"מה ערכו של אלוה,
כביכול שאין לו אלא דרך אחת לעובדו?"
מרדכי מרטין בובר
מעשה ברבי מאיר בן חיים, זכר צדיק לברכה, שהיה נותן כל שעה משעות ערותו לאהבת השם יתברך, ואף אם ניעור מן השינה ומצא כי חלומותיו הרחיקוהו מהקב"ה, היה הרב גוזר על עצמו מאותו הבוקר להגדיל ולעשות לילותיו כימיו ולא היה שב למיטתו שלושה ימים ולא ישן שלושה לילות מאותו הלילה.
באחד מאותם לילות של ערות, בשעות בהן מתכווצים האישונים אף לאורו של נר זעיר ועל שום כך נקראים הם לילות לבנים, היה יושב רבי מאיר בן חיים, נוצה בידו, וכולו כוונה לשקוד על פיוט חדש. כוונה ולא מעשה, שכן אין צולחת ידו להפיח רוח חיים בפיוט. והיה כותב שורה ומוחקה, וכותב מילה ומוחקה עד אשר היה הדף כה שחור מדיו שאין על הדף מקום לא לעוד שורה ולא לעוד מילה והיה עליו להוציא מהארון נייר קלף חדש ולהביא את זה השחור בגניזה משום שייתכן ונשתייר בו ניצוץ של אהבת השם יתברך ועל כן אין להשליכו.
והנה ניצב רבי מאיר בן חיים אל מול קלף ריק בשנית ולפתע, כברק בזיכרונו, הבהיק פסוק פתיחה מושלם, וכשם שהופיע, נעלם ונשתכח מליבו.
לשווא ניסה הרב לחפש בזיכרונו אחר הפסוק והוא מחטט בין קפלי מוחו כעיוור המלטף כתלי מבוך אליו נקלע.
ניסה הרב לפתוח בספרים רבים, בחיפוש אחר אותו פסוק נעלם, אך לשווא, ולא מצא דבר ולא חצי דבר אשר יעורר את מוחו למשות ממעמקי מחסניו את הפסוק שזה עתה ניצב מולו. עוד הוא הוגה בדבר, והנה פיסה מן התשובה ריחפה במעורפל בהכרתו – הוא זכר את מיקומו של הפסוק בספר התורה – כלומר, לא את הפרק והפסוק זכר אלא את עוביו של כל צד של המגילה הסגורה בארון המקודש בבית הכנסת.
וכך, בשעת לילה בודדה זו, יצא הרב מאיר בן חיים את ביתו והוא יחף וכותנתו דבוקה אליו כתכריך והוא חובק בידיו את נייד הקלף הריק, ואת הנוצה ואגרופו השני ונעול על כסת הדיו לבל ייפתח חותמה ויוכתם הקלף הצחור.
דלת בית הכנסת חרקה כשפתח אותה הרב, כאישה זקנה התוהה מי פוקד את ביתה ולא הוזמן. בדומיית הליל רעמה החריקה כה חזק שהיא הדהדה בין כתלי ההיכל כאילו רוח נורתה מהרב אל ארון הקודש וחזרה.
בצעדים שקטים נכנס הרב אל ההיכל וליבו רוטט בקרבו משל לא היה מעולם רבה של הקהילה, אשר בית כנסת זה הותקן למענה. ליבו לחש כי שיעור נמצא כאן; אין הוא רבה של הקהילה ובית זה לא הותקן למען הקהילה, ואין הקהילה של איש, אלא כל אדם ובית ואדמה אינם של איש אלא של הקב"ה. לאחר תובנות אלו לא עצר הרב את כניסתו אלא נכנס כגנב באישון ליל, מטופף בצעדיו לבל ישמיעו רחש.
לאחר שנשא תפילה חרישית, נישק הרב את דלתות הארון כנשק מזוזה, פתח את דלתותיו והוציא את מגילת ישראל ממשכנה המקודש. על-אף שזיעה נצטברה על אפו וליבו הלם בחרדה, ידיו לא משו, ובהרימו את המגילה היו הן יציבות כשני עמודי התווך אשר הבית נכון עליהם.
זמן רב גולל הרב את המגילה על כנה עד ששני הגלילים לצידיה נמצאו בעובי החרוט בזיכרונו. עתה, הוא ידע, פרוש לפני הפסוק שלי, כאן בין הפסוקים האלה. וכך, לאט ובעיון החל הוא קורא במקום בו פתח.
אך, אבוי על זה הרב, כה נלהב היה בכניסתו לזה ההיכל ששכח לחתום את שערי המבנה והנה חתול צעיר ומדושן פסע לאיתו אל פנים ההיכל, זנבו מורם וצעדיו גאים, משל היה כפיר בשדות כוש, החולש על ממלכתו.
