גבולות הסובלנות, מתוך 'מבקר בתרבות'

אתמול, בזמן שמדינת ישראל כשלה בעוד מבחן התארגנות לסופה ולא התכוננה לשום תרחיש מלבד לזה הגרוע מכל, נרצחו בפאריז, שני שוטרים, עורך עיתון, שישה עובדים ושלושה מאיירים. זה היה פיגוע טרור מתוכנן ששם לו למטרה לפגוע בנפש בגוף תקשורת שפגע ברגישות הדתית של מחבליו. צומת הדרכים העקובה מדם בין חירות לאמונה שבתה קורבנות נוספים.

דומה בעיני שזה יהיה טמטום גמור להוסיף גינוי למה שהוא ללא ספק מעשה מגונה – רצח אלים וגס כזה של חפים מפשע מאז ומעולם היה מגונה על ידי כל התרבויות שהאנושות יכולה לזכור. לכן רציתי לייחד את התייחסותי כאן למה שאני רואה כאחד הגורמים שהביאו לפגיעה כה חמורה בחיי אדם ובערכי החירות.

מאז הכניסה לאלף החדש, ערך הסובלנות טבע בביצה הפוסטמודרנית של רוח תקופתנו ויצא ממנה נחוש מתמיד אך משולל מאותה מערכת ערכים בסיסית, שהוא עד כה היווה חלק בלתי נפרד והכרחי ממנה.

בספרי "העיר" הראיתי כיצד ההיסטוריה של תהליכי האורבניזציה האנושית, הכילה מאז ראשיתה מספר עקרונות בסיסיים אשר הנחו את האנושות במעבר מתרבות כפרית למערכת סבוכה של ערי מדינה ואימפריות. בין עקרונות אלה ניתן מקום מיוחד לערך הסובלנות.

מאז חוקי חמורבי, דרך אתונה ורומא, ועד המהפכה הצרפתית ומלחמת האזרחים בארה"ב,  דגלה של החירות התנוסס מעל כל אימפריה מתהווה. המרווח הבין תרבותי הנחוץ לקיום קשרי סחר בין לאומיים כּוּבַּד על ידי סוחרים מדרך המשי ועד ל"חברת מזרח הודו" הבריטית. בלי עקרון זה לא תיתכן התנועה הזורמת המקיימת כל תרבות גדולה. במילים אחרות – בלי רב-תרבותיות – אין תרבות.

עם תהליכי היווצרותה של המדינה המודרנית עקרונות בסיסיים אלה נשמרו ונוסחו בצורת חוקות ומגילות זכויות שונות, עד למידה שהם היום שגורים בפי כל אזרח בעולם החופשי.

היה זה לא אחר מג'ון מילטון שניסח את הנוסח הראשון של חופש העיתונות, בטענה שהדרך אל העדן המצפה לנו מעבר לזמן סלולה רק דרך ההבאה לידיעה של כל עוולה המתרחשת על פני הארץ. רק אחרי שנדע מה יש לתקן – נוכל לעבוד על התיקון.

ג'ון לוק, לאחר מכן, ניסח במאמרו "על הסובלנות" את הטענה שכל עוד לא נמצא בידינו כל המידע לגני האמת  של הקיום האנושי – איננו יכולים לכפות זה על זה את דתנו וודאי לא להרוג בשם דת זו.

 אחריו ג'ון סטיוארט מיל (שיחד עם אשתו הארייט היה לראשון שביטא את הצורך בשוויון זכויות לנשים במדינה), פרסם במאמר מופתי העונה לשם "על החירות" את הנוסח הבסיסי לפיו כל אדם זכאי לחירות מליאה עד הגבול שבו הוא פוגע באדם אחר. הן עקרונותיו של מילטון והן אלה של לוק ושל מיל נרמסו אתמול.

בתהליך ההיסטוריוסופי הקצר שפירטתי בפסקה הקודמת ניתן לראות כיצד החירות המודרנית עוצבה בשלבים מהצורך בעיתונות חופשית, דרך הצורך בסובלנות דתית ועד לחירותו הפרטית של האזרח. כל אחד משלושת הרכיבים האלה הוא אבן יסוד עליה נלחם האדם הנאור מזה שלוש מאוד שנה.

עכשיו, אחרי שבשמה של החירות הזו נערפו ראשים והתמוטטו אימפריות, אנו רואים כיצד היא מתמוססת לכדי ערך דל אשר אינו אלא תירוץ נוסף לעצלותו של האדם המודרני המוכן להילחם עד זוב דם על זכותו הטבעית לזמן המתנה קצר בטלפון ולקוטג' זול מזה שבברלין אך לא על זכותו לחירות וסובלנות. אנשי החירות והסובלנות שותקים בזמן שנשים נדחקות לאחורי האוטובוס, בזמן שכבישים נחסמים ותחבורה ציבורית נפסקת בשמה של שבת, בזמן שילדים מחונכים לשנאה ובורות, בזמן שמאיירים נרצחים.

אתקן. אנשי החירות לא שותקים. הם לא שותקים כלל וכלל. הם מקרקרים ומצרצרים ומשרשרים. הם מפרסמים גינויים, מחבבים את הגינויים האלה ומשתפים את הגינויים האלה. לאחר מכן, מדושנים מאהבה עצמית ומהסיפוק שבמעשה הראוי, הם נשענים לאחור על כורסאותיהם השונות ונותנים לעולם לנהוג כמנהגו.

