בבוקר ט'
בתשרי, בשנה השמינית למלכותו של בנימין השלישי, התתי"ט, היה חם ויבש כמו בכל
קיץ ירושלמי. באותו יום חברו זה לזה ערב שבת וערב יום הכיפורים. למרות כוונותיה
הטובות של העירייה, הרחובות נותרו מזוהמים מחגיגות ראש השנה. ריח בישולים עלה באפי
מדירות שכניי ופניתי אל המקרר. נותר לי לֶבֶּן אחד וחשבתי שכדאי שאוכל אותו לפני
כניסת כיפור, שמא יתקלקל לאחר שיורידו את מפסק החשמל של העיר.
אבי היה
מספר לי שכאשר היה ילד, לפני שהושלמה החומה, הוא יכול היה להדליק אורות בשבת בלי
שזה יגרור למאסר. "אמנם", הוא היה ממשיך, "מפאת כבוד לשכניי, הייתי
משתדל להימנע מזה". כזה היה אבי, פייסן.
איני
יודע אם הייתה זו הקדושה של היום, או העצלות שלי, אבל משהו אמר לי שצריך למרוח לאט
את היום הזה. זהו יום שאפשר להתחיל לקרוא בו ספר חדש, חשבתי. לפני מספר ימים, חבר
שאת שמו לא אזכיר מסיבות ברורות, נתן לי צרור של ליקוטי מוהר"ן. הבטתי בו
בתמיהה, הוא היה בין המעטים שהכירו את נטיות לבי. אבל הוא רק חייך ולחש "כרך
ג' אהוב עלי במיוחד".
כשהגעתי הביתה
באותו יום מיהרתי להגיף את התריסים ולהציץ בכרך ג'. מתחת לעטיפה החיצונית התחבא
לו, ישן ומרופט, הספר "מאמר תיאולוגי-מדיני" של ברוך שפינוזה.
'שפינוזה':
כבר שהייתי ילד הפחידו אותי מפני חוטא זה ששמו נמסר בלחישה, לצד שמות כמו
אפיקורוס, שבתאי צבי ודארווין. חשתי התרגשות מהולה בחרדה. ידעתי שאם ספר זה יתגלה
בביתי, גורלי וודאי נחרץ. מיהרתי לבדוק את הכרכים האחרים, הם הכילו את מה שכותרתם
טענה שהם מכילים.
ביום בו
קיבלתי את הספר, לא טרחתי אפילו לפתוח אותו. מיהרתי אל שולחן העבודה ודחפתי אותו
הרחק מהקיר. רכנתי מטה במרווח בין הקיר לשולחן וחיפשתי את התפר הנעלם שבין שני
לוחות הגבס של הקיר. בעזרת סכין דקה פתחתי סדק בין הלוחות, ועל ידי הטיה של הסכין
לצד אחד חשפתי מרווח בין הלוחות שניתן היה להשחיל לתוכו את הספר.
מאז אותו
יום לא הצצתי בספר. נהניתי מהידיעה שהוא ברשותי, כמו קמיע סודי, אבל לא חשבתי
לקרוא בו - עד לאותו הבוקר של ט' בתשרי.
אינני
יודע אם היה זה שעמום, רוח שטות או השטן בעצמו, אבל משהו הביא אותי באותו הרגע
למשוך את השולחן, לפעור את הסדק בקיר ולמשות את הספר. בשקט החמים של בוקר שישי
התיישבתי על כורסתי והתחלתי בוחן את כריכתו. הוא נראה עתיק ובלוי, צדו האחורי
הודבק בסרט דבק עבה וחום ופינותיו היו מעוגלות מרוב ידיים מזיעות שדפדפו בו בחטף.
הרחתי אותו וריחו הזכיר לי מרתף ישן של כנסייה.
בחיל
ורעדה פתחתי את הספר, מצפה למצוא בו סודות שטניים, לחשים וכישופים. ציפיתי למצוא
בראשיתו אזהרה בסגנון, "קורא יקר הישמר לנשמתך לבל תאבד בין עמודיו של ספר זה".
