חומרים אסורים, מתוך 'מבקר בתרבות'

מזה זמן אני חוקר את שאלת הטיית ההכרה. לא שאלת הסמים. לא שאלת ההתמסטלות, אלא את שאלת הטיית ההכרה.  יום יבוא וארצה להפוך את המחקר הזה לספר, אך יש לי עוד הרבה מחקר לבצע עד שאהיה מוכן לכתיבה.

השאלה הזו היא בבסיסה שאלה פנומנולוגית, כלומר שאלה המתמקדת בתהליך החוויה של ההכרה המוטה. אך היא מעלה גם כן שאלות אפיסטמולוגיות שונות, כגון, מה מעמד הנתונים הנמסרים לי תחת הכרה מוטית, מדוע אנו נוטים ליחס מעמד ייחודי לנתונים הניתנים לנו בהכרה "ישרה" ודוחים את אלה האחרים, והאם ישנה בעצם הכרה שאינה מוטית, אם אנו לוקחים בחשבון את התנודות התמידיות של טסטוסטרון, סרטונין ודופאמין, כמו גם את המצב הקיומיים המטים את הכרתנו כמו רעב, עייפות וחרמנות.

מתוך כל השאלות האלו, שאלה אחת, בעלת אופי אתי דווקא, מעסיקה את הכרתי בחודשים האחרונים יותר מכול אחת אחרת – מתי בעצם התחלנו לייחס מעמד מוסרי לצריכה של חומרים. בעידן שבו האוטונומיה הגופנית של כל אדם הינה אקסיומה שאין לערער עליה (איננו מסכימים עם זכור הכובש לאנוס לדוגמא, דבר שהיה מובן מאליו למונגולים והוויקינגים). בעידן שבו כל ילד מחונך להכיר בזכותו על גופו, אנו פתאום נותנים לגוף זר – למדינה – ריבונות על גופנו.

בעקבות ההתעוררות האחרונה של הדיון הציבורי בשאלת הלגליזציה של נגזרות הקנאביס, חשבתי לכתוב פוסט קצר המעלה תיאוריה שיש לי בנושא.

בעבר הרחוק צריכה של מטי הכרה הייתה חלק בלתי נפרד מהחיים היומיומיים. ניקח לדוגמא את מה שהכי קרוב אלינו – היהדות.  אינני מתכוון כאן לתוספת לשמן המשיחה המלכותי הנקראת קני-בשמים (קני בשמים – קנאביס), אלא למעמד הבלתי מעורער של כוס היין בשולחן השבת, לארגז בקבוקי היין שבלעדיו אף אחד מאתנו לא ישרוד את סדר הפסח, ולוודקה, עראק וטקילה המהווים מרכיב חשוב מאוד במצוות חג הפורים.

בבבל ופרס היה שר האחראי על כך שלכל אזרח במדינה תהיה הכוסית שלו – שר המשקים. בבגדאד צריכה של חשיש בקרב היחידה המובחרת ביותר של הסולטאן זיכתה אותם בכינוי 'החשישים' (Assassins) . ובתרבויות הקדומות של דרום אמריקה, מזרח אסיה, מערב אפריקה וצפון רוסיה, צריכה של חומרים פסיכודאליים מן הצומח מהווה חלק בלתי נפרד מהפעילות הרוחנית של השאמאן ובחלק מהמקרים גם חלק בלתי נפרד מטקס ההתבגרות של כל אחד מהשבט.

אז מה קרה בעולם המודרני שבו אנו פתאום מייחסים מעמד מוסרי לחומרים?

ראוי שנתחיל בהנחה הבאה: אין לחומרים מעמד מוסרי, מוסר הוא נחלת האדם, אין אריות רעים, אין ארנבים בוגדניים, ואין עצים מחללי קדושה, כל עולם המוסר הינו נחלת האדם והאדם בלבד ולכן רק בני אדם יכולים להיות לא מוסריים.

