטס, כפי שהם הגיעו לידינו מאפלטון, מקסנופון ואפילו מאריסטופאנס, העלו את החשיבות של הנחות יסוד מבוססות כהלכה, ונעו בעקבות הראציונא הלוגי ללא התייחסות למקום שאליו רוצים להגיע, אלא, לפי שיטה זו, נעים רק לאן שהנחות היסוד מובילות. תהליך הלוך-ושוב זה נקרא האלנכוס הסוקרטי ואין זה מקרה שרוב הדיונים הסוקרטיים נגמרים במבוי סתום - באפוריה. משל היה סוקראטס טוען, בין שורותיו, שאין בידינו הנחות יסוד יציבות באמת שעל פיהם ניתן להרכיב מבנה יציב, או לבסס פעולה נכונה בוודאות.

אריסטו הרחיב על רעיון רעיון זה בספרו 'אנליטיקות מאוחרות' באומרו שישנן שני סוגים של דיאלקטיקה; דיאלקטיקה סילוגיסטית - התנועה מהנחות יסוד מוסכמות מראש אל עבר המסקנות הבלתי נמנעות, ודיאלקטיקה אינדוקטיבית - התנועה מאירועים פרטיים לחוקים כלליים. 

תפיסה זו של הדיאלקטיקה כתנועה מ- ל-, החזיקה יציב כדוגמא לאורך אלף השנים הבאות. גדול ההוגים של הנאורות - עמנואל קאנט, ראה צורך לשמר את התנועה הדיאלקטית בחלק בלתי נפרד מהלוגיקה הטרנסנדנטאלית שלו וגם עבורו דיאלקטיקה הינה הדרך לנוע מהנחות יסוד, דרך חוקים לוגיים אל עבר המסקנות.

אך, כפי שהראנו בפרק הדן בפירמידות של המושגים, פעמים קורא שהתהליך האבולוציוני של המושג מביא את המושג גם למקומות שהם הוא חורג מעצמו, או לפחות מהאופן שבו הוא הוגדר עד כה. כך כם היה עם הדיאלקטיקה.

פיכטה, אחד המבקרים של קאנט, ראה בדיאלקטיקה תנועה המייצרת טיעונים חדשים משני טיעונים מנוגדים זה לזה. תנועה מתיזה ואנטי-תיזה לסינתיזה. שאינה זה ואינה זה אלא שניהם יחדיו. על מנת להבין תנועה זו ניתן הביא את האופן שבו פיכטה ניסה להצביע על הקושי שבהבנת ה'אני'. 'חשוב על עצמך' פיכטה ביקש והוסיף, 'עכשיו תחשוב על הקיר' ולבסוף 'עכשיו תחשוב על זה שחושב על הקיר'. תיזה. אנטי-תיזה. סינתיזה. עם פיכטה אנו מוצאים שינוי מהותי באופן שבו מבינים דיאלקטיקה. זו עדיין תנועה אך כאן הדגש אינו בהליך הלוגי אלא באופיה של תנועת המחשבה משאלה לקושי לפתרון. 

היגל נטל מפיכטה את הרעיון הזה ורחיבו אף יותר. עם היגל, הדיאלקטיקה איננה עוד תנועה של מחשבה או דיון, אלא התנועתה של ההיסטוריה כולה, בתהליך ההתפתחותי של המחשבה הקולקטיבית. היגל מחליף את הסינתיזה בסופו התהליך ב'Aufhebung' - התגברות על, או - היווצרות החדש על אפר הישן. באופן זה הוא מבין לדוגמא את הנצרות כתוצאה של המפגש בין המונוטאיזם היהודי והפילוסופיה היוונית ליצירת דבר חדש השולל את שניהם ובכל זאת מכיל אותם בתוכו. עם היגל אנו מגיעים לשיאה של הדיאלקטיקה ולסופה של הדיאלקטיקה, שכן ברגע שהיא חולשת על הכול, היא איננה. הדיאלקטיקה של היגל ממצה את הדיאלקטיקה משום השיא מביאה אותה לקצה האפשרי של ההכלה וגם שם נמצאים אלה אשר אינם ניתנים להכלה.

