לתחילת הספר
הגענו לשלב אחד לפני שנוכל לסגור את הגשר ולחבר בין שני החלקים. הפעם נרכיב מחברים בשני הצדדים במקביל, הן בגלל שהמרחק בין צד לצד כבר מאפשר זאת, והן בגלל שכל אחד מהמחברים האלה מכילים שני חלקים - אחד לכל צד, המשלימים זה את זה. בפרק זה נדון בשאלת הדיכוטומיות השונות שקיימות אצלנו, ובפרק הבא נדון בשתי דרכים להתמודד עם סוגי הדיכוטומיות השונים.
במהלך הספק הזה הצגנו מספר רב של כפילויות שונות: הדמיון וההיגיון, הפילוסופיה האנאליטית והפילוסופיה הקונטיננטלית, הסובייקטיבי והאובייקטיבי, הזמן והמקום, המוגבל והבלתי מוגבל, יחס הזהות הלוגי ויחס הזהות המטאפורי, המטריצה והפטרנה. זו תהייה טעות לחשוב שהאופי של היחס של כל הכפילויות האלה הוא זהה.
ברצוני להציע חלוקה חדשה של הסוגים השונים של הדיכוטומיות, לדיכוטומיות אנאליטיות ודיכוטומיות סינתטיות.
בדיכוטומיות אנאליטיות הכוונה היא לדיכוטומיות אשר צד אחד שלהן מוגדר על ידי שלילתו של הצד השני. הדוגמא הבסיסית ביותר לכך היא הדיכוטומיה "כן/לא" - 'כן' הוא 'לא לא' ו'לא' הוא 'לא כן'. באותה מידה אפשר גם להתייחס לדיכוטומיות "יש/אין", "טוב/רע", ו"אור/חושך" אך יש להיזהר מהכלה רחבה מדי של הדיכוטומיה הזו: 'יש' הוא אמנם 'לא אין', אבל האם היש ישנו והאין איננו? או שמה גם האין ישנו כהיעדר נוכח? במילים אחרות האופן שבו אנו מבינים את הרכיבים של הדיכוטומיה משנה את האופי של הדיכוטומיה.
נקודה נוספת של הדיכוטומיות האנאליטיות היא ההכרחיות שלהן, שכן כל רכיב מהדיכוטומיה האנאליטית תלוי בצד השני של הדיכוטומיה - בעולם ללא אור אין לחושך משמעות, בעולם שכולו טוב הטוב איננו. הנקודה הזו חשובה כאשר אנו מבקשים לנתח יחסים בין דיכוטומיות שכן אם אנו מגלים שהדיכוטומיה הינה אנאליטית אזי כל צד מהדיכוטומיה תלוי בהכרח בצד השני ולא יכול להתקיים בלעדיו.
לעומת הדיכוטומיות האנאליטיות הצבתי את הדיכוטומיות הסינתטיות, אלה הן כל הדיכותומיות שאינן אנאליטיות. (לפיכך הדיכוטומיה "דיכוטומיות אנאליטיות/דיכוטומיות סינטתיות" היא אנאליטית). דיכוטומיות סינתטיות אינן הכרחיות, הן קונטינגנטיות. הקישור בין שני הצדדים של הכפילויות אינו תלוי בקשר אנהרנטי בניהם והם לא מוגדרים על-ידי שלילה של אחד הצדדים. "שוטרים/גנבים", "חתול/עכבר", "שמחה/עצב", "קפיטליזם/קומוניזם" הן דוגמאות לדיכוטומיות סינתטיות. דרך אחת להתמודד עם דיכוטומיות סינטתיות היא לטעון שהן אינן קיימות. אבל, תפיסת הניגודיות בין שני הצדדים של הדיכוטומיה הסינטתית אינה דבר של מה בכך, שכן מתוך תפיסת הניגוד הזו מוגדרות פעולות מסויימות.
ניקח את הדיכוטומיה הסינתטית שהזכרנו קודם לכן: "קומוניזם/קפיטליזם" לכאורה מדובר בשתי גישות המנוגדות זו לזו. הגישה האחת מתבססת על כתביו של אדם סמית' והשנייה על אלה של מרקס המבקרים את גישתו של הראשון. האחת קוראת לצורה אחת של ניהול ממשל והשניה קוראת לצורה אחרת. אבל האם ההגדרה של קומוניזם היא 'לא-קפיטליזם'? לא. לכל אחת מהגישות האלה הגדה אוטונומית הבלתי תלוייה באחת בשנייה. במידה דומה ישנו ניגוד ברור בין שוטרים לגנבים אבל אלה אינם תלויים באלה - היו גנבים הרבה לפני שהיו שוטרים, ולדאבונינו אנחנו יכולים למצוא דוגמאות לאנשים שהם גם זה וגם זה.
הדיכוטומיות הסינתטיות מקבלות את צביונן הדיכוטומי לא מטעמים לוגיים הכרחיים אלא מטעמים היסטוריים קונטינגנטים, כלי לעמוד על טיבה של דיכוטומיה סינתטית עלינו להתחקות אחרי התהליך ההיסטורי שהביא להיווצרותן.
עכשיו מה בנוגע לדיכוטומיה "היגיון/דימיון"? אמרנו כבר במספר מקומות שבבסיסה של תורת ההיגיון נמצאים חוק הזהות וחוק היעדר הסתירה. לעומת זאת, בפרק בקודם ראינו שבבסיס הדימיון נמצא היחס המטאפורי אשר ההגדרה שלו היא הכרחיות הסתירה המוגדרת על-ידי שלילת שני החוקים הללו. כלומר ששלילת החוקים של ההיגיון מגדירה את חוקי הדימיון, ולהיפך. כלומר שההגיון והדמיון הינם דיכוטומיה אנאליטית. ככזו היא הכרחית ולא קונטינגנטית. לכן לא ניתן לקיים פילוסופיה של ההיגיון בלבד, כמו שלא ניתן לקיים פילוסופיה של הדמיון בלבד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה