העיר, פרק שביעי - רומא, חלק ראשון

לתחילת הספר

מסענו ממשיך בעקבות העיר מערבה מאתונה, אל עבר עיר שהפכה למודל של עיר שהיא אימפריה - או אימפריה שהיא עיר - רומא. בבואנו להתחקות אחר המקורות של העיר הזו אנו מוצאים שני סיפורים מקבילים קיימים בדבר הקמתה של העיר ושמה. כל אחד מסיפורים אלה חושף לפנינו פנים אחרות שלה. כפילות זו ראויה ביותר גם במובן הסמלי, שכן מקובל לטעון שהיו לרומא שתי צורות: הרפובליקה, והאימפריה אשר החליפה אותה. טיעון זה אינו בהכרח נכון. לרומא, כמו לכל עיר אחרת, הייתה היסטוריה אחת; והיא הייתה לאורך חייה רפובליקה ואימפריה גם יחד.

על פי האגדה הקדומה, שני אחים – רומוּלוּס ורֵמוּס - נזנחו בינקותם על ידי אמם בשטח הפראי של העולם. זאבה מצאה אותם, היניקה אותם וגידלה אותם עד לבגרות. האחים גדלו כרועי צאן, אך צורת חיים זאת לא נראתה להם ראויה. הם רצו להיות מלכים, והחליטו שכדי להיות מלכים הם זקוקים לעיר.

שני האחים עמלו יחדיו על הקמתה של עיר אשר תעמוד בכל מצור, ואי אפשר יהיה למוטטה. לאחר הקמת העיר הגיע הזמן לשלוט בה - וכך מסופר לנו שרומולוס רצח את אחיו, בפעולה המזכירה לנו את המיתוס היהודי בדבר הקמת העיר הראשונה על-ידי קין: רק לאחר תודעת הרצח, רק לאחר שנוצר הקשר בין דם, רֵעות ואדמה, אפשר באמת להקים עיר. לאחר מכן לאחר רומולוס קרא לעיר על שמו - רומא.

רומלוס ורמוס

תפיסה נוספת מבינה את העיר כמקום שרק אדם אחד יכול לשלוט בו, ולעולם לא שניים (ספרטה הייתה העיר היחידה אשר הונהגה באופן מסורתי על ידי שני מלכים: ספרטה רצתה שתמיד יוכל מלך אחד לשלוט בעיר, ומלך שני יוביל את צבאה).

סיפור זה קושר את העיר לא רק עם תודעת הרצח והמוסר הגזור מתודעה זו, אלא גם עם תודעת הקרב. רומא גדלה והתקיימה לכל אורך ההיסטוריה שלה הודות להבנה המהותית שלהם לגבי חשיבותה של העליונות הצבאית, בסיפור הראשון אנו רואים את הצורך בהקמת עיר אשר אי אפשר למוטטה. הצבא הרומאי הפך להיות שלוחה של העיר הזו והוכיח, עיר אחר עיר, כיצד רומא עמדה על חורבות החלשים.

אתוס המלחמה היה מהותי להתפתחותה של רומא. כאן אנו פוגשים לראשונה צבא מקצועי: לא עוד צבא  מתנדבים או שכירי חרב, המתבקשים להביא אתם את נשקם למלחמה, אלא צבא אחיד ומאוחד המסודר - כמו כל צבא מאז ועד היום – בפלוגות, כיתות וקבוצות. כל האנשים שהרכיבו את הצבא, פרט למפקדיו, היו ממעמד נפרד של לוחמים. שכן, כדי לשמור על מעמדה של העיר רומא במרכז ההתפרסות, בני האצולה של העיר נשלחו לפקד על החיילים כחלק מתהליך ההתבגרות של סנאטורים לעתיד.

צבא רומא נע לכל קצוות העולם המוכר, כדי לרומם ולפאר את שמה של העיר, וכן מתוך תקווה של כל אחד מחייליו לזכות במוות ראוי. הרומאים האמינו שהזכות למות בקרב מתורגמת לעולם הבא: החללים הגיבורים זוכים ליהנות מחיי נצח באיליסיום - שדות הציד הנצחיים (שלושת המושגים המרכיבים את הרעיון של איליסיום הם השדה - הריהו המרחב הלא עירוני המוחלט, מרחב של טבע מוחלט; הציד - הסיבה שלא לחדול מנשיאת החרב בעולם ללא אויבים; והנצח - הניצחון האמיתי, הניצחון על הזמן. אנו רואים כאן לראשונה את תודעת הנצח אצל הרומאים, שלעומתה חייהם הזמניים של החיילים מתגמדים בחשיבותם: הם הופכים לתנועה חסרת משמעות אל עבר המוות. הרומאים פיארו את המוות, מתוך תפיסה המזהה את הכיליון החבוי בתוך המושג תכלית, או את התכלית בכיליון.

תנועה זאת של הצבא הותירה עקבות הקיימים עד היום. הסיבה ש"כל הדרכים מובילות לרומא" היא שהצבא הרומאי סלל את כל הדרכים. אנו רואים כיצד, מתוך הבנה של מהותה של העיר כתנועה, הליגיונרים הביאו איתם לכל מקום שהגיעו אליו דרכים סלולות, אשר יכולות להביא איתן תגבורת ואספקה במהירויות שהעולם לא ראה עד אז. הדרכים הללו יכלו להעביר גם מבנים חדשים אשר היו אז פלא הטכנולוגיה - שוברי מצור שונים. האיום הרומאי הפך כל עיר לניתנת לכיבוש: החומות הגבוהות שערים כמו ירושלים התגאו בהן, התמוטטו תחת הכוח הכביר של רומא.

שוברי מצור רומאיים

הצבא העביר בתנועתו לא רק כלי נשק ולא השאיר מאחוריו רק דרכים. עיר נודדת שלמה של סוחרים, זונות, ומוסדות הימורים נעה אחרי הצבא לכל מקום שאליו הוא נע. התוצאה הייתה שהמטבע הרומאי היה נפוץ בכל שטחי הממלכה. כך נאמר על רומא שגבולותיה הם בכל מקום שבו נסחר המטבע שלה (סוג זה של אימפריאליזם מיוצג היום על-ידי הדולר האמריקני).

המילה "אימפריה", שמשמעותה ניצחון במובן הצבאי של המילה, עלולה לגרום לנו לחשוב שהרומאים לא ידעו את השלום, או לא רצו בו. הרומאים אכן רצו בשלום - אבל בשלום רומאי (Pax Romana), אשר משמעותו הייתה: כל אחד יכול לחיות חיים של שקט ושלווה תחת השלטון הרומי, כל עוד הערים הכבושות יקיימו שני חוקים פשוטים: ישלמו מסים, וישמרו על השקט. עיר ששמרה על חוקים אלה זכתה לשגשוג בזכות התנועה האדירה שרומא הביאה אחריה; עיר שלא שמרה על החוקים - עלתה בלהבות.

בעוד שנדמה היה שלצבא הרומי לא היו גבולות, גבול אחד היה בגדר חוק בל יעבור - לצבא אסור היה לחצות את נהר הרוביקון המוביל אל העיר רומא עצמה. כוחו של הצבא ויכולתו לכבוש כל עיר הביא לחשש שגם העיר רומא עצמה יכולה ליפול. כך נוצר החוק שהגן על הרפובליקה הרומית מפני הצבא הרומי (מפני האימפריה הרומית). 

לפרק הבא