ב-1814, הכוחות המשותפים של כל מדינות אירופה שעוד
לא נכבשו על ידי נפוליון - בפרט רוסיה, פרוסיה, אוסטריה והולנד - ניצלו את העובדה
שנפוליאון היה עסוק במלחמות רחוקות ומיהרו לתקוף ולכבוש את פריז, בירת הממלכה
הצרפתית. הידיעה הנוראה הגיעה לאזני נפוליאון לפני שהספיק להכין את צבאו ולשוב
לבירה– ופריז נכנעה.
כך קרה שנפוליאון, המפקד שמעולם לא הפסיד קרב כלשהו,
הפסיד במלחמה כולה.
אם לא די בכך, נפוליאון גילה במהרה שהמדינות
המאוחדות, שפחדו להילחם בו פנים אל פנים, החליטו גם לשפוט אותו בהיעדרו. בית המשפט
דן אותו לגלות באי אלבה.
נפוליאון, מושפל ומדוכא, נאלץ להיפרד לשלום מאשתו,
מבנו ומחבריו החיילים. החיילים העריצו אותו כמו אב - הוא הכיר את כולם בשמם ודאג
להם. כשראו אותו פונה ללכת לגלות, הם בכו. בראותו זאת, נפוליאון השיב לדמעותיהם:
"הלוואי ויכולתי לחבק את כל אחד ואחד מכם; אני מחבק אתכם דרך מפקדכם".
הוא חיבק את מפקד הצבא ונשק על לחיו; לאחר מכן נשק לדגל צרפת ופנה ללכת. הוא לא
יראה עוד את אשתו ובנו לעולם.
האי אלבה היה אי קטנטן ליד איטליה, לא רחוק מחופי
סיציליה. הוא היה קטן מפרוור אחד של פריז, ואכלס פחות משנים עשרה אלף תושבים. כשנפוליאון
הגיע לחופו של האי כשהוא מוקף בשומרים אוסטריים, בחן אותו בקפידה והכריז: "זה
לא ייתכן! המקום הזה כלל לא מוכן לקבל אותי!"
הוא הובל לבית האחוזה שנועד להיות ביתו, והביט בו
בבוז: "זה לא מקום מתאים לקיסר!", טען בפנים חמורות. אמנם אפשר היה
להוציא את נפוליאון מהאימפריה שלו, אבל אי אפשר היה להוציא ממנו את נפוליאון –
המצביא, המפקד, הקיסר.
תוך מספר ימים הוא אסף סביבו מספר חיילים, וכבש את
בית האחוזה הגדול ביותר באי. "זה יהיה הארמון שלי!", הכריז, וקרא לעצמו
מיד "נפוליון – קיסר אלבה".
עמדו לרשותו רק ארבע-מאות חיילים; אך בכל יום תרגל
איתם תכנית אימונים קפדנית. לאחר זמן מה הצליחו נפוליון וחייליו להשיג מספר ספינות,
והחלה העבודה על הקמת צי ימי.
נפוליאון החליט לדאוג במקביל גם לממלכה החדשה שלו.
ראשית, שיפר את איכות מי השתייה ודאג להגדיל את כמותם. הוא ציווה לבנות בעזרת המים
האלה מערך חקלאות חדשני באי, כך שהאי אלבה יוכל לדאוג לעצמו למזון מבלי להסתמך על
משלוחים מהחוף.
כדי לדאוג לרווחת התושבים באי, הקים מכרה ברזל
ודאג שהאי יוכל לייצר חומרי גלם למסחר. בנוסף, סלל דרכים חדשות בכל האי כדי להקל
על התנועה בתוכו. הוא הקים בתי חולים חדשניים כדי לטפל בתושביו של האי, ואפילו בנה
חומות מבוצרות כדי להגן על האי במקרה של מתקפה. איש לא תכנן לתקוף את האי הזה
מעולם - אבל נפוליאון לא היה מסוג האנשים שיכול לשבת בנוח במקום שאינו מוגן כהלכה.
אחרי שסיים את כל הבנייה והארגונים והפך את אלבה לאי
עצמאי, משגשג ומוגן, רבים חשבו שהנה יוכל סוף סוף ליהנות מחיי פרישה רגועים אך כיצד
יוכל אדם כמו נפוליאון לנוח בזמן שממלכתו הגדולה נשלטת על-ידי אחרים?
יום אחד, להפתעתה של כל אירופה, יצאה מהאי ידיעה
מרעישה והתפשטה בעולם כאש בשדה קוצים: נפוליאון ברח מהאי! הוא הצליח לקחת אתו את
חייליו בצי הקטן שלו, והחל לצעוד לכיוון פריז.
לואי השמונה-עשר, מלך צרפת, מיהר לשלוח חיילים
לפגוש את נפוליאון בדרכו; אבל אז קרה דבר מדהים: החיילים ניצבו מול נפוליאון וצבאו
הקטן והקיפו אותו מכל עבר; אך למרות שמספרם היה פי חמישים מצבאו של נפוליאון, הוא
לא נרתע.
"חיילים!" צעק, "אם יש ביניכם אחד
שרוצה להרוג את הקיסר שלו, הנה אני לפניכם!" הוא הניף את גלימתו לאחור וחשף
את חזהו וכך, בעיניים עצומות ובסנטר מורם, חיכה לירייה.
דממה שררה בשדה הקרב. חיילי המלך התבוננו זה בזה.
חייליו של נפוליאון ניצבו לצד מפקדם בציפייה דרוכה. לפתע פילחה את שדה הקרב זעקה
גדולה: "יחי הקיסר!! יחי נפוליאון!!"
להפתעתו של לואי ה-18 כל חייליו ניצבו פתאום לצד
נפוליאון; וכך, מלווה בצבא הראוי לקיסר העולם, נפוליאון שב לפריז. לואי ה-18 ברח
לבלגיה, ונפוליאון שב לכס הקיסר לשלוט בממלכתו, לתדהמת העולם כולו.
נהנתם מהסיפור ואתם רוצים להמשיך ולקרוא עוד אגדות אמתיות? לחצו כאן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה