מון בלאן, חלק שני, פרק 7. נוקטורנו

לחלק הראשון

לפרק הקודם 

7. נוקטורנו

דניאל לא חש בפיצוץ שגרם לקרקע לקרוס תחתיו, הוא לא חש בגל ההדף שהכה בכל סביבתו ולא במכה שסדקה את הקרחון כשזה מצא את מקומו מעל ההריסות בקומת הילדים.

דניאל לא היה מת. לא. הוא לא נפטר מעולם החיים, עדיין לא. הוא לא היה בתרדמת ואף לא בתרדמה. ולמרות הבעתו השלווה שהשתקפה מעד לקרח השקוף, ולמרות עיניו העצומות, הוא לא חלם דבר.

דניאל קפא, בגופו ובנפשו. וכמו שהגוף שלו קפא במקומו, אי שם, מתחת לצוק, בעבר, כך גם נשמתו קפאה במקומה, אי שם בחלל הביניים. היא לא ריחפה כרוח ולא השתחררה כנשמה. הוא לא חשב ולא חש בדבר, הוא רק היה. חצי-היה. וחצי לא. לא היה עולם שם, בממלכת הביניים של ההוויה, לא היה משפט ולא דין, לא היה דיין ולא היו מאזניים. אם אבותיו חיכו לו, הם לא חיכו לו שם.

במקום בו הוא היה העולם כולו, על כל דבריו ודיבוריו, הפך גרגר של חול שנשמט תחתיו אל הריק האינסופי ובמקומו לא ציפתה לו מנהרה ולא אור. לא היה שם חושך ולא היו שם חששות, היה שם רק דניאל ודניאל גם הוא לא היה דבר.

לו היה זמן הוא היה מרגיש כנצח, אך דניאל לא חש בזמן החולף על פניו החתומות. שכן דניאל לא חש בדבר. הוא היה פשוט קפוא. מוקפא. מושהה. ללא רצון וללא כוונה וללא זיכרון וללא מחשבה.

דניאל לא שמע את הפיצוץ, ולא את ההמולה שבאה אחריו. הוא לא ראה את עשרות הידיים שחפרו בקדחתנות לחלצו, ולא את העיניים הדואגות. הוא לא שמע את הקריאות והצעקות שביקשו לעזרה, ולא את השקט האיום של רגעי ההכרה באסון.

דניאל לא הרגיש כשמכונת המשא הרימה את הקרחון והניחה אותו על גחונה ולא שמע את האיתות הקר שהיא השמיעה כשהיא סיימה.

הוא לא שמע את התהלוכה של האנשים שהקיפה אותו כשהובילו אותו אל מעלית החירום ולא הרגיש בדבר כשזו הגיעה לקומת הרפואה.

כשהם הכניסו את הקרחון לתוך אמבט רחב, הוא לא חש בדבר.

כשהאמבט התמלא במים צלולים והקרח החל נמס, צמרמורת עדינה חלפה על פניו כזיכרון נשכך.

כשהקרח נמס מתחתיו, שולחן קר התרומם להחזיק את גופתו מאוזנת בתוך המים הקפואים, נשמתו נרעדה לפתע, רעד של דאגה כמו זו של אדם ששכח משהו, משהו חשוב.

כשתרבית של תאי מסד ללא זהות עטפה את כתפו החרוכה, הוא חש את החרדה האינסופית שחש ילד שנשכח, אך במהרה זו שינתה צורתה והייתה לחיבוק האוהב של הנמצא.

כאב חד חלף בכל מקום על גופו כשארבע-עשרה מזרקים עבים חדרו לעורקיו ולכליותיו, לכבדו, לקיבתו, לריאותיו, למרכז עמוד השדרה שלו, ולליבו. כאב נורא שנורה מגופו מעלה וחדר היישר אל המקום בו נותרה נשמתו קפואה. נשמתו של דניאל נעורה ומיד נשאבה מטה, חזרה לגופה הממתין.

היא לא ידעה את שאירע, היא לא ידעה את שקורה, היא לא ידעה מי היא, ומי הוא, איפה הוא ומה עושים לגופה. היא לא ידעה ומניין היא שבה ומדוע היא חשה געגועים כה עזים. היא לא ידעה מדוע היא רוצה לבכות ולצווח ולצעוק ומדוע היא אינה מצליחה. היא לא ידעה מדוע חשוך כל-כך, ומדוע קר כל-כך, ואיפה כולם, ואיפה אני, ומה זה אני, ולמה בכלל, ומה יש? אבל היא ידעה שהיא שואלת והיא ידעה שחסרות לה תשובות והיא ידעה שהיא כלואה בעולם והיא החלה לבנות אותו מחדש, סימן שאלה אחד אחרי השני.

