דיוגנס מסינופה, מתוך 'אגדות אמתיות'

האגדה הבאה מספרת על אחד הפילוסופים היוונים המוזרים ביותר שחיו בעת העתיקה. שמו היה דיוגנס. הוא נולד בעיירה סיפונה שבאסיה הקטנה, אבל חי מרבית חייו בעיר אתונה; ולמרות שהוא היה האיש העני ביותר באתונה, לא היה מאושר ממנו בכל יוון.

דיוגנס חי בימי הזוהר של הפילוסופיה ביוון, לפני אלפיים וארבע-מאות שנה. הסיבה לכך שהיה כל-כך מאושר נעוצה במקצועו כפילוסוף – הוא שאל את עצמו (ופילוסופים לא עושים הרבה מלבד לשאול) "מה עושה אדם למאושר?" כשלא מצא תשובה מספקת, שאל את השאלה ההפוכה: "מה עושה אדם לאומלל?"

כך, כשהשאלה הזו מקננת בראשו, דיוגנס התהלך בעיר והחל מתבונן באנשים. הוא ראה איש אחד עצוב בשל כך שהבית שלו לא גדול מספיק; ואיש אחד עצוב בגלל שהסוסים שלו לא רצים מהר מספיק; וילד אחד שבכה כי לא קיבל את הסנדלים שרצה, וכשקיבל את הסנדלים הוא התחיל לבכות כי רצה גם חולצה חדשה.

כך הגיע דיוגנס למסקנה שהחפצים של האנשים הם הסיבה האמתית לאומללותם –הרכוש שיש להם וגם הרכוש שהם רוצים שיהיה להם הוא עצמו, אם הוא רוצה להיות מאושר, צריך לוותר על כל הנכסים האלה שרק גורמים לבעיות.

ובכן, דיוגנס ויתר על הבית שלו ועל המיטה שלו ועל כל רכושו, ועבר לגור בתוך חבית. הוא אפילו ויתר על הבגדים שלו והסתובב בעיר בתחתונים בלבד. כל רכושו עלי אדמות היה קערת עץ קטנה שבה יכול היה למשות מי שתיה מהנהר.

היה לו גם כלב שהוא לא וויתר עליו, לא בגלל שהכלב היה רכושו אלא בגלל שהכלב היה חברו, ולדבריו – האדם הכי חכם שהוא מכיר. "תראו את הכלב", אמר, "אין מאושר ממנו: הוא ישן כשהוא עייף ולא אכפת לו אם זה על מיטה או על הרצפה; הוא אוכל מה שנותנים לו, וחוץ מזה מה שהוא עושה זה רק לשחק ולרבוץ בשמש". ועוד הוסיף: "אנשים טובים, מעכשיו אני הוא דיוגנס הכלב".

יום אחד דיוגנס ראה ילד קטן רוכן אל הנהר ושותה מים בעזרת ידיו. מיד הוא זרק את הקערה שלו, וכך איבד את רכושו היחיד.

משום מה בעולם שלנו, כשרואים איש עני הולך בתחתונים ובמקום להיות עצוב שאין לו כלום הוא מאושר, מיד חושבים שהוא משוגע. זהו בדיוק מה שחשבו על דיוגנס, ובשל כך שלחו אותו לכלא.

בזמן שדיוגנס היה בכלא, האנשים מסביב הבחינו במשהו מוזר מאוד: במקום לשמוע בכי בוקע מתאו הקטן הם שמעו צחוק גדול. למרות שהיה כלוא, דיוגנס עדיין היה מאושר. הוא צחק כל כך חזק עד שאנשים התבלבלו ושאלו את עצמם "אולי גם אני אלך לכלא? נשמע שכיף שם". הם שאלו את דיוגנס: "למה אתה צוחק? אתה לא מבין שאתה בכלא?" והוא רק ענה מחויך "הם יכולים לכלוא את הגוף שלי, אבל את שכלי אף אחד לא יכול לכלוא".

הוא צדק: אי אפשר לשלוט על המחשבות, לכל אחד יש ראש שרק הוא יכול לראות לתוכו ומחשבות שרק הוא חושב, ואף אחד לא יכול לדעת על מה בן-אדם אחר חושב, ובוודאי שלא לשלוט על המחשבות של מישהו אחר.

השמועה על דיוגנס החכם הגיעה לכל קצוות תבל. אפילו הכובש הגדול, אלכסנדר מוקדון, בא לראותו. אלכסנדר דיבר אתו כמה דקות ולבסוף אמר לו: "אתה כל כך חכם– כל מה שתבקש אצווה לתת לך".

דיוגנס לא ביקש בית גדול ולא אוצרות זהב ולא משרתים ולא ממלכה; אלא, בחיוכו השליו, הוא רק ביקש: "הוד מעלתך, אתה יכול בבקשה לזוז קצת? אתה מסתיר לי את השמש".

אלכסנדר תחילה התרגז; אחר כך חשב קצת, והבין שבזמן שהוא היה עסוק במסעות עם צבאו בניסיונות לכבוש את כל העולם, הנה אדם שאין לו כלום והוא יותר מאושר מאלכסנדר הגדול. הוא אמר ליועציו הקרובים אחרי הפגישה הזו: "אילו לא הייתי אלכסנדר, הייתי רוצה להיות דיוגנס".