עוד נרחיב על הנחה זו ונאמר שמוסריותו של אדם אינה נעמדת על היחס שלו לעצמו, אלא על היחס שלו לסביבה. מוסר ואתיקה הינם כלים לקיומה של חברה תקינה, הסדרה של מערכת של קודים של התנהגות המשמנת את המפגש הבין-אנושי של החיים בחברה. לפיכך – לא ייתכן שפעולה שאדם עושה לעצמו בעצמו, שאינה משפיעה כלל על אחרים תזכה למעמד מוסרי זה או אחר.

ועם זאת, אנו מוצאים את זה מובן מאליו כאשר אנו שופטים נרקומן ההורג את עצמו עם הרואין, כאדם לא מוסרי. נעיר כאן, שאם אותו אדם, כמו שהקלישאה מספרת, גונב טלוויזיה כדי לממן את הסמים שלו, אז המוסריות שלו נפגמת כתוצאה מהגניבה הזו, מכיוון שכאן הוא כן פוגע באחרים ומכיוון שהזכות על קניין של כל אדם היא חלק מאותם ערכיים חברתיים שהתרבות שלנו מבקשת להסדיר בקודים מוסריים.

הרבה סדרות בערוץ שמונה וערוץ ההיסטוריה מייחסות את השינוי הזה במעמד המוסרי של  צריכה של חומרים אלו או אחרים, לאמריקה בשנות החמישים, ולקום המלחמה בסמים בשנות השישים של המאה העשרים. אבל הפעולות האלו התבססו על גישה שהייתה כבר מבוססת בעבר.

למען הסר ספק, התפיסה ש"סמים זה רע", היא כן המצאה של המאה ה20; כבר במאה ה19, לדוגמה, אנו מוצאים את אנגליה מממנת מלחמות פנימיות בתוך סין על הזכות של האימפריה האנגלית לספק אופיום לאיכרים הסיניים.

אבל לגישה לפיה ישנם חומרים בעלי מעמד מוסרי זה או אחר ישנם שורשים עמוקים מאוד. בסוף המאה ה15 פנאט דתי שרצה לממן מסע צלב לכיבוש ירושלים, על מנת להביא לסוף העולם, גילה מחדש את אמריקה. לבחור קראו כריסטופר קולומבוס, ואחריו הגיע גל ענק של ספינות עבדים שחורים ליבשת אמריקה. הרשימה המליאה של ספינות עבדים, שתנועתם החלה ב1520 ונגמרה ב1888, מונה למעלה משמונים אלף ספינות.

לצד כותנה, עיקר התוצרת של תעשייה זו, שהתבססה כולה על עבדים, היו שלושה חומרים שעד היום מעמדם המוסרי מוטל בספק – הקפה, הסוכר והטבק. שלושת החומרים האלה מטים את ההכרה. שלושת החומרים האלה אינם בריאים. שלושה החומרים האלה מכילים כמה מהחומרים הממכרים ביותר שקיימים בעולם היום. שלושת החומרים האלה חוקיים.

בסביבות סוף המאה ה17 תחילת המאה ה18 החל שיח חדש מתחולל. השיח של הנאורות וההשכלה. לפתע החלו לבקר את אותן פעולות שהדת הצדיקה כמותרות, בשם ערכים הומאניים אוניברסאליים. אחד המדברים שזכו להכי הרבה ביקורת היה השימוש בעבדים ככוח עבודה לגיטימי.

בעקבות ביקורת זו, שאין ספק היום לגבי התקפות שלה, החלה לקום ביקורת כלפי המוצרים הנוצרים בכוח עבודה זה. ספציפית הסוכר, הקפה, והטבק. שלא יהיה ספק רוב המבקרים האלה צרכו את החומרים האלה, אבל הם ביקרו באופן נחרץ את תהליך הייצור שלהם. היו כאלה שהרחיבו עוז וקראו לחרם צרכנים על מוצרים שנוצרו על ידי עבדים.

