הגיבורים החדשים, פרק ראשון - פרנקנשטיין, חלק ג'

לתחילת הספר
לחלק הקודם

בחלק זה נדון בסרט של פרנקנשטיין משנת 1910, מכיוון שהסרט בן למעלה ממאה שנה, אין עליו זכויות יוצרים וניתן להביאו במלואו לפניכם, אני ממליץ על צפייה בסרט לפני קריאת החלק הבא.

מעט מאה שנה אחרי כתיבת הספר המקורי, פרנקנשטיין זכה לתחייה מחודשת. מאז פרסומו, הרומן נותר רב מכר, ועכשיו, עם המצאת הקולנוע, הסיפור הפך להיות אחד העיבודים הראשון של רומן לסרט.

הסרט הופק על ידי לא אחר מתומס אדיסון, אחד הממציאים הגדולים של ראשית המאה ולצד לומייר הצרפתי, אחד האחראיים על פיתוח טכניקות הצילום הקולנועי וההקרנה שלו. בימאי הסרט, ג'יימס סירל דוולי היה אחד הבימאים הראשונים של הקולנוע האמריקאי. הסרט שאורכו רק 12 דקות, צולם בשלושה ימים והשחקנים שלו, חלוצים כפי שהיו, לא קיבלו תשלום על עבודתם.

עלילת הסרט מבוססת באופן ליברלי על סיפרה של מרי שלי. פרנקנשטיין הצעיר עוזב את ביתו לקולג' וכעבור שנתיים מגלה את סוד החיים. הוא מבקש ליצור את האדם המושלם, אך במקום זאת נאמר לנו שהרוע שבתוכו מביא אותו ליצור מפלצת.

כאשר נגיע לפרק על סופרמן נדון בהרחבה על הרעיון הזה של ראשית המאה העשרים של האדם מושלם והשפעתו של הרעיון על עיצוב פניה של המאה כולה. אך בשלב זה חשוב להתייחס כאן לגישה הפסיכולוגית שמתגבשת גם היא בימים שבהם הסרט מצולם. הרוע הטמון בתוך פרנקנשטיין מוקרן החוצה והופך ליצור. העולם הפנימי של האדם יוצא החוצה אל העולם החיצון.

תהליך יצירת המפלצת בסרט הינו כימי-מיסטי להבדיל מרפואי, פרנקנשטיין מתמש בשיקויים ואבקות ליצור את היצור, במקום בחלקי הגופות. מבחינה קולנועית היה זה אחד האפקטים הראשונים. יוצרי הסרט בנו בובה של המפלצת, שרפו אותה ואז הציבו את הסליל במהופך כך שתהליך השריפה הפך לתהליך היצירה של המפלצת. הצילום הקסום הזה היה מהפכני ומזעזע בזמנו והוא זיכה את הסרט בתואר המכובד של סרט האימה הראשון.

מזועזע מהזוועה אותה הוא יצר פרנקנשטיין מתעלף ומאפשר למפלצת לברוח. לאחר מכן הוא חוזר לביתו ולארוסתו כאשר לפתע המפלצת מופיעה כדי לנקום בו על היווצרותה, אך בדיוק ברגע שבו הוא רוצה להרוג את פרנקנשטיין, היצור רואה את דמותו במראה. כשדיברנו על הספר התחלנו את מוטיב הכיעור המלווה אותו, כאן הכיעור מזעזע את היצור באופן זהה לזעזוע שהוא יוצר ביוצר. מבועת היצור בורח בשנית.

בערב הכלולות של פרנקנשטיין המפלצת חוזרת במטרה לנקום את נקמתה האחרונה, אך ברגע שבו הוא מתכוון לרצוח את הכלה המסכנה, פרנקנשטיין נחלץ לעזרתה, היצור רואה את האהבה ונאמר לנו שהאהבה מנצחת את הרוע שבתוכו.

כך אף אחד לא מת בגרסה הזו. סיבה נוספת להיעדר המוות, הן בסצנת יצירת היצור והן בעלילת הסיפור, היא שבאותה תקופה הניחו שלראות סצנת מוות בקולנוע תהייה דבר מזעזע מדי בעבור הצופים, שכן הונח שחוויית הצפייה שונה באופן מהותי מחוויית הקריאה. גישה תמימה זו של ראשית המאה העשרים מהדהדת את התפיסה של המאה העשרים שהכול החל אתה. בהקשר הזה, הגישה הזו מתעלמת מכך שסצנות זוועה ל רצח ומוות הציתו את הדמיון מראשית המצאת הכתב, ושלראות מוות לא זר לאף צופה תאטרון.

במקום לסיים את הסרט כפי שנסתיים הספר – במותם של כל הדמויות החשובות, הבימאי בחר לסיים את הסרט בהשלמה של מוטיב הדופלגאנגר (הכפיל) המלווה את עלילת הסרט. המפלצת הבורחת זוג הנאהבים מוצאת את עצמה שוב מול המראה, אך הפעם, במקום לברוח מבבואתו, היצור בוחר להתמודד עם דמותו, בהרף עין, בקסם הקולנוע, היצור נעלם מהזירה ונשאר בתוך המראה, תוך מספר רגעים פרנקנשיין מופיע, בחיפוש אחר היצור, הוא לפתע מגלה את היצור במראה, במקום שבו בבואתו שלו אמורה להופיע. כך הוא נאלץ להתמודד עם הרוע הנמצא בתוכו, הרוע שהביא להיווצרות היצור מלכתחילה.

זמן קצר לאחר צילום הסרט הסליל המקורי נעלם, והסרט הפך לשמוע בלבד, הערת שוליים בספרות על תולדות הקולנוע, עד לאמצע שנות השבעים, אז נמצא לפתע עותק של הסרט המקורי בביתו של אספן בוויסקונסין.

כמה שהסרט היה בעל חשיבות היסטורית, הן כאחד הסרטים הראשונים בקולנוע והן כסרט האימה הראשון בכל הזמנים, לסיפורו של פרנקנשטיין היה לסרט אחר השפעה רבה הרבה יותר – בחלק הבא נפגוש את הגרסה של הסיפור משנת 1931, בכיכובו של בוריס קרלוף, ללא ספר הגרסה המשפיעה ביותר על האופן שבו אנו מזהים את פרנקנשטיין עד היום.

לחלק הבא