הגיבורים החדשים, פרק ראשון - פרנקנשטיין, חלק ב'

לתחילת הספר

לחלק הקודם

הרומן פרנקנשטיין, הוא אחד הרומנים המצליחים ביותר במאה ה-19, הישג מרשים ביותר בהתחשב בעובדה שבמאה הזו פעלו גם צ'רלס דיקנס, פיודור דוטוייבסקי, ליאו טולסטוי, אדגר אלן פו, הנרי ג'יימס, ג'יין אוסטין ועוד רבים ורבות אחרות, ובהתחשב בעובדה שאת שלד הסיפור כתבה מרי וולסטונקרפט שלי כשהייתה נערה בת 17 ופרסמה כשהייתה בחורה בת 19.

כפי שנראה בהמשך, קשה למקם את הספר מבחינה סוגתית, מצד אחד זה הוא רומן אימה פנטסטי, אך ככל שזה נוגע לספר עצמו, בשום שלב לא מתרחש שם דבר מה "קסום" או מופלא, אפילו תהליך יצירת היצור מתואר כתהליך מדעי לחלוטין, תוצר של השכל הפועל של היוצר ולא של התערבות שטנית או אלוהית.

שלד הסיפור משתייך לסוגה פופולארית ביותר מהמאה ה-19 – רומן המסע, ויותר ספציפית רומן המסע הימי. המאה ה-19 הייתה עידן של מסעות מהפכנים והמלווים בסיפורים על שבטים אבודים, אם למנות כמה דוגמאות לכך, ניתן להביא את 'סיפורו של ארתור גורדון פין' של אדגר אלן פו, את 'אי המטמון' של רוברט לואיס סטיבנסון, את 'רובינזון קרוזו' של דינאל דפו, וכמובן את ספריו של ג'וזף קונרד כמו 'לב האפילה', ואת יצירת המופת 'מובי דיק' של הרמן מלוויל.

בסיפור השלד של פרנקנשטיין מסופר על קברניט צעיר של ספינה, היוצא למסע אדיר ממדים אל עבר הקוטב הצפוני, כבר כאן אנו רואים את השחצנות הייחודית למאה העשרים, את הרצון לחרוג מההישגים האנושיים, לחתור למחוזות חדשים, ולכבוש פסגות חדשות, תכונות שבאות לידי ביטוי בדמותו של פרנקנשטיין עצמו. הקברניט הצעיר כותב לאהובתו המחכה לו אי שם ביבשה, על תצפית מסתורית שביצעו חבריו למסע ועל מפגש עם אדם בשם פרנקנשטיין המספר לו את סיפור חייו.

למען האמת, הסיפור כולו מובא לפנינו כסדרה של מכתבים אותם שולח הקברניט לאהובתו, מה שגורם לנו לחשוב שאולי מדובר, מבחינה סוגתית, ברומן במכתבים, סוגה ספרותית שהייתה פופולרית מאוד במאה ה18 אשר הייצוג הגדול ביותר שלה הוא 'ייסורי וורתר הצעיר' של גיתה, יצירת מופת אשר השפיעה רבות, ואולי אף יצרה, את העידן הרומנטי במאה ה19.

אך, בניגוד לסיפור מסע ימי, הספינה עומדת רוב הזמן תקועה במקומה, ובמהרה מתברר שהמפלצת המסתורית שנחזתה איננה תוצר של מחוזות רחוקים אלא היא אירופאית ומערבית כמו שאר הצוות. בנוסף, הרומן מוותר מהר מאוד גם על הצורה של רומן במכתבים, ובמהרה מפנה את מקומו לנרטיב בגוף ראשון של גיבור הסיפור הלא הוא פרנקנשטיין עצמו.

בעקבות הנרטיב של פרנקנשטיין, הרבה מבקרים נוטים לייחס לסיפור את הסוגה של רומן גותי. סוגה שהייתה פופולארית ביותר במאה ה19, המיוחסת לספרים רבים ושונים, כמו ג'יין אייר, אנקת גבהים, דרקולה, ו'תמונתו של דוריין גריי, בגלל שהם מכילים מידה זו או אחרת של אפלוליות. ייחוס הכותרת 'רומן גותי' לספרים אלה, כמו גם ל'פרנקנשטיין', הינו שגוי לחלוטין. אין ספר שראוי קריאה שלא מכיל מידה זו או אחרת של אפלוליות ולפיכך זה לא יכול להיות הקריטריון להכלה בסוגה זו. הרומן הגותי, כפי שהתייחסו אליו בתקופה שבה רומנים כאלה נכתבו והיו פופולאריים, בנוי בצורה הרבה יותר נוקשה ומובחנת – בראשית הרומן מופיעה תופעה מסתורית כמו רוח רפאים, או פרש בלי ראש, ובסופו, בסיום אשר זכה לכינוי 'סיום סקובי דו' מתברר שהמסתורין היה אשליה ותו לא. 'טירת אורטנו' של הורציו וואלפול, הוא דוגמא מצוינת לרומן מסוג זה.

פרנקנשטיין בהחלט מתכתב עם הרומן הגותי, באופן דומה לכך שהוא מתכתב עם הסוגות האחרות שהזכרנו כאן, אבל עם הבדל מהותי אחד. מרי שלי הפכה את המבנה של הרומן הגותי על פיו – במקום למקם את ההסבר של הסיפור בסוף הרומן, היא מיקמה אתו בתחילת הרומן – וכף בפועל היא המציאה סוגה חדשה לחלוטין בספרות, אשר תהפוך לפופולרית במיוחד במאה ה20 – פרנקנשטיין הוא רומן המדע בדיוני הראשון.

