היום התכוונתי לכתוב במסגרת סדרת 'מבקר בתרבות' על התכנית 'מבט שני' של הערוץ הראשון. בעידן שבו הטלוויזיה המסחרית מציעה לנו אך ורק חדשות-ריאליטי-אוכל, חדשות-ריאליטי-אוכל, או בקיצור חר"א, הערוץ הראשון מציע כתבות תחקיר מעמיקות ורציניות אשר אינן מזלזלות בצופה, או מבקשות לשווק לו משהו. אבל, שיחה פייסבוק קצרה שהתרחשה אתמול גרמה לי לשנות את תכניותי ולהעלות את השיחה כפי שהיא הייתה, מטעמי הגנה על פרטיות המשתתפים בשיחה.
הכל התחיל בפוסט הזה, אותו כתבה חברת-רשת שלי אותה אני מעריך מאוד על יצירתה:
זה היה נורא. זה היה עצוב נורא. שלדי נשים קפואות פנים.
נשים- ילדות על עקבים גבוהים מערערי אחיזה. נכמר הלב. עמדתי שם באזור הרהב הריק ובכיתי. לידי דרבנה מישהי את חברתה בטלפון:" מדהים פה! את חייבת לבוא!". אני בכיתי מצער על הנשים הקטנות שמרעיבות את עצמן ועל אלה שלא מרעיבות את עצמן וחולמות להיות קולב ועל ההורים שמריצים את הילדות למסלול הזה, שהוא אפילו לא שוק בשר, הוא שוק עצמות.
אחרי שראיתי שהפוסט קיבל קרוב לשלושים 'חיבובים' ומספר תגובות תומכות לא יכולתי להישאר אדיש וכתבתי כך:
אני מצטער אבל אני לא יכול להסכים איתך. זה נראה לי כמו סוג של עיוורון צבעים. כמו להסתכל על הצגה ולא לשים לב לטקסט, למשחק, לתפאורה, לנרטיב - אלא רק לכמה מילים השחקנים האלה צריכים לשנן... דוגמנות זה לא רק רזון, אלא, בראש ובראשונה, דיאלוג עם היפה. "יופי אמת, אמת יופי" (קיטס) זה לא שוק בשר, זה שוק בדים, שוק בגדים. כן יש שם נערות צעירות, כן רובן ככולן לא תהיינה כוכבות גדולות, כן חלקן יכולות להיות רזות מדי. אבל מכאן ועד לבכות מצער... ראית תצוגת אופנה, ואת כבר מוכנה לזרוק את הורי הדוגמניות לכלא על הזנחה פושעת...
התגובה לא איחרה לבוא:
זה אכן דיאלוג עם היפה, רק שבעיני זה מודל יופי חולני, ועל כך צר לי. נשים רבות סובלות מזה. אידיאל יופי הוא עניין תרבותי ומשתנה וכרגע זה נראה מאד רע. אני לא חושבת שהורי הילדות האלה מזניחים אותן. אני מניחה שיש כל מיני סיפורים, אבל לגבי קטינות חייבת להיות הסכמה של ההורים והרבה פעמים יש גם עידוד. זו לא הזנחה, זה עידוד ערכים שאני לא שותפה להם ושלדעתי גורמים עוול בטווח הארוך. לא נראה לי שזה מזדון, אלא מעיוורון צבעים- ולא, הוא לא שלי.
שמחתי על התגובה וניצלתי את ההזדמנות להרחיב את הדיון:
אוקיי. עכשיו יש מקום להרחיב קצת את הדיון. בהחלט אני מסכים איתך שמדובר, ככל הנוגע לנערה מעל מטר שמונים וחמש השוקלת מתחת לחמישים קילוגרם, במשהו חולני. במחלה. אבל צריך לראות את הדברים האלה גם מנקודת מבט היסטורית. אופנה מעולם לא הייתה נחלתם של נשים בלבד.
אבל הקשר בין הנשים והאופנה, או ליתר דיוק מעמד האישה והאופנה הוא הדוק ביותר. המהפך הראשון בדרך לשיחרור האישה לא היה זכות ההצבעה, אלא קוקו שאנל מסירה את המחוך ומציעה מכנסיים וחולצות לנשים. מאז ועד שנות השבעים התהליך הזה המשיך עד, פחות או יותר לשנות השבעים. לא במקרה עידן הפוסט פמיניזם.
האישה החדשה שקראה לשיוויון דחתה מעליה את העיסוק באופנה כעיקרון של מלחמה בסטריאוטיפים. בשנות השמונים, כאשר אופנה הפכה לתעשייה המגלגלת מיליארדים, נשים, הרבה נשים, נשארו מחוץ לתהליך קבלת ההחלטות. היום אנחנו מבינים כמובן מאליו שיש הרבה מעצבי אופנה מהקהילה ההומוסקסואלית.
איך זה קשור? התהליך הזה דחה את האמאזונות השופעות של שנות התשעים והחליף אותן במשהו אחר - אידיאל של אישה הדומה יותר לנער. חסרת סממני מיניות נשיים וגמלונית כמתבגר. האידיאל הזה של אדוניס אישה, הוא אכן יכול להיות חולני. אבל בשביל להילחם בו, או להציב לו אלטרנטיבה, נשים צריכות לשוב לזירת הקרב של האופנה, לא עוד לעמוד מהצד, לבקר ולמחות, אלא ליצור אופנה נשית שלא דוחה את היופי הנשי האחר.
שם נגמרה השיחה, אך אני נותרתי עם טעם של עוד, ולכן אשמח לשמוע מה דעתכם בנושא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה