אריק איינשטיין ניגן מוסיקה של מזרחים, מתוך 'מבקר בתרבות'

אחד הדברים הקשים ביותר לאדם הוא לצאת מתוך עצמו. להגיע להבנה שאולי עכשיו אני לא המרכז של הסיפור הזה, לקחת כמה צעדים לאחור, ולשתוק. הדבר הזה נהיה אף קשה יותר ככל שמתבגרים, במיוחד אם למדנו לסגל גישה מסוימת שמכוח ההרגל הפכה לתמונת עולמנו. כך אני רואה את הרשימה של רוגל אלפר על הפוליטיקה של מותו של אריק איינשטיין.  כתוצאה של הרגל ארוך שנים של לראות ולשפוט סיטואצות במושגים של "שחור" ו"לבן". אין לי כל כוונה להתחיל כאן פוסט ביקורתי על רוגל אלפר ואין בי כל רצון להתחיל ולדון בשיח המייגע של יחסי הגזע במדינת ישראל. בעיני ישנו רק גזע אחד – האדם, והוויכוח המטומטם בין מזרחיים לאשכנזים הוא אחד משדות השיח המייגעים ביותר בחברה שלנו... אבל זה הזמדנות מעניינת לבחון תרומה של אריק איינשטיין למוסיקה הישראלית שדומה בעיני שהיא קצת פוספסה בשבוע האחרון והיא קשורה ישירות לדיון המזרחי/אשכנזי הזה שכולם מדברים עליו.

כן, בשנות השישים והשבעים היה זה שיח חשוב ועקרוני, אבל היום הדיון הזה מוציא יותר משהוא מכיל. הוא מתעלם מעולי ברית המועצות לשעבר, וכמו כולם במדינה, הוא מתעלם גם מהאתיופים. בעיני, הדיון הזה ממשיך, לא בגלל מתחים סמויים בין קהילות שונות בארץ, אלא מתוך כך שהישראלי לא מרשה לעצמו להתמודד עם הגזענות האמתית המתרחשת בתוך המדינה הזו, כלפי ההם מהגדה. בהיעדר אפשרות להתמודד ולבטא נקודה זו, ומכיוון שדומה שהיום לאף אחד לא נותר עוד כוח לדבר על זה, השיח הבוער הזה תוסס בתוכנו כחברה ומוצא לעצמו מקום מפלט בדיון המטומטם הזה על יחסי מזרחיים אשכנזים.

אבל הניסיון הזה לאנוס את מותו של אריק איינשטיין לתוך השיח הגאו-פוליטי הזה חוטא לא רק בחוסר הטעם העקרוני שבדבר, אלא, מה שבעיני חשוב יותר מזה, נוטל מידיו של אריק איינשטיין את מעמדו הייחודי והחשוב בהיסטוריה של התקבלות המזרחיים בארץ. אני מתכוון לעובדה שאריק איינשטיין היה הזמר הראשון מתוך הברנז'ה של המוסיקה הישראלית שפתח פתח להשמיע את המוסיקה של המזרחיים בארץ.

לפני שנתחיל, חשוב להבין שכשאני אומר "המוסיקה של המזרחיים" אני לא מתכוון למה שנקרא היום "מוסיקה ים תיכונית", סגנון זה שמעמדו המסחרי פוגע קשות באיכותו המוסיקלית הינו ייחודי ומקורי, ואין לי כל עניין לבקר אותו בפוסט זה. להיפך, השילוב של תופים של רוק אמריקאי, עם דרבוקה המנגנת מקצב טורקי, בזמן שגיטרה חשמלית מנגנת סולמות יווניים, לצד בס רוסי, בזמן שהזמר שר סלסול תימני, הוא אולי הסגנון הישראלי היחידי שהוא מקורי לחלוטין וייחודי לנו (ניתן אולי להוסיף את הטראנס המלודי כסגנון ישראלי מקורי ופורץ דרך אך לצערי הוא מקבל הערכה גדולה יותר מחוץ לגבולותינו). בביטוי "המוסיקה של המזרחים" אני מתכוון למוסיקה שהמזרחיים הקשיבו לה, לא ל"מוסיקה מזרחית".

ישראל של שנות השישים הייתה מקום מדכא מאוד מבחינה מוסיקלית. כן פה ושם ניתן היה לשמוע את שושנה דמארי שרה אלתרמן, אבל זה היה תור הזהב של הלהקות הצבאיות. והרי זה ברור שמיליטריזם ומוסיקה תמיד הלכו נפלא ביחד. במיוחד בשנות השישים. זו לפחות הייתה התמונה מבחינת הממסד. לצד זה התקליטים בבתים של דור המעברות ניגנו מוסיקה מצרית, עירקית וטורקית.