במקום זאת, מצאתי עמוד שער לקוני שאמר: 'ברוך שפינוזה – מאמר תיאולוגי-מדיני, תרגם
והוסיף קצת הערות ח. וירשובסקי.'.
וירשובסקי,
חשבתי, איזה שם עתיק, לא פוגשים עוד שמות משפחה כאלה. בתחתית העמוד נכתב: 'הוצאת
ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים.' מתי הייתה פה
אוניברסיטה? חשבתי. אם הייתה פה אי פעם אוניברסיטה, אבי וודאי היה זוכר זאת, אבל
זה לא מסוג הדברים שהוא היה מספר לי עליהם. אבי סיפר לי סיפורים רבים על החיים
בעולם הישן, אבל הם כולם נגעו לעבודתו ולחבריו. כזה היה אבי, עוסק רק בענייניו.
פתאום נזכרתי
שלא הנחתי תפילין עדיין. זה היה מין בוקר עצל כזה שנע מכאן לשם ללא תכנית ברורה.
אבל לא להניח תפילין - זה כבר מחדל אמתי. מיהרתי ללכת אל חלון דירתי הפונה לרחוב,
הסטטי את התריסים, ניצבתי כשפני אל העוברים ושבים, והתחלתי להתפלל.
תוך
ליפוף התפילין על ידי דאגתי שוב ושוב ליצור קשר עין עם ההולכים ברחוב. משלכדתי את
מבטם חייכתי והנהנתי לשלום, תוך כדי ששפתי נעו במהירות. לאחר מכן רכנתי להרים את
הטלית ובזהירות רבה נטלתי גם את ספרו של שפינוזה והנחתי אותו לפני פתוח בעמוד
הראשון. מיד אחר כך הנפתי את הטלית מעל ראשי, דואג להניחה כך שהרחוב יוכל לראות את
שפתי הנעות, אך לא את עיני הקוראות. כך, עטוף ומלופף כצדיק, התחלתי לקרוא בספר.
כבר עם
השורה הראשונה נלכדתי במילותיו של המחבר. ציפייתי לספר כישוף אסור, או לספר הבלים
בשבחי השטן, התבדתה במהרה. נדהמתי לגלות שהספר דן בשבחי השכל הישר ובגנות האמונה
התפלה. אם כך, חשבתי, מדוע אסור הוא? במהרה הבנתי. הפירוש המפתיע שלו לאמונה תפלה לא כיוון לעבודת אלילים או
לאתאיזם, אלא לאמונה מסוג אחר לחלוטין. עיניי בערו עם כל שורה שקראתי. שתיתי את
המילים בשקיקה כאילו היה מדובר בבקבוק היין הניתן לכל אזרח בחג פורים.
עם הזמן
התחלתי להתנועע במקומי, לא למען יראוני ברחוב, אלא מתוך כוונה עמוקה. בכל פעם שהיה
עלי להעביר עמוד, השתחוותי ביראה. לא הבחנתי בזמן החולף. לא, המשפט האחרון לא
נכון. לזמן החולף לא הייתה משמעות עבורי. הזמן עצמו היה צל קטן שהוטל לנוכחותו של
אור גדול ונורא.
השמש
עלתה באין משים, ופתאום הבחנתי בחומהּ הלוהט. הזעתי מתחת לטלית שעטפה אותי, מי
יודע כמה זמן. הסרתי אותה ומיהרתי לנגב את פניי מהזיעה. העולם שב אלי אט אט ועמו
נתוני חושיי ותחושותיי. איני יודע כמה זמן ניצבתי כך במרכז חדרי, מנסה לנתח את תחושתי
המוזרה, עד שהבנתי שאני פשוט רעב.
פתחתי את
דלת המקרר. רוח קרה ליטפה את פניי הלחות. ניסיתי להחליט מה מתחשק לי לאכול ובהיתי
כך במקרר כשאני נהנה מצינתו. אחרי ריענון זה, חיפשתי משהו פשוט שאהיה מסוגל לאכול
תוך כדי קריאה. הוצאתי פיתה קפואה מהמקפיא, עטפתי אותה במגבת והנחתי אותה במיקרוגל.
בזמן שהתחממה, הוצאתי מן המקרר חצי עגבנייה, שתי פרוסות נקניק, חרדל ומלפפון חמוץ.
צפצוף רועש הודיע לי שהמיקרוגל סיים את מלאכתו בזמן עדיין בהיתי במקרר בחיפוש אחר
מיונז.
כעבור
זמן מה נזכרתי שמאז תקרית הסלמונלה לפני כמה שנים, אסרה הממשלה על מכירת מיונז
בשבועיים שקודמים ליום הכיפורים. משכתי בכתפיי והוצאתי חמאה כתחליף מספק. כשהכריך
היה מוכן, תחבתי את חומרי הגלם בחזרה למקרר ומיהרתי לשבת על הכורסה בדירתי, הספר
ביד אחת והכריך בשנייה.
איני
יודע אם כל אדם חש כך – אף פעם לא ראיתי את העולם מעיניו של אחר - אך כשאני קורא,
אני שומע בראשי את המילים במה שנדמה לי כקולו של הכותב. המילים בספר זה, עם הסמכותיות
הנבונה שלהם, הזכירו לי את אביה של חברתי מהתקופה שבה הייתי נער צעיר. הוא היה מרצה
במדרשה לא רחוק מביתי. כששאלתי אותו מה הוא מלמד, הוא אמר 'פילוסופיה יהודית'. אני
זוכר זאת כי כולם קראו לזה 'מחשבת ישראל'. אבל הוא היה מתעקש להגיד 'פילוסופיה
יהודית'.
בתו הייתה
האהבה הראשונה שלי, ובעצם - היחידה. אחרי כמה חודשים היא ומשפחתה עזבו את הארץ. זה
היה לפני שסגרו את החומה. באותה תקופה היה שכיח לראות משפחות אורזות את חייהם
למזוודות ונעלמות לעולמות אחרים. אנחנו נשארנו. אבי אמר שהוא במקום בטוח בעבודתו
וחבל יהיה להתחיל את החיים מחדש כמהגרים. כזה היה אבי, פחדן.
עוד אני
קורא ופתאום, בקול דעיכה נמוך וקצר, האורות בבית כבו וזמזום החשמל של המקרר נדם.
זהו, חשבתי, הם הורידו את מפסק החשמל של העיר לקראת השקיעה. אור השמש עדיין חדר
דרך החלון, נותרו עוד כמה דקות טובות עד שתשקע. הפניתי את גבי לחלון כך שאור החמה נפל
על דפי הספר והמשכתי לקרוא, נהנה מהשקט החדש.
תוך כדי
קריאה הבחנתי שאני מתאמץ יותר ויותר לזהות את המילים, עם שקיעת החמה. לפני שהחושך
יכבוש את דירתי הנחתי את הספר, מיהרתי אל הארון, הוצאתי זוג נרות שבת גדולים ושבתי
לקריאה. היה משהו קסום בקריאה כזו, לאורם המרצד של הנרות. בחוץ קול המולה שקטה של
הולכים ושבים, אמירות 'שבת שלום' מנומסות ו'ערב טוב' נשלחו מכאן לשם. הכול התערבב עם
מילות הספר והשווה לחווייתי קדוּשה שלא הכרתי.
לפתע הרחוב
רעם בקול נפץ עז של ירייה. הנחתי את הספר בבהלה. מי יעז לירות ביום כיפור? רק
שוטרים או חוקרים, חשבתי, ורק אם הם נמצאו בסכנה שאיימה על חייהם. תקנות העזר
למועדים וחגים אומרות מפורשות, שבמהלך ימי חג לאומיים, איש ציבור לא יפתח באש אלא
אם כן הוא מזהה איום ברור ומידי לשלומו או לשלום האזרחים. אבל, שאלתי את עצמי, מי
יאיים על שוטר ביום כיפור?
קמתי
מכורסתי וניגשתי לחלון לראות אם יש מה לראות. הרחוב היה ריק מאדם, אפילו רוח לא
נשבה. בשקט המוחלט הזה הבנתי איך רעיון סוף העולם לוכד כל כך הרבה לבבות.
