הגיבורים החדשים, הקדמה, חלק שני

לחלק הקודם

בחלק הקודם דנו בהגדרה לגיבור ואמרנו שגיבור הוא פשוט מי שסיפורו מסופר, וגיבור תרבות לפיכך הינו מי שסיפורו מסופר על ידי תרבות אחת לאורך זמן. המשכנו נושא זה על-ידי הטענה שניתן ללמוד הרבה על תרבות לפי האופן שבה היא בוחרת לשמר את הסיפור, מה היא בוחרת לשנות ומה היא בוחרת לשמר. תהליך זה הינו 'הברירה הטבעית' שמהווה כאבולוציה של הגיבור. היום נבחן טענות אלה דרך שתי דוגמאות זו של אכילס וזו של דון ז'ואן.

העת הקלאסית ידועה בגיבוריה הרבים. מהרקולס לאדיפוס ואודיסאוס ועד לזאוס הרה ואפרודיטה, רשימת הגיבורים הקלאסיים הינה אינסופית. עם זאת, אחד הגיבורים החשובים והבולטים ביותר, אשר חייו נשזרו בתוך אחד המיתוסים המכוננים של תרבות יוון – מלחמת טרויה – היה אכילס. סיפורו של אכילס ידוע ומוכר, וניתן למצוא לו מאז ועד היום גרסאות רבות. אך מתוך כל הגרסאות הללו, ואני כולל כאן את הסרט בכיכובו של בראד פיט, שום וורסיה לא קיבלה מעמד קנוני, וחינכה דורות של מנהיגים מאלכסנדר מוקדון ועד יוליוס קיסר ונפוליון, כמו האפוס אדיר הממדים "האיליאדה" של הומרוס.

הרבה טועים לחשוב שהאפוס של הומרוס הינו סיפור טרויה מתחילתו ועד סופו, אך זו טעות שנובעת מכך שלדאבוני מעטים קוראים היום את השיר הנ"ל ושירה אפית בכלל, למרות שעד לפני מאה שנה זו הייתה נחשבת לגבוהה שבאומניות הכתובות. האפוס המשתרע על עשרים וארבעה פרקים שכל אחד מהם בן הערך ששמאות שורות שיר מספר על מספר ימים בודדים מתוך הקרב הגדול ההוא, ימים שבהם אכילס פורש מהקרב מתוך כניעה לזעמו הנורא על השפלה שחווה ועד שאכילס מקבל על עצמו את גורלו וחוזר לקרב אשר יקנה לו מות גיבורים וישזור אותו בין גיבורי הספרות בני האל-מוות.

נשאלת השאלה;  מדוע, מתוך כל הסיפורים השונים שניתן לספר על מלחמת טרויה, ובניהם כמובן הסיפור המפורסם על הסוס, בחרו היוונים לשמר יותר מכל סיפור אחר דווקא את הסיפור הזה, על איש שבמשך שלושה ימים בערך מתגבר על זעמו?

תשובה אחת, פשטנית אך ללא ספק לגיטימית, היא שהסיפור בגרסתו של הומרוס נקרא כמו סרט האקשן הטוב ביותר בכל הזמנים, רוב הספר הוא תיאורים של קרבות מכה אחר מכה נעיצת כידון אחר שיסוף בחרב. אך אני נוטה להאמין שלא רק תאוות הדם האנושית הזו שימרה את הסיפור הזה כפי שהוא, אלה שהיה שם דבר מה נוסף שהביא דורות של יוונים לשמר את הסיפור הזה ואפילו לחנך את ילדיהם על ערכיו.

כאמור, אנו דנים בעת הקלאסית, בעידן שבו יוון מתאמצת להשיל על ערכיה הברבריים, השבטיים, והחייתיים ולהפוך את עצמה ליוון הקלאסית המוכרת לנו היום, יוון של תיאטרון, פילוסופיה, ארכיטקטורה ודמוקרטיה. מתוך הפרספקטיבה ההיסטורית הזו, ניתן בנקל לבין מדוע הם מספרים שוב ושוב את סיפורו של אדם המתמודד עם היצר החייתי שבו על מנת לאמץ את גורלו ההרואי.

דוגמה נוספת שברצוני להביא כאן, אשר ארצה ביום מן הימים להקדיש לה ספר שלם, החלה את דרכה בימי הביניים כמחזה מוסר אותו כתב נזיר פרנציסקני בשם טירסו דה מולינה. המחזה "דון חואן" הפך ללהיט וכבש את אירופה כולה. מאז ועד היום נכתבו למעלה מתשע-מאות גרסאות לסיפור הזה, רובן קומדיות. בין השאר על ידי מולייר, קורניי, רוסימונד צ'יצ'וניני, שאדוול פושקין וכמובן מוצארט אשר כבש את עולם האופרה אחת ולתמיד עם גרסתו שלו - "דון ג'יובאני". ג'ורג' ברנארד שו הפך אותו למרקסיסט ניטשיאני והלורד ביירון הפך אותו להרפתקן רומנטי. קירקגור ראה אותו ככלוא במעגל האסתטי של החיים בין גירוי לשעמום וקאמי ראה בו דרך שגוייה להתמודד אם האבסורד של החיים. במאה העשרים הוא זכה לגרסה קולנועית בכיכובו של הדון ג'וני דפ, שכמיטב המסורת של המאה העשרים הפכה אותו לקורבן פרויידיאני של יצרים שיש לטפל בהם על ספת הפסיכולוג. בארץ יעקב שבתאי עברת את דון ז'ואן במחזה "דון ז'ואן ושיפל חברו" המביא לפנינו את דון ז'ואן כמוסכניק רודף שמלות.

הסיפור של דון ז'ואן הינו פשוט ביותר: רב שגל שמתחיל עם כל מה שזז הורג במהלך דו קרב את אביה של אחת המאהבות שלו. אחרי סדרה של פיתויים ובריחות מוצא את עצמו מול פסל אבן של אותו אב רצוח, הוא מזמין את הפסל לביתו לארוחת ערב, זה מגיע וגורר את דון ז'ואן לגיהינום.

בעלילה זו ניתן למצוא את הבסיס של מחזה מוסר ימי בניימי אך לא ניתן למצוא בה הסבר לשאלה מדוע סיפור שעלילתו באה ללמד בנות להתרחק מגברים וגברים להתרחק מפריצוּת, קיבלה יותר גרסאות בחמש מאות השנים האחרונות מסיפורם של משה, ישו, מוחמד, בודהה וסוקרטס יחדיו.

אולי זה בגלל שהקהל לא ראה מחזה מוסר כשהוא ראה את דון ז'ואן אלא מחזה המספר על גיבור נפלא בעל כוחות על טבעיים שכל גבר היה רוצה, אשר מוצא את גורלו הטראגי בעולם שמתעקש לדחוף את המוסר שלו לכל פינה.

בשתי הדוגמאות הללו אנו רואים כיצד הגיבורים של תרבות מסוימת יכולים ללמד אותנו על התרבות הזו, רק מתוקף התעקשותה להמשיך ולספר את סיפורם. עוד ראינו, כדרך אגב, שתוחלת החיים של גיבורי תרבות אינה קצרה כשל בני אנוש רגילים אלא היא משתרעת על פני מאות ולעיתים אלפי שנים. מתוך כך, לא תהייה זו הפתעה שאת המקור לכל הגיבורים שנבחן בסדרה זו, ניתן למצוא דווקא במאה ה-19.
לחלק הבא