הרומן הגותי התאים מאוד לרוח התקופה של סוף ראשית המאה ה-19, עידן שבו דומה היה שהמדע מחליף את המיסטיקה. תהליך היטורי זה בא לידי ביטוי בגיבור הסיפור, פרנקנשטיין עצמו אשר מתחיל את דרכו החוקרת לא בספרי המדע, אלא בספרי המיסטיקה והאוקולטיזם, של הוגים ימי ביניימים שונים כקורניליוס אגריפה. למרות שהוא לא דוחה את החקירה הזו, הוא מתאים אותה לרוח התקופה ונרשם ללימודי פיזיקה וכימיה באוניברסיטה.

הרבה קוראים מפספסים את הנקודה הזו, שהאדון פרנקנשטיין, האחראי על יצירת המפלצת הינו סטודנט בתחילת דרכו. גילו הצעיר נשכח מעיני הקורא, וכפי שנראה בהמשך, נדחה על ידי יצירות מאוחרות לסיפור. אבל הרי זה העידן הרומנטי, עידן שבו העולם חווה את כוחם המהפכני של הנעורים על בשרו. מי אם לא אדם צעיר יוכל לשבור את ההגמוניה השמרנית של המדע האוניברסיטאי ולחדור אל תוך הסוד הגדול של החיים עצמם?

עם האש הבוערת בתוכו ברצון לכבוש את הפסגה האחרונה של המדע – המוות, פרנקנשטיין יוצר יצור חי דמוי אנוש, אותו הוא מרכיב מחומרים כימיים וחלקי גופות של חיות ושל בני אדם. את כוח החיים הוא מכניס בתוך הגולם באמצעות כוחו המסתורי של החשמל – הברק. יש להעיר בנקודה זו, שבראשית המאה ה19 כבר היה ברור שישנו דבר מה מופלא שהוא החשמל, אך לא היו כל יישומים שימושיים עבורו, בעיקר בגלל ששגו לחשוב שמדובר בנוזל וניסו לאגור אותו כנוזל. עד היום אנו מדברים על 'זרם' חשמלי.

היצור נעור לתחייה ופרנקנשטיין, מזועזע מהמראה המכוער שלו, דוחה אותו מעליו ונוטש אותו.  הרבה דיו נשפך על השאלה מדוע פרנקנשטיין נפטר מהיצור. המחברת נותנת כהסבר את העובדה שהוא תכנן שהיצור יהיה יפה וסימטרי אך במקום זאת הוא קיבל יצור מכוער ומעוות. אין ספק שזו סיבה לא מספקת. התיאוריה האהובה עלי, מתוך שלל התיאוריות בנושא, מפרשת את דחיית היצור כשמעין דיכאון אחרי לידה; אחרי חודשים רבים שבהם הוא טיפח את היצור ודאג לו, אחרי כל הזמן שהוא חיכה לו, הנה מופיע לפניו יצור אמתי שאינו מה שהוא ציפה. יצור מכוער וטיפש שהוא לא תכנן בכלל לגדל ולחנך.

תהיה אשר תהיה הסיבה לנטישת היצור. באקט הנטישה עצמו פרנקנשטיין יוצר את היצור בשנית. באופן דומה שכרוניקה הידועה מראש של התדרדרותם של ילדים נטושים אל עולם השוליים של החברה, היצור של פרנקנשטיין ניטש לשרוד בעולם בכוחות עצמו, ללא שפה וכלים להישרדות. במובן זה אני רואה בספר ככלי טיפולי נפלא בעבודה עם נערים חוסים. בעיקר בגלל שהיצור של פרקנשטיין מצליח לקנות לעצמו חינוך נפלא.

כתוב שהוא החל את לימודיו בקריאת יצירות מופת הומניסטיות כמו 'גן העדן האבוד' של מילטון, 'ייסורי וורתר הצעיר' של גיתה, ו'חיי אישים' של פלוטארכוס. לאורך כל הספר היצור מתגלה כנשמה עמוקה, כאדם הרהוט ביותר בספר אשר ערכיו נעלים מאלה של כל דמות אחרת.

דרישתו היחידה של היצור לבוראו היא לחברה, הוא מבקש מבוראו שייצור לו בת זוג כדי שאלה יבלו את חייהם יחדיו. פרנקנשטיין מסרב, מבלי להציע סיבה ברורה וכך הרומן נדחף קדימה אל עבר סופו הטראגי והבלתי נמנע.

הרומן הזה הינו ללא ספק טרגדיה. כמו החיים עצמם, הוא עשיר במוות מיותר ובלתי נמנע. אך למרות האסונות הרבים הפוקדים את גיבורי הסיפור השונים, כמו בחיים עצמם, אין רעים בסיפור הזה, אין מפלצות מרושעות, אין אלים חומדי לצון, רק נסיבות ורצונות המתנגשים זה בזה ומפזרים ניצוצות של הרס לכל עבר.

היצור של פרנקנשטיין שורד את הסיפור, אך הוא מבטיח לאבד עצמו לדעת כאשר יצר הנקם שנזרע בו יבוא על סיפוקו. אך הוא שורד את הסיפור בעוד מובן, בחלק הבא נראה כיצד הסיפור והיצור זוכים לחיים חדשים עם בוא המאה העשרים ואתה ההמצאה המהפכנית אשר מחיה דומם לחיים בכוחו של חשמל – הקולנוע.

לחלק הבא