עודי
עומד ובוהה בחלון ורוח קרה נשבה בין הבתים. רוח מחייה של ליל קיץ ירושלמי. בקצה
הרחוב ראיתי זוג צעיר רץ במהרה לכיוון בית הכנסת. פתאום הרעידה שאגה אדירה את
העולם כולו. "חטאנו לפניך" קראה השאגה בניגון עתיק "רחם עלינו".
העיר רעדה וליבי רעד אתה, סגרתי את החלון.
כשפני
נסבו חזרה אל פנים הבית, נתקלו עיני בעלטה. הנרות כבו , כנראה בגלל הרוח. מבלי
לחשוב הדלקתי את חצאי הנרות, נטלתי בידי אחד מהם והלכתי אל המקרר, אולי יש שם משהו
קטן לנשנש. לא ראיתי דבר שערב לחיכי, וסגרתי את המקרר.
הנחתי את
הנר על שולחן הסלון, חשבתי לשוב לספרי שחיכה לי על השולחן, ליד הנר. אבל משהו בשקט
החשוך הזה גרם למחשבות להתרוצץ בראשי. חשבתי על חברת נעוריי שהלכה עם משפחתה
לארצות רחוקות, ועל אבי שנמצא ודאי בבית הכנסת של שכונת ילדותי. שיוויתי אותו לפניי
בדמיוני קורא עם כל העיר את פסוקי התפילה. חשבתי על דורו של אבי ושל אבי חברתי; דור
פייסן ופחדן שעוסק רק בענייניו, ועל הדור הנשכח של וירשובסקי ומאגנס. חשבתי על
החומות הסוגרות את העיר ועל הצריחים הגבוהים השומרים על כולנו. חשבתי על ירושלים,
העיר הזו שמאז ומעולם הייתה שבוייה בין חומותיה, וחשבתי על עצמי כאחד מאסיריה. יכולנו לצאת, משפחתי ואני, יכולנו לצאת לפני
שבניית החומה הושלמה. יכולנו ולא יצאנו. גם עכשיו אני יכול לצאת, חשבתי, יש מקומות
שמהם אפשר לטפס מעל החומה ויש מנהרות עתיקות מתחתיה, שניתן להתגנב דרכן. תמיד
הייתי מודע לכך שאני יכול לצאת מהעיר הזאת, ועם זאת, מעולם לא יצאתי. דומה היה
שמלבד החומות החיצוניות האלה היו עוד חומות, עמוק בתוכי, ואלה כבלו אותי אל העיר
הזו, משל הייתי אחת מאבניה.
דפיקה
בדלת העירה אותי ממחשבותיי. לבי קפא במקומו. מיהרתי אל השולחן, נטלתי את הספר ורצתי
אל חדר העבודה, שם השולחן נותר בזוויתו כשהוא חושף את החרך בקיר. הדפיקות נשנו
בזמן שהתכופפתי מאחורי השולחן להשיב את הספר למשכנו. "רק רגע", קראתי כשדחפתי
את השולחן בחזרה למקומו, משתדל להיות שקט ככל שאפשר.
הדפיקות חזרו
ומיהרתי אל הדלת. הצצתי דרך העינית, אך כל שראיתי היה אורה העז של עששית. ללא
הצלחה ניסיתי לזהות את צבע המדים של מחזיק העששית. הסדרתי את נשימתי לבל תיחשף
חרדתי, ופתחתי את הדלת.
שני
שוטרים במדים שחורים ניצבו לפני. "ערב טוב" קיבלתי את פניהם. שמחתי
לראות את מדיהם השחורים שכן שוטרים אלה הם רק פיונים במלאכת הסדר הלאומי החדש.
"ערב טוב" השיב קולו של אדם שלישי שניצב מאחורי השוטרים, הרחק משדה
הראייה שלי. השוטרים נכנסו לדירה בפנים חתומות, ומאחוריהם ראיתי לחרדתי אדם שלישי.
הוא היה נמוך
וקירח, ולבש את מדיו האדומים של חוקר. הצבע האדום הקפיא את דמי. "אתה ...
?" הוא קרא לי בשמי. "כן", השבתי.
"הכול
בסדר?" שאל החוקר.
"כן"
השבתי, מתאמץ בכל כוחי להיות יעיל וצייתן. "למה אתה שואל?" זייפתי חיוך.
"דואגים
לך..." הוא השיב בנועם בזמן שהשוטרים שליוו אותו החלו מטיילים בדירתי. דואגים
לי? חשבתי, מישהו לבטח מסר את שמי. לא עניתי, חיכיתי שהוא יבצע את המהלך הבא.
משראה שאיני משיב, הוסיף: "לא הגעת היום לבית הכנסת". הבנתי.
באופן
מידי שיניתי את עמידתי לשפופה קלות ובקול חנוק השבתי "כן... אני חולה..."
תירוץ מטופש, חשבתי לעצמי. ובכל זאת, מהרגע שיצא לאוויר, יש לעמוד מאחוריו.
"חולה?"
חזר החוקר על דבריי וניתח אותי במבטו. לאחר מכן הוציא מכיסו פנקס והחל לדפדף בו.
"החוקר!"
קרא אחד השוטרים שעמד בסלון ושנינו הסבנו מבטנו אליו. הוא הצביע על נר השבת הניצב
לבדו.
"נר
אחד?" פנה אלי החוקר.
הצבעתי
לעבר הנר השני שהיה מונח על השולחן. "רציתי לראות משהו..." מלמלתי תירוץ
נוסף.
הוא השיב
מתחת לשפתו: "אלא לראותם בלבד...".
שתקתי.
שמעתי את
השוטר השני מטייל במשרדי ומפשפש בין מדפי הספרים. אגלי זיעה קרה החלו מצטברים על
מצחי. השוטר הראשון החל לפתוח את ארונות המטבח בזה אחרי זה.
החוקר,
שנראה כאילו נעלם בתוך פנקסו, פנה אליי מבלי להרים את עיניו. "הנחת תפילין
מאוחר היום..."
"קמתי
מאוחר", עניתי במהרה והוספתי "כמו שאמרתי, אני חולה".
"כן..."
המשיך החוקר שדומה היה שציפה לתשובה כזו "כבר אמרת את זה. אבל, תסלח לי על
השאלה" הוא הרים את מבטו אלי "אתה נוהג לנגב את הזיעה מפניך עם
טלית?"
"הזיעה?"
שאלתי, מנסה להבין למה הוא מתכוון, כאשר השוטר שהיה במטבח קרא לחוקר.
"לנגב?" המשכתי לחפש תשובות בזמן ששנינו הלכנו אל עבר המטבח. "מה
פתאום... אני נישקתי את הטלית... אולי מישהו התבלבל..." אבל דומה היה שהחוקר כלל
לא שם לב לדבריי.
הוא הלך
אל השוטר שניצב לפני המקרר שלי. דלת המקרר הייתה פתוחה, והשוטר הפנה את תשומת לבנו
למדף השני במקרר, שם הונחה החמאה היישר על הנקניק. נבוך, השפלתי את מבטי.
"תגיד
..." החוקר חזר על שמי, "אתה נוהג להניח תפילין במשך חצי שעה בכל
בוקר?"
"לא"
מיהרתי לענות "פשוט..." חיפשתי אחר המילים "בגלל המחלה היה לי קשה
להתפלל עם כוונה אמתית..." שיקרתי, "בכל זאת..." הוספתי, "יום
כיפור".
החוקר
הנהן בחיוך דק, דומה היה שהוא מעריך את השקר שלי. באור הלבנה יכולתי לראות את
שיניו בוהקות.
השוטר
השני נכנס אל המטבח גם הוא ואמר "כלום... רק ספרים..."
"ספרים?"
שאל החוקר בהפתעה נרגשת, דומה היה שהמילה הזו עוררה בו ריגוש ייחודי. הוא פנה אל המשרד
בשתיקה, ושלושתנו אחריו.
עיניו של
החוקר עברו על מדפי הספרייה הקטנה שלי, קורא כותר אחר כותר. אחרי מספר רגעים הוא
אמר, מבלי להפנות אלינו את מבטו, "חסר כאן כרך".
"סליחה?"
שאלתי בתום.
"בין
'ליקוטי מוהר"ן'" הוא ענה, "כרך ג' חסר".
"איבדתי
אותו בתחנת האוטובוס" השבתי והוספתי "אבדה גדולה".
"כן?"
הוא הסתובב אלי, מנסה במבטו להבין אם התכוונתי לדבריי... "אתה יכול בבקשה
להגיד לי..." אזני הזדקרו "מה הם ראשי התיבות של מוהר"ן?"
השפלתי
עיני. זכרתי שזה קשור לרב מברסלב אבל ראשי התיבות עצמן נעלמו ממוחי.
"זה
מתחיל במילה 'מורנו'".
"מורנו
ורבנו" מיהרתי לענות "הרבי נחמן מברסלב" חייכתי, הייתי גאה בעצמי
על התשובה.
שיניו
נצצו בשנית "טוב מספיק". פתאום עיניו ננעצו בשולחן הכתיבה. לבי פעם
בתוכי בעצמה שסחררה אותי. "הכיסא..." הוא הצביע ועיניו ברקו כעיניו של
זאב.
הבטתי על
הכיסא. הוא ניצב מול שולחן הכתיבה בצורה שאינה תואמת את זווית השולחן. פי וגרוני
יבשו. בהנהון קל החוקר פנה לאחד השוטרים, וזה החל בצייתנות לקרוע את מגירות השולחן
מתוכו בזו אחר זו ולהשליך אותן מאחוריו. משלא מצא דבר בין המגירות ומאחוריהן, ביקש
את עזרתו של השוטר השני ויחד הם גררו את השולחן לאחור.
לרגע
חשתי הקלה גדולה. שבחשיכה של החדר לא ניתן היה לראות דבר מאחורי השולחן. אך החוקר
נטל מאחד השוטרים את העששית וקירב אותה אל הקיר, חושף לפני כולנו את הסדק המפליל.
שתיקה
ארוכה שררה בחדר. השוטרים החליפו חיוכים ביניהם ועיניי נפלו. החוקר צעק "למה
אתם מחכים!?" והשניים החלו לקרוע את קיר הגבס לגזרים עד שהספר נחשף. בגאווה
רבה מסר אחד השוטרים את הספר לידיו של החוקר.
חשבתי
לנסות להסביר, להגיד שאני לא מכיר את הספר, שלא ראיתי את הסדק מעולם. אבל ידעתי
שאין בכך טעם. נוכח שתיקתי הכה אותי אחד השוטרים באגרופו בבטני ונפלתי על ברכיי,
משתנק לאוויר. הרמתי את מבטי אליו ובקול נאנק אמרתי, "החוק האלוהי שנגלה
מעניק חופש לכל איש ואיש" השוטר השני הנחית אגרוף נוסף על פניי. דם החל ניגר
משפתיי והמשכתי "אפשר ואף נחוץ, להעניק את החופש הזה בלא שיינזקו שלום המדינה
וסמכות הרשויות העליונות...". "שתוק!" צעק החוקר, אבל המילים בקעו
משפתיי בשטף מתפרץ, "...ושאי אפשר לשלול אותו בלי סכנה חמורה לשלום ונזק חמור
למדינה כולה..." "תשתוק!" חזר החוקר בקול. אחד השוטרים בעט בחזי
ונפלתי מטה על צדי, חובק את גופי הכואב. "...כדי להוכיח דבר זה אני פותח
בזכות הטבעית של כל איש ואיש", התחלתי צועק "דהיינו שגבולותיה מגיעים עד
למקום שייצרו ויכולתו של כל איש ואיש מגיעים...". "אתה מאיים
עלי?!" צווח החוקר ושני השוטרים שלפו אקדחיהם ודרכו אותם בתנועה מהירה.
"...שלפי הזכות הטבעית אין איש חייב לחיות לפי רוח זולתו אלא כל איש ואיש הוא
העומד על משמר חירותו"...
לסיפורים קצרים נוספים לחץ כאן
ביד מונגול.
ביד מונגול.