היה זה הפילוסוף הדני סורן קירקגור שחשף את הכשל הבסיסי של היגל בפרט ושל הדיאלקטיקה בכלל. קירקגור ראה בפילוסופיה של היגל כרכבת החולשת על הכול אך מחסירה אותו - את סורן קירקגור, שם פרטי, שם מפחה. כלומר, המחשבה החולשת על הכול איננה מכילה את הפרט האינדיבידואלי וכך היא מאבדת את כל עולמו ולפיכך את העולם כולו. כמו כן קירקגור עמד על הקושי של הדיאלקטיקה בכלל. בספרו 'חיל ורעדה' הוא מראה כיצד האקט המכונן של עקידת יצחק אינו יכול להיות מוצדק בכלים אתיים שכן מדובר ברצח של ילד ובכלים לוגיים. אליבא דקירקגור העקידה מצריכה קפיצה אל מעבר למרחב המצומצם שמאפשרת הלוגיקה היאלקטית אל תוך האמונה. במרחב זה אינני אוחז בעולם כולו בהבנה כוללת המאפשרת את המשחק הסילוגיסטי בין מונחים אלא, אני עומד מולו, בדיאלוג עם העולם.

הרעיון הזה, המציב את הדיאלוג אל מול הדיאלקטיקה, פותח לכדי מטאפיזיקה של אי-וודאות בכתביהם של פרץ רוזנצוויג ומרטין בובר. העמדה הדיאלוגית מניחה אותי כניצב מול המושא שלי ועם זאת אינני עולה עליו. היא רואה את הכשל שבתנועה לוגית מהנחות יסוד אל מסקנה ככשל בהבנה של מגבלות ההבנה שלנו. אינני יודע (במובן החמור של המילה) מה הוא הטוב, לכן אינני יודע מה הוא המעשה הטוב בהכרח, אלא במקום זאת אני פונה ממקום של רצון טוב אך מתוך הבנה שכל מה שאני עושה הוא ניסיון לקראת המעשה הטוב, כך שאני תמיד נשאר פתוח להודות בטעותי ולנסות מעשה אחר. הדיאלוג הינו גם תנועה, אך, כמו השיח הבין-אנושי, הוא אינו נע ממקום ידוע למקום בלתי נמנע, אלא הוא נע מרשיתו, דרך מקומות שונים ומקריים, לקראת סופו, בין אם סוף זה הינו מוצלח או לא.

הדיאלקטיקה והדיאלוג, ככלים אשר באמצעותם אנו מסדרים מושגים בתנועה לקראת, מניחים שתי צורות שונות של הבנת המושגים. כאשר אני מבין את המושגים כדברים שלמים וסגורים אשר היחסים בניהם מוגדרים באופן ברור - הדיאלקטיקה תהייה הכלי שבו אשתמש על מנת לבחון את היחס בניהם. אם, לעומת זאת, אנו רואים במושגים דברים שאינם שלמים, שאינם מוחלטים וברורים במשמעותם וגם אם כן, משמעותם אינה ברורה ומוחלטת עבורינו, אזי איננו נמצאים אלא בדיאלוג עם המושגים הללו.

עכשיו, ביחס אל שני סוגי הדיכוטומיות שהגדרנו קודם לכן, אנו יכולים להגיד שרק דיכוטומיות אנאליטיות מספקות את התנאים המתאימים לדיאלקטיקה לוגית, לעומת זאת ככל שזה נודע לעמדות מנוגדות אשר נמצאות ביחסים של דיכותומיות סינתטיות (והרי רוב רובן של הדיכוטומיות הינן סינתטיות) אזי אין בידינו כלי מתאים מהדיאלוג. הניגש ליישוב מחלוקות בסובלנות וההבנה של המוכן לטעות.

בפרק הבא נתחיל לסגור את הגשר.