לתוך המציאות הזו החל לצמוח בפריפריה, במיוחד בדרום הארץ, שדרות, באר שבע, אופקים, דור חדש של בחורים ובחורות צעירים שלא הזדהו עם השמרנות המסורתית של הוריהם (מה גם שהם רצו להבדיל את עצמם מהקונוטציות ה"ערביות" של המוסיקה של הוריהם). מצד שני האלטרנטיבה הישראלית של שירי עם רוסים בתרגום לעברית ("לבלבו אגס וגם תפוח", לדוגמה), מבוצעים על ידי ילדים במדים, לא קסמה להם במיוחד.

ההדים

אל תוך המציאות המדכאת הזו נכנסו התקליטים מאנגליה ומארצות הברית – רוק. פאקינג רוק! זה היה כמו אגם של מים מתוקים באמצע הנווה מדבר היבשושי הזה של ישראל. כי, עם כל הכבוד (ויש ארגזים של כבוד) לאום כול תום ופאריד אל-אטראש. הנה באו "ורוד עמוק", "חיפושיות הקצב", "עשר שנים אחרי", "הדלתות", "לד זפלין"!!! אבא שלי, שעלה ממרוקו לאופקים בגיל ארבע-עשרה, גידל אותי על המוסיקה הזו.

במקביל, ברמלה מכל המקומות, ולאחר מכן בתל אביב החלו להופיע מה שנקרא "להקות הקצב" הם לא ניגנו הרבה חומר מקורי אבל עשו קאברים ללהקות הרוק הגדולות האלה. היום קשה למצוא אלבומים של להקות כמו "ההדים", "הבמה החשמלית", "השמנים והרזים" וה"צ'רצ'ילים". ברוח האתיקה של הרוק אן רול שרואה מעבר לגבולות הצבע היו מורכבות הן ממזרחיים (כמו הגיטריסט שלמה מזרחי ועוזי פוקס) והן מאשכנזים (כמו בצלאל יונרייז וחיים אלגרנטי).

הדור הצעיר של הפריפריה הוא היה הצרכן הראשון והעיקרי של המוסיקה הזו. כן, כמובן היו אשכנזים שקנו תקליטים של רוק אבל הם עדיין חיו כחלק מממסד שראש הממשלה שלו, בשנת 1962, סירב להביא לכאן את הביטלס.

"איזה לנון?"

כשאריק איינשטיין התחבר אל מיקי גבריאלוב הוא היה זה שהעביר את הרוק למיינסטרים הישראלי. אריק איינשטיין, שהיה ראשון לכל הצברים, שהוציא אלבומים כמו "ארץ ישראל הישנה והטובה", ושר עם שלישיית גשר הירקון, פתאום החליט "לתת צ'אנס" לקטע החדש הזה שמתרחש מתחת לרדאר. אין לתאר כמה זה נדיר במוסיקה מעבר כזה, פתיחות כזו של אמן בשיאו לקשר עצמו עם המוסיקה שהמזרחיים האלה רוקדים אליה. כדי להבהיר כמה זה מיוחד, אולי אפשר להמשיל את זה למצב שבו הזמרת אדל תוציא פתאום אלבום דאב-סטפ.

אלבומם של החלונות הגבוהים הוא אינטגרציה מושלמת בין הישן והחדש, בין המוסיקה של ההמון והמוסיקה של המיעוט. הצליל המופתי שלו המשלב שירה נקייה עם גיטרה חשמלית, מראה את האופן שבו יש לחבר את השונים דרך הדומה.

הבמה החשמלית

היום ישנם מטומטמים שחושבים שרק זה סגנון של אשכנזים. דעה זו אינה רק מתעלמת משלוש הדורות המופלאים של מוסיקת רוק שבאה אלינו משדרות (טיפקס, כנסיית השכל, אלג'יר), ולא רק מהעובדה שערד היא העיר שקיימה את פסטיבל הרוק הגדול בארץ, ושלהקות כמו "היהודים" היו נעלמות אלמלא הנאמנות והאהדה שהם זכו להם המקומות כמו באר שבע, הרבה לפני שהרדיו התל-אביבי הסכים להתייחס אליהם, אלא הוא מתעלם גם מהעובדה הבסיסית ביותר שעומדת בגרעין של הרוק – שהרוק הוא של כולם ולכולם.