מבקר בתרבות - מחפש את הרעש החדש - דאבסטפ

לכל עשור יש את הרעש שלו. בשנות השישים זה היה הרוק פסיכדלי, בשנות השבעים הפאנק בא כתגובה לדיסקו ולבלדות הרוק של 16 דקות, בשנות השמונים המטאל נכנס לתמונה, בשנות התשעים זה היה הצרחה המחוספסת של הגראנג'. בפוסט הזה נשאל את השאלה - מה הוא הרעש החדש? כדי לענות על השאלה הזו עלינו להבין באיזו תקופה מוסיקאלית אנחנו נמצאים, שכן הרעש של התקופה הוא תמיד תגובה לסגנון שמגדיר את התקופה.

מזה זמן רב שאני טוען שאנו חיים, מבחינה מוסיקאלית, בעידן המפיק. עידן שבו הסגנון המוסיקלי והאמן תופשים מקום משני ליד המפיק. לראיה: המוסיקאי הרווחי ביותר לשנת 2012 היה ד"ר דרה, לא הגבירה געגע ולא ג'סטין ביבר. היום, אלה אינם אלא התמונה על עטיפת האלבום. אך האלבום עצמו, לפחות היום, כל כולו הפקה.

זה הוא עידן הדיגיטציה. עידן שבו ההקלטות באולפן הפכו לשלב אחד באמצע פס ייצור ארוך. לפניהם ואחריהם ישנם עבודות הפקה מרובות. הגיטרות עוברות דיגיטציה והופכות לכלי midi עם מיתרים, המקצב עובר פירוק לגורמים ובנייה מחדש בצלילים חלולים והשירה עוברת אוטוטוניזציה עד שכולם נשמעים כמו תוכנת מחשב.

לי באופן אישי, אין בעיה עם זה. גם אם קולה של התקופה נשמע דרך אפליקציה של חתול, זה עדיין קולה של התקופה. קחו לדוגמא את הפופ המהונדס גנטית הקרוי - טראפ. לכאורה מדובר בפזמונים של שירי היפהופ אשר התארכו לכדי שירים שלמים. אבל האזנה שנייה חושפת שכל שיר פופ מכיל כמות של שכבות על גבי שכבות של עיבוד, באופן המזכיר את שירי הפופ של שנות השבעים עם הכינורות המייבבים ברקע.

הסיבה הראשונה לכך היא הפיכתו של המחשב לכלי הפקה שלם. תוכנות כמו Reason, ו-Ableton, מאפשרות עיבוד צלילים ברמה שלא הייתה אפשרית קודם לכן בלי מגדלים על גבי מגדלים של קומפרסורים וקונדנסורים. מציאות זו, כאשר היא מתורגמת לאולפן המודרני, מציבה את המפיק במקום חדש לחלוטין.

אסביר. אם מחפשים את הנקודה שבה הנדסת צליל עברה לשלב החדש הזה, זו חייבת להיות "חומת הסאונד" של הוולווט אנדרגראונד. כן, היו עיבודים לפני כן, והיו צלילים חדשים לפני כן, וכמובן שהיו מפיקים לפני כן. אבל חומת הסאונד הייתה דבר חדש במובן של תרומה ייחודית ומשמעותית של טכנאי הקלטה בשם נורמן דולף. המכאניקה שבה חובר ציוד ההקלטה, אשר הועתקה גם אל ההופעות של הלהקה, יצרה צליל חדש המוחק את ההבדלים בין הכלים השונים ומעבה אותם לכדי צליל אחיד המכה בשומעו כחומה.

היום המהנדסים האלה הם כל אחד עם תוכנת מחשב. אמנם למפיקים גדולים כמו טימבלאנד (החשוד המרכזי בעיצוב הצליל הנוראי של העשור הקודם) ומארק רונסון, יש גישה לציוד רב יותר ולנגנים, אבל מבחינת התוצר המוגמר, אין הרבה בניהם ובין כל ילד עם כרטיס קול איכותי ואוזן טובה.

וכך אנו מגיעים אל הרעש החדש. כראוי לתמונה שתיארנו עד עתה המקבילה הרועשת של עידן ההפקה צריכה גם היא לבוא בדמותו של מפיק. אבל מפיק ללא חברת הפקה, ללא אולפן. מפיק כאמן. הצליל גם הוא צריך להיות ביטוי של היכולות הטכניות של המחשב הביתי ולא יותר מזה. מעין הידהוד דיגיטלי של להקות המחסן של שנות ה90.

דאבסטפ זה בדיוק זה. את המחסן החליף המחשב הביתי ואת הדיסטורשן החליף הבאס המעורבל. המבנה של השירים גם הוא דומה מאוד לגראנג' - ה"בית" שקט וה"פזמון" פורק עול. מבחינת המקצב, על פי רוב הוא מנוגן במהירות של 140 פעימות בדקה, מהירות המקבילה למוסיקת טכנו. קצת מעל דאנס והאוס, קצת מתחת לטראנס ולדראם אנד בייס. אבל הקצב הזה מחולק לשניים כך שרוב הזמן התחושה היא של נגינה במהירות 75 פעימות לדקה המתפוצצת לתוך ה140 מתוך המתח הפנימי שהחלוקה הזו יוצרת. 

הדאב-סטפ הופיע בצורתו הגולמית בשנת 2010, אבל במהלך השנתיים האחרונות הוא שטף את הזירה האלטרנטיבית והפך להיות שם דבר במוסיקה האלקטרונית. בפסגת הסוגה הזו נמצא בחור צעיר בשם Skrillex, עם יותר מנויים בToutube מליידי געגע, ועם התואר של האמן היחיד שהואשם בכך שהוא מכר את עצמו לפני שאלבומו הראשון יצא לאור. סקרילקס נשמע כמו כל האמנים האחרים בתחום, רק קצת יותר טוב. לא הרבה, אבל מספיק כדי להתנשא מעל האחרים. לאחרונה הוא קיבל את הגושפנקה הרשמית ביותר שניתן לקבל, בכך שהוא זכה להקליט שיר עם חבריה החיים של להקת The Doors. 

עכשיו לשאלה החשובה. האם זה טוב? מצד אחד, אני חושב שזה ראוי שהזעקה של התקופה נשמעת כמו פלוץ של סינטיסייזר, אבל מצד שני אנחנו נשארים במרחב של רעש ללא תוכן, ללא אמירה. אין אידיאולוגיה מאחורי העיבודים, אין קריאה בעד או נגד כלום. זה לא הזעם נגד המכונה, זה סתם עוד מכונה זועמת.