רבי מאיר בן חיים, שהיה עסוק באותה שעה בין המילים, לא נתן ליבו לאורח הזר, מה גם שלצעדיו של זה החתול, כמו לצעדיו של השטן, לא היה קול.
היה זה רק לאחר שחש הרב ליטוף קל לאורך רגלו, שהסיט הלה את עיניו מן המגילה והנה גילה לתדהמתו כי חתול מתרפק ומתפנק על רגליו, שער זנבו של החתול מתחכך על שערות שוקיו של הרב, כאילו היה הרב בעליו.
"מי אתה?" שאל הרב ובת שחוק סומקת על לחייו. אך החתול רק השיב בתנועה רכה של ערפו לאורך קרסולו החשוף של הרב.
בדיוק באותו הרגע הבחין הרב בזוית עינו את תחילתו של אותו הפסוק הנכסף.
היה זה משום שלמרות שחלקו הגלוי של הרב היה כל כולו נתון למפגש עם החתול, חלקו הנסתר של הרב, שנתרומם לכדי מלאכת הפיוט, שמר על כמיהה לעיסוקו הקודם וכך שמר החלק הנסתר על זווית עינו של הרב שבלא תשומת ליבו תהא זו ממשיכה בחיפושה אחר הפסוק.
אך ברגע שהבחין הרב בזה הפסוק נשכח מעליו החתול וכל הווייתו שבה לקיומה הקודם כאילו מעולם לא סרה ממנו, ובין רגע היא נשאבה חזרה על בין המילים.
החתול, שלא אהב את יחסו של מכרו החדש הביט בטרוניה כלפי הענק לצידו, וכדי להשיב אליו את תשומת ליבו של בן האנוש החצוף אמר בינו לבינו "אלך אל המקום שבו מרוכז בן האנוש וכך שוב אהיה במרכז מעייניו". ובמחשבה זו, קפץ החתול על הכן הניצב מעליו, על המגילה הפרושה אל מול הרב, נישק במצחו את סנטרו של הרב המופתע, כידר עצמו לכדי כדור קטן ופרוותי, רכן ונרדם.
והיכן נרדם? היישר על הפסוק המבוקש של הרב. הרב, שנזדעזע מחילול הקודש של החתול, ניסה תחילה לפנות אליול בדברי חיבה וחנופה – אך הלה מיאן להשיב. לאחר שדברי מתק לא הועילו ניסה הרב לפנות אל החתול בדברי חימה וזעם אך לאחר שגם אלה לא הועילו צעק וצווח הרב עד שניעורו משנתם כל היהודים הטובים הדרים בסמיכות לבית הכנסת והם החלו מעירים זה את זה באמרם זה לזה "צעקות נשמעות מבית הכנסת!"
הרב, שלא ידע כל אותה העת מה היה מחיר צעקותיו נכנע לבסוף לכעסו ובפרץ של זעם הכה את החתול כה חזק שהלה נבהל ונאחז במגילה בטפריו. וכשהועף החתול של ידי הרב נמשכו ציפורניו מעל המגילה וקרעוה לשניים.
הרב עמד נדהם מול תוצאות מעשיו והביט דומם במגילה הקרועה מולו. הקרע, יש להוסיף, נוצר בדיוק על הפסוק המבוקש ולא ניתן היה לקרוא אותו בשום פנים.
באותו הרגע פרצו את ההיכל הגבירים החסונים שבקהילה, אגרופיהם קמוצים ועיניהם עוד נפוחות מהשינה שנתלשה מעליהם.
אך משהבחינו ברבם הזקן המתייפח חרישית מעל תורת ישראל והנה זו קרועה תחתיו, הכול נשתתקו.
"אני חיפשתי... חיפשתי..." מלמל הרב באין מילים.
"מה חיפשת?" שאלו חסידיו שכן חפצים היו בהסבר לתמונה הפרוסה לפניהם.
"חיפשתי..." לחש הרב ואינו יודע איך ממשיכים את המשפט מכאן.
"מה חיפשת?" הפצירו בו החסידים.
"איני זוכר" אמר הרב והחל מתייפח.
לפתע יצא מבין הכיסאות החתול הצעיר והמדושן וצעד אל הרב. כה כמהה היה הרב לחמלה ורחמים, כה זקוק היה לחום ולהבנה שדקות רבות חלפו בטרם הבחין הרב שהוא יושב ומחבק את החתול המתרפק על ברכיו ומגרגר בקול.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה