מרטין בובר הצעיר אהב מאוד לשמוע אגדות
ולהעשיר את עולמו בסיפורי מעשיות, אותם שמע מסבו שלמה שהיה חוקר חשוב של אגדות העם
היהודי.
מרטין בובר גדל בבית האחוזה של סבו בווינה,
שם למד עוד ועוד על העולם היהודי ועל השפה העברית.
כשגדל, אהבתו לעולם האגדות היהודי לא שכחה,
והוא המשיך לטייל ולאסוף סיפורי עמים ולכתוב אותם כדי שרבים יוכלו ליהנות מהם.
במיוחד אהב את סיפורי החסידים - זרם של יהודי מזרח אירופה, שמאמין בכוחה הקסום של
האמונה וביכולתו של האדם להשפיע על העולם כולו דרך התפילה, האמונה והלימוד.
בובר היה למלומד גדול, וכתב ספרים רבים על
עולם החסידות, חלקם ספרי אגדות וחלקם ספרי מחקר. במהרה הפך לאחד המומחים הגדולים
ביותר בעולם לזרם החסידות, שכמעט ונשכח בראשית המאה העשרים, שבה רוב האנשים העדיפו
את חקר המדעים על פני חקר האגדות.
רבים באו להרצאותיו של מרטין בובר כדי לשמוע
את דעתו בנושאי האמונה. ביניהם היה בחור צעיר בשם שמואל יוסף עגנון (אשר את סיפורו
נספר במקום אחר).
מה שעניין בעיקר את מרטין בובר היה עולם
הקסם. באגדות שלו מסופר על אנשים שהיו בעלי כוחות מיוחדים, כמו היכולת לראות את
העתיד או לקרוא מחשבות. אבל הוא מעולם לא ראה במו עיניו את מעשי הפלאים האלה.
כל פעם שהתגנב לאזניו סיפור על אירוע מופלא
זה או אחר שהתרחש בקרב הקהילה היהודית באירופה, מיהר להגיע לשם, או לכתוב מכתב ולבדוק
אם יוכל סוף סוף לחזות בעצמו במשהו מהקסם שהילכו עליו אותן האגדות ששמע כילד; אבל
אף פעם לא הצליח בתופעה כזאת.
מרטין בובר הפך לאדם ממורמר וחסר סבלנות. מצד
אחד, לא רצה להאמין שאין בעולם הזה קסם, ושכל דבר בעולם כפוף לחוקי הטבע; ומצד שני,
לא הצליח מעולם לראות במו עיניו משהו מהעולם הקסום.
לפעמים האמין שהצליח לפרוץ סדק אל העולם
האחר הזה דרך החוויה הדתית - אבל רגעים אלה היו נדירים מאוד, קצרים ולא ברורים,
ותמיד הייתה חוזרת במהרה היומיומיות של החיים הרגילים, ומכסה את הסדק שנדמה היה
שפרץ. הוא ניסה להתעמק יותר ויותר בעולם הרוחני של הדת, ולהתנתק מן העולם הזה. הוא
ניסה לנתק את עצמו מעצמו, מהחיים הרגילים, כדי להצליח לגלות משהו מהמופלא.
בוקר אחד שמע דפיקה בדלת. "מי
זה יכול להיות", חשב, "שמפריע לי בשעה כה מוקדמת?" וכהרגלו, התחיל
להתרגז על כך שמפריעים לו בשגרת יומו: פעמים רבות היו באים לבקרו אנשים שונים ואת
כולם קיבל, למורת רוחו, במצוות הכנסת אורחים נאותה.
כשמרטין בובר פתח את הדלת, ראה בחור צעיר שלא
פגש מימיו. מחויב לכללי הנימוס, הוא קיבל את פניו של העלם, הציע לו כוס תה ושאל
אותו לפשר הביקור. הצעיר שאל כמה שאלות ענייניות, ובובר השתדל לענות בכבוד
וברצינות על כל שאלותיו. כאשר הניח שהבחור הצעיר קיבל את מבוקשו, הוא ליווה אותו
החוצה ובירך אותו לשלום. אבל בחדרי לבו של הצעיר היו שאלות שאותן לא
הספיק לשאול, שאלות שמרטין בובר לא יכול היה לנחשן.
כעבור מספר ימים, חברו של בובר סיפר לו
שאותו צעיר נטל את חייו במו ידיו.
מרטין בובר הבין שבאותו היום היה זה הגורל
שהביא את הצעיר אל פתח ביתו. "הוא בא לבקש את עזרתי" - חשב – "ואני
אכזבתי אותו".
מאז אותו יום נטש מרטין בובר את העולם
המופלא והקסום. הוא נשבע שלעולם לא יעזוב את העולם הזה. "אם יש דת בעולם הזה,
הרי שהיא חייבת להיות בכל מקום ולא רק מאחורי קירות וסודות. אם יש משהו קדוש בעולם
הזה, הרי שהכול בעולם הזה צריך להיות קדוש – הרגעים הפשוטים של היומיום וגם החיים הרגילים
והזמניים של כולנו.
הוא הבין שהחיים הם מפגש - לא ביני לבין
דברים, אלא ביני ובין העולם כולו. "בכל פעם שאני מדבר עם מישהו אחר",
אמר לעצמו, "אני יכול להתייחס אליו כמו אל חפץ, כמו אל דבר בין הדברים; אבל
אז אני לא באמת פוגש אותו, כי כל אדם הוא עולם ומלואו. אם אני מאמין שאני, מרדכי
מרטין בובר, בן אדם - ואני מאמין שאני לא רק חפץ אלא גם אדם בעל רגשות, זיכרונות
וחרטות - אני צריך להבין שכל אדם, כל אדם ואדם, גם הוא עולם ומלואו".
מאז השתנו חייו של מרטין בובר לחלוטין. הוא
התחיל לחקור דרך חיים חדשה - חיים מתוך מפגש אמתי עם העולם, ועם השוכנים בו.
סיפור מקסים שמבהיר לי מה היתה כוונתו של בובר כשאמר "החיים הם מפגש..." תודה תום
השבמחקthank you for embodying this wisdom
השבמחק