כשאיבריו הפנימיים התמלאו בנוזליהם השונים וכשדם עשיר וטהור ונקי זרם בעורקיו הוא בער בזעם של מאה שנים אבודות כמו פסל של אליל שבוזה.

ולפתע הוא חש. הוא חש את ריאותיו השואפות לנשום ואת ליבו המבקש לפעום ואת קיבתו ואת כבדו ואת כליותיו ואת מוחו המבקש לחוש ולדעת. ברק חלף לאורך עמוד השדרה והוא החל לחוש במים העוטפים אותו ובהתחממותם האיטית.

הוא אפילו חש בהתרוממות השולחן מתחתיו וברגע שבו פניו נחשפו לאוויר. עם השולחן התרוממה גם נשמתו ואת שהיא חשה לא ניתן לתאר במילים. ניתן לדמות את תחושתה אולי לתקווה אינסופית לעתיד טוב הממלאת חלל ריק של ייאושו של מובס או לאמונה טהורה הממלאת נשמה תועה באמת מוחלטת. אבל גם מילים אלו, מכיוון שהן שייכות לעולם החוויות של האדם, אין אלא מצביעות ומכוונות לכיוון הכללי של דבר ללא שם.

הוא חש מואר בלי לחוש הבנה, מואר לא כאדם שדתו נהירה לו לפתע אלא מואר כאדם הצועד מתחת לפנס רחוב בסמטה חשוכה. אור הקיף אותו מכל עבר והוא שוב היה הוא. הוא ידע את שמו ואת זהותו ואת עצמו, והוא ידע לרגע את כל אשר חלף על פני הארץ בזמן שנעדר. כל מלחמה שהתרחשה וכל סיפור שנכתב, כל חלום שנחלם וכל קריצה שהובנה לא נכון, הוא ידע כל אמת שסולפה וכל שקר שנהו אחריו המונים.

באותו הרגע הגעגועים והרצון העז לשוב התחלפו בשאיפה להישאר שם, בתוך אותה ידיעה נפלאה ובתוך האור שהקיף אותו, נפער לפתע קרע בחלל לפניו והאור שבקע מתוכו גרם לכל אור אחר שהיה בסביבה להחוויר, ולהיראות חשוך. אין לתאר את האהבה שהוא חש בוקעת מהשער הזה, את הכמיהה שמשכה אותו פנימה.

מכת חשמל קרה העירה את ליבו לפעולה וכהרף עין הוא שכח את כל אשר ידע ואת כל אשר ביקש להבין. האור נעלם והוא שכח גם אותו. קצוות עצביו בערו בכאב של חישה. אם קמים לתחייה, הוא חשב, ככה זה מרגיש.

מחשבתו הייתה צלולה לחלוטין מבעד לעיניו העצומות והיא נשמעה בהירה כשירה בין אזניו. עיניי עצומות, הוא חשב, היה זה חלום, אני חלמתי, אני וודאי עדיין חולם. זה היה כל-כך יפה, הוא חשב, אבל כמה שהוא התאמץ הוא לא הצליח לזכור מה זה היה שהיה כל-כך יפה. אני ראיתי את זה, הוא חשב, אבל הוא לא ידע מה ראה. אני חי, הוא חשב, אבל הוא לא ידע למה מחשבה זו נראית לו בעלת משמעות.

דרך גופו הוא יכול היה לחוש בחדר הקר שהקיף אותו, ובמים השוטפים אותו, ובעיניים המביטות בו בדריכות. הוא חש במכונות הקשובות לכל פעולה של גופו והוא שמע מבעד למחשבותיו את נשימת הרווחה של דמות שרכנה מעליו ואת מילותיה שנאמרו בשפתו - "הוא חי".

זרם חדש זרם לעורקיו ונורה לליבו במהירות, והוא חש כיצד הוא דועך ושוקע ונרדם. סוף-סוף, הוא חשב, אני כל-כך מותש, אני כל-כך רוצה לישון, סוף-סוף. לישון.
לפרק הבא