העיר, פרק שישי - אתונה, חלק 2

לתחילת הספר

בלא עברה שנה מאז עזיבתו של סולון, והעיר נפלה שוב לידיהם של הטירנים. הסיבה לכך נעוצה במבנה המעמדי של אזרחי העיר. באתונה היו שלושה מעמדות: אריסטוקרטים, סוחרים ואיכרים. בין הסוחרים לאיכרים התנהלו מאבקים קשים, שנבעו מכך שמטבע הדברים סוחר יהיה יותר טוב במשא ומתן מאשר האיכר, ולכן הם שלטו בסחר. האיכרים נאלצו למכור את סחורתם לסוחרים בזול, ולקנות מהם סחורות ביוקר. אשר מעמד האריסטוקרטיים (בעלי האדמות) ידע לנצלם לטובתו.

שני גורמים הביאו עם הזמן לאיחוד בין המעמדות. הראשון בא בעקבות המצאה פשוטה שאיזנה את שדה הסחר לחלוטין: המטבע האתונאי - אשר על צד אחד שלו הוטבע ינשוף ובצדו השני שלו דיוקן של האלה אתנה - היה המטבע הסטנדרטי הראשון. הוא הפך לבסיס המסחר בכל ערי יוון, והיה לסמל של יציבות כלכלית. הגורם השני לאיזון בין הסוחרים לאיכרים - עם הופעת המטבע  -  היה הכלכלה. 

המטבע האתונאי

תרומה נוספת לאיחוד בין המעמדות היה אויב משותף, שהחל לכרסם בגבולות העולם היווני. האימפריה הפרסית התרחבה בהתמדה מערבה, עד שהגיעה לפאתי ערי יוון. הפרסים ניצלו את היעדר האחדות בין היוונים ואת הריבים הישנים בין הערים כדי לבצע 'הפרד ומשול', וכך להמשיך את התפרסותם מערבה. כאן נכנס לסיפור גיבור חדש - פריקלס. הוא הצליח להביא את ערי יוון להסכמה על חזית אחידה נגד הפרסים; ואכן, בניגוד מוחלט לכל היגיון צבאי, היוונים הצליחו לדחוק את הפרסים ולעצור את התפשטותם. 

הניצחון היה מדהים במידה שהיה מפתיע. זה היה כאילו ליגת הנוער של 'הפועל קטמון' הביסו את 'ברצלונה', או כאילו באר-שבע תביס את רוסיה במלחמה. הוא נכנס לכל ספרי היסוד לאסטרטגיה מלחמתית ולכל רשימה של האירועים הגדולים בהיסטוריה (שלא אפשרה למאה העשרים למחוק את כל מה שקרה לפניה); והוא רומם את פריקלס לדרגת גיבור לאומי אמתי.

האתונאים ביקשו מפריקלס לשלוט בהם ולהיות להם לטירן, אך זה הסכים לקבל על עצמו רק תפקיד פקידותי מנהלי בתוך מועצת העירייה. לימים יכירו בכך שהוא ניהל את העיר כולה ממעמדו הזוטר; אך ידע להתרחק מכס השליט היחיד. 

בעקבות הניצחון וההסכמים הלאומיים עם הערים הסובבות אותה, אתונה נהנתה משלושים שנה של שלום ושקט. פריקלס ניצל את השנים האלה כדי להפוך את העיר הזו לנסיכה של המערב. הוא ביצע בנייה נרחבת, של מבנים כמו האמפיתיאטרון, האקרופוליס, מגרשי ספורט, מרחצאות ועוד מבנים רבים שמושכים עד היום תנועה רבה אל תוך העיר אתונה.

עוד שינוי מהותי ביותר שהתרחש תחת פיקוחו של פריקלס היה מיסוּד הפסטיבל לאל דיוניסוס. הפסטיבל, שעד אז היה רק הילולה של יין ושירה, הפך לתחרות מחזאות; כל מתחרה היה צריך להמציא שלוש הצגות טרגיות, ומחזה סטירי לסיום. כך הומצא התיאטרון, כפי שאנו מכירים אותו עד היום.

האמפיתאטרון האתונה

עד כה, הזכרנו מספר מיתוסים שונים לגבי ראשיתה של העיר - בעיקר את המיתוס היהודי של העיר חנוך והמיתוס השומרי על העיר הבתולה שלשם עבודתה נברא האדם. בתוך הז'אנר החדש הזה אנו מוצאים את המיתוס המעצב של העיר אתונה. בטטרילוגיה של ראשון המחזאים אייסכילוס, שלחם בקרב נגד הפרסים, הוא מספר את הסיפור של שיבת אגממנון והאירועים שהתרחשו בעקבות זאת. בטרגדיה הראשונה אגממנון שב משדה הקרב, לאחרי ניצחון על העיר טרויה. למען ניצחון זה, הוא נדרש להקריב את ביתו אפיגניה. קליטמנסטרה אשתו מחכה לו בביתו ומכינה לו קבלת פנים מלכותית, ובמסגרתה היא פורסת בדים יקרים תחת רגליו. הדריכה על בדים יקרים נחשבה לחטא גדול בתרבות הזו, ובעקבות זאת דמו של אגממנון הותר. (מעניין לציין שראשיתו של התיאטרון הייתה בחטא ההיבריס של דריכה על בדים יקרים וסופו, בימינו אנו, בשטיח האדום.) בסצנה הבאה קליטמנסטרה רוצחת את בעלה, כנקמה על הקרבת ביתה. 

בחלק השני של הטרילוגיה, בנו של אגממנון אורסטס נוקם על רצח אביו ורוצח את אמו קליטמנסטרה. בסופו של חלק זה אורסטס בורח מאלות הנקמה הרודפות אותו. אנו נמצאים כאן בתוך מעגל הדמים של הנקמה, במצב הקדם-חוקתי שתיארנו בהקשר של החיים השבטיים של לפני העיר.

בחלק השלישי של הטרילוגיה, אורסטס נשפט על-ידי האלה אתנה. משפט הצדק מחליף את נקמות הדם, והעיר אתונה מוקמת. במיתוס זה אייסכילוס קושר את העיר עם משפט הצדק; העיר מסמלת יציאה מהמצב השבטי.

כך הפכה העיר אתונה למרכז העולם היווני - מבחינה כלכלית כמרכז של סחר, מבחינה דתית כבסיס של מספר מקדשים ובראש ובראשונה האקרופוליס, וכן כמרכז תרבותי.

שלושים שנות השקט האלה הגיעו לסופן. הפרסים מצאו דרך דיפלומטית יותר לנצח את האתונאים: על ידי תמיכה באויבי העיר - הספרטנים.

לפרק הבא