על מה ייזכר אלפרד נובל?, מתוך 'אגדות אמיתיות'

אלפרד נובל נולד בשוודיה ב1833. כבר מגיל צעיר היו לו שתי אהבות גדולות - לקרוא ספרים ולהמציא המצאות. את אהבתו לספרים קיבל מאמו, שקראה לו מאז ילדותו סיפורים לפני השינה. את אהבתו להמצאות ירש מאביו, שהמציא דרך חדשה לעבד שאריות של עצים לרהיטים: הדיקט (או עץ הסנדוויץ').

בתחילת חייו לא היה למשפחתו הרבה כסף, והם נאלצו לנסוע בעולם פעמים רבות בחיפוש אחד הזדמנויות עסקיות. במשך שנים אחדות חיו בעיר סנט פטרסבורג שברוסיה, שם זכה נובל הצעיר ללמוד כימיה אצל הכימאי המפורסם ניקולאי זינין. נובל אהב מאוד כימיה: היה משהו בערבוב החומרים וביצירה של חומרים חדשים שנראה לו קסום. במעבדה - לצד המבחנות, האבקות והפתיליות –חש כמו מכשף אמתי.

בגיל שמונה-עשרה עבר שוב עם משפחתו - הפעם לארצות הברית. אחיו מצא עבודה במפעל לספינות מלחמה - עבודה טובה מאוד אבל גם מסוכנת מאוד. באותה תקופה היו עובדים עם חומרי נפץ רגישים מאוד שכל תנועה לא זהירה הייתה גורמת לפיצוץ. ובאמת, לא עבד זמן רב וטרגדיה תקפה את המשפחה: תאונה במפעל גרמה לפיצוץ גדול שהרג חמישה אנשים, וביניהם אחיו הגדול של אלפרד.

אלפרד היה שבור מרוב צער. הוא נסגר במעבדתו בהחלטה שהוא ימציא חומר נפץ חדש שיהיה יציב יותר ובטוח יותר מכל מה שהיה קיים לפניו. הוא האמין שכך אפשר יהיה להציל חיים ולמנוע אסונות כמו זה שחוותה משפחתו.

לחומר הנפץ שהמציא הוא קרא "דינמיט", על שם המילה היוונית "דינמו" שמשמעותה "כוח". חומר נפץ זה היה בטוח יותר מכל חומר אחר באותה תקופה, וחזק הרבה יותר.

אלפרד נובל מיהר להקים מפעל שייצר ויספק את ההמצאה הזו לכל. הוא חשב שהמצאה כזו תעניין בעיקר חברות בנייה גדולות וחברות כרייה. עד להמצאתו של אלפרד נובל, כריית הפחם הייתה עבודה מתישה ומסוכנת, שבעבר היא הייתה שמורה אך ורק לעבדים. הודות לדינמיט, עכשיו אפשר היה לפתוח פתח בהר ממרחק בטוח, מבלי להשקיע זמן ומאמץ מיותרים.

הבעיה עם המצאות היא שהממציא אחראי רק ללידה שלהן, ואינו יכול לדעת אילו שימושים אנשים אחרים יימצאו להם. יום אחד נובל, שהפך לעשיר מאוד הודות להמצאתו, גילה שאנשים מצאו שימוש חדש לדינמיט שלו – שימוש צבאי ככלי נשק.

"רציתי להציל חיים", חשב נובל, "ועכשיו, הודות להמצאתי, חיים רבים יאבדו". תחושת האשמה הכבדה והדיכאון הכבד אותו לאורך כל חייו, והוא החל להסתגר יותר ויותר במעבדתו ונמנע מלפגוש אנשים. הקשר היחידי שהוא שמר עם העולם היה בקריאת העיתון בכל בוקר.

בוקר אחד, אלפרד נובל פתח את עיתון הבוקר שלו לגלות ידיעה מרעישה, שכותרתה הייתה "אלפרד נובל מת!" הסתבר שבעיתון חלה טעות: אחיו השני של נובל נהרג יום לפני כן בתאונה בצרפת, ובעיתון חשבו שהיה זה אלפרד שנהרג.

אלפרד כמובן הזדעזע לשמוע על מותו שלו בפתאומיות; אבל המשך הידיעה היה מזעזע הרבה יותר: "מחרחר המלחמה צמא-הדם, אלפרד נובל, האיש שהמציא דרכים מהירות ויעילות להרוג אנשים ועוד העז להתעשר מכך, מת בעצמו סוף-סוף."

אלפרד נשבר: האם זה מה שיגידו עלי ביום שאמות באמת?

אנשים בודדים 'זוכים' להזדמנות לקרוא את ההספד שלהם בעודם בחיים; אלפרד נובל לא התכוון לבזבז את ההזדמנות. הוא החליט לשנות את חייו כל עוד הוא יכול, ולהשתמש בהון הרב שצבר ממפעליו הרבים כדי להפוך את העולם למקום טוב יותר.

בצוואתו הכריז על פרס חדש שייקרא על שמו – "פרס נובל" - אשר יוענק לאנשים מוצלחים במיוחד שתרמו להפוך את העולם למקום טוב יותר.

הפרס מוענק בכל שנה בחמישה תחומים שונים: בראש ובראשונה בתחום הכימיה, אותו אהב באופן אישי. הפרס השני מוענק למדענים בתחום הפיזיקה, אשר תורמים לאנושות להכיר את העולם טוב יותר. הפרס השלישי - בתחום הרפואה –לאנשים שתגליותיהם תרמו להצלת חיים ולריפוי מחלות. הפרס הרביעי הוא בתחום הספרות, תחום שנובל אותו עוד כשהיה ילד. הפרס החמישי הוא "פרס הנובל לשלום", אותו ביקש שיימסר לאנשים מתחומים שונים שתרמו בעצמם לכונן שלום בעולם ולמנוע מלחמות.

מאז ועד היום בית המלוכה של שוודיה, מולדתו של נובל, מעניק פרסי נובל בכל התחומים האלה, וכן גם בתחום הכלכלה.

הפרס הכספי הגדול מאפשר לזוכה לחיות בכבוד את שארית חייו. בין הזוכים אנחנו מוצאים מדענים גדולים כמו מארי קירי, נילס בור ואלברט איינשטיין; רופאים מפורסמים כמו אלכסנדר פלמינג וד"ר יונה סאלק; סופרים גדולים כמו לב טולסטוי, ארנסט המינגוואי, אלבר קאמי וש"י עגנון, ופוליטיקאים ואנשי ציבור גדולים כמו אמא תרזה, נלסון מנדלה ויצחק רבין.

באמצעות הפרסים הרבים שחולקו בשמו של נובל הוא זכה בפרס הגדול מכולם: הוא זכה בכך שאנו זוכרים אותו היום לא כתעשיין של מלחמה, אלא כאדם שתרם רבות להערכת האנשים שעזרו להפוך את העולם למקום טוב יותר לחיות בו.