חשוב להדגיש שהמעמד המוסרי של החומרים מוטל בספק בעקבות ביקורת כלפי המעמד המוסרי של המרוויחים ממוצרים אלו – נוגשי העבדים למינים. בתהליך הגיוני לחלוטין טענו שייצור הטבק, הסוכר והקפה גורם לסבל מיותר לבני אדם ולפגיעה בזכויותיהם האוניברסליות, להן הם זכאים מתוקף היותם בני-אדם, ומכאן טענו שצריכה של מוצרים אלו אינה מוסרית.

במקביל, הביקורת כלפי החומרים האלה קיבלה גושפנקה מהדור הזקן שלא אהב בכלל את האופנה החדשה הזו של סיגריות וקפה עם סוכר. יוהאן סבסטיאן באך אף כתב אופרה שבה מככבת בחורה צעירה שלא רוצה להתחתן אלא רק לחגוג במסיבות קפה מושחתות.

לכל זה התווספה הביקורת הפרוטסטנטית והקלוויניסטית שטענה, מצידה של הדת, שחומרים אלה גורמים להנאה ושהנאה, כהנאה זה דבר רע כשלעצמו.

אבל מאז הדברים השתנו לכאורה. העבדים הזכרים שוחררו (הנקבות לא, אנו קוראים להן זונות היום). הצידוק הרוחני הוחלף בצידוק הגופני ובמקום לומר שלא טוב לנשמה לצרוך משהו שבני אדם סבלו בשבילו, אנו אומרים שלא טוב לגוף לצרוך משהו שעלול לפגוע בו.

שימו לב גם לשינוי שהתרחש במושג הצריכה כאן – קודם לכן זה היה ביטוי המתייחס לחלופת הכספים – לצרכנות, ועכשיו צרכנות הפכה לצריכה עצמה של החומרים.

היום חלק גדול מהזקנים שלנו מתחילים את היום עם כוס קפה עם אחד סוכר וסיגריה, ויש להם דברים אחרים שמטרידים אותם – כמו האובססיה של הדור שלנו לטכנולוגיה.

ובקשר למוסר הדתי הטוען שלהנות זה רע, אם צחקתם ואמרתם לעצמכם שפעם היו אנשים טיפשים, שימו לב שהיום זה מוסרי שרופא יספק חומרים לחולה על מנת להסיר לו כאב, אבל לא מוסרי להמשיך את אותה פעולה בדיוק ולהסב לחולה הנאה.

מאז ועד היום אנו מייחסים, בטעות מעמד מוסרי לחומרים. אנו נותנים למדינה זכות לשלוט בחומרי הצריכה שלנו, כאילו שהיא גוף שקובע מוסר.

אם כבר אנו חושבים על מוצרי צריכה שמעמדם המוסרי מוטל בספק, תסתכלו קודם כל על האייפון שלכם אשר העובדים במפעל שלו בסין קשורים בשלשלאות לעמדות שלהם. המפעל היחיד בעולם שמרוב נטייה של העובדים בו להתאבד בקפיצה מהחלון, הציבו רשתות למטה לרכך את הנפילה.

 אם המדינה הייתה גוף מוסרי אז היינו דורשים שנציגיה יהיו ללא רבב, אם המדינה הייתה גוף מוסרי, אז לפני שהיא הייתה אוסרת על חומרים אלו או אחרים בטענות בריאותיות, היא הייתה דורשת מכל אזרח לעשות ספורט באופן קבוע.

אם המדינה הייתה גוף מוסרי, אז היא הייתה מעודדת יזם צעיר העוסק בפעילות של גידול אורגאני ללא חומרי הדברה, פעילות המציבה תחרות ישירה לגופים המוכרים סמים בשביל לממן טרור, במקום לשלוח אותו לכלא.

אבל המדינה אינה גוף מוסרי. מוסר הרי הוא נחלת האדם. אין אריות רעים, אין ארנבים בוגדניים, ואין עצים מחללי קדושה, כל עולם המוסר הינו נחלת האדם והאדם בלבד ולכן רק בני אדם יכולים להיות לא מוסריים או מוסריים.

לפיכך אולי אנו צריכים, במקום לדאוג למעמדם המוסרי של חומרים, לדאוג למעמד המוסרי של בני האדם. יש דרך לעשות זאת קוראים לה חינוך.