באסופת מאמרים בנושא הסובלנות, אותה ערך לפני מספר שנים הפרופסור דוד הד מהאוניברסיטה העברית (David Heyd ed. Toleration: An Elusive Virtue, Cambridge 1996), ניתן לראות עד כמה חמקמק הוא אותו הערך של הסובלנות. הסיבה לכך היא שהסובלנות היא מושג עבה ועמום. אסביר, הסבלנות מתקיימת אך ורק דרך האירועים השונים הקוראים לשימוש בה ובין הגבולות המעורפלים שלה: מצד אחד אין ספק שאין זה מעניינה של הסובלנות לבקר כמה מלפפונים כדאי להכניס לשקית ניילון על מנת שזו לא תיפגם, ומצד שני אין ספק שישנן פעולות כרצח של חפים מפשע ואונס של קטינים הנמצאים בקיצון השני של הסובלנות ולעולם לא יורשו להיכנס לתוך גבולותיה של הסובלנות. בין שתי נקודות קיצון אלה ישנו שדה רחב של מקרי בוחן שונים שבהם אין זה כה ברור אם צריך או לא צריך לפעול בסובלנות.

לכן, דומה בעיני שיש לערוך בחינה מחדש וניסוח ברור של גבולות הסובלנות בעידן הפוסט-מודרני. הניסוח שברצוני להציע כאן הוא כזה: "אני סובלני כלפי כל דעה ואמונה, מלבד זו שאינה סובלנית". ניסוח ברור ופשוט זה מחביא בתוכו מרווח רחב ביותר של התנהגויות שאינם מקובלות ושכאדם סובלני עלי לגנות ולהילחם למגרן – שנאת זרים, קנאות דתית, גזענות, הומופוביה ושוביניזם, אינן תופעות חברתיות של תת-תרבויות שיש להבין – אלא תופעות אנטי-תרבותיות במובן הכי טהור של המילה. משחר ההיסטוריה לא הייתה תרבות שהצדיקה אותם שראויה לשם תרבות.

לפני שיראה האוויל הקורא מילים אלה כקריאה להתקומם כנגד האסלם, אזכיר שאותם עקרונות רב-תרבותיים עמדו ביסוד האסלם מימי מוחמד ועד פסגת האימפריה המוסלמית בבגדאד ובדמשק. היה זה מוחמד הנביא עצמו שפעל לשנות את מעמדם המשפטי של הנשים, האלמנות, היתומים והעניים בעולם בו הוא חי. הוא אמנם ניהל מלחמת קודש כנגש עובדי האלילים – אך זו זכתה לתוקף המוסרי שלה בדיוק בגלל שאותם עובדי אלילים פעלו דרך נקמות דם וקרבן אדם. זה היה הוא שטען שיש לכבד את "עמי הספר" – הנצרות והיהדות - משום שנביאיהם לוקחים חלק בלתי נפרד בהתגלות האלוהית. בימי השיא של האימפריה המוסלמית היהודים והנוצרים החיים בתרבות שילמו אמנם מס מיוחד מתוקף היותם דת חיצונית לאסלם, אך מס זה היה קטן מהמס שכל מוסלמי התבקש לשלם במסגרת המאבק הפנים מוסלמי לשיפור איכות חיי העניים באימפריה.

נטייה אנושית היא, בבואנו להתנגד לנקודת קיצון אחת, להתבצר בעמדת נגד בנקודת הקיצון המנוגדת. אדם מתנגד לאסלם הקיצוני ומתבצר מאחורי עמדה גזענית של שנאה דתית. לכן יש להישמר מפני תגובה רגשית-מידית אלא לשקול את הערכים הבסיסיים שברצוננו לשמר, ולהבין שאם חופש הדת, הסובלנות והחירות הם ערכים הקרובים ללבנו הרי ששתי העמדות הקיצוניות פסולות ומגונות באותה מידה.

אם נמשיך להישאר שאננים מתחת לשמיכה חמימה זו של אדישות, נמצא את עצמנו בעוד מספר עשורים מתדיינים על הצורך בהבנת ה"רייפוהוליסטים" – החולים המכורים לאונס שיש להבין את מחלתם משום שאינם יכולים להתאפק מלאנוס.

בעולם כשלנו הכפוף לחוקי האבולוציה ולתנועה החד כיוונית של הזמן, אין עמידה במקום. מי שמשלה את עצמו שהוא זכה לנחלה שבה הוא יכול ליהנות מפירות העבר מבלי להמשיך את החתירה המתמדת לעבר עתיד טוב יותר, נידון להתבונן מהצד בזמן שאלה הבוחרים כן להילחם על ערכיהם נוטלים את מקומו בעיצוב אותו העתיד.

אנו, הדור הצעיר שנולד לחברה ללא גבול, ללא שם, ללא דת, ללא מין וללא שפה אחת, לא נולדנו לתוך חברה ללא ערכים. הערכים הבסיסיים שבהם אנו מחזיקים הם ערכים אשר אבות אבותינו מג'יורדאנו ברונו ועד לצ'ארלס דארווין, ממונטסקייה ועד רוזה פארקס, מלינקולן ועד צ'רצ'יל,     ממרטין לותר ועד מרטין לותר קינג, לחמו כדי לזכות אותנו בהם.

לכן אסור לתת למשיכת החבל הזו בין קיצוני השנאה משני הצדדים להסיט את מבטינו מהמלחמה האמתית – המלחמה לחירות. העובדה שנולדנו זכאים לחירות זו מתוקף היותנו חלק מהמין האנושי, לא אומרת שניתנה לנו הזכות לתת לחירות הזו להתמוסס לכדי אין-אונות מוסרית.

הלחימה בזכות הזכות לסובלנות אינה היעדר כבוד לדת ולרגישות הדתית של המאמינים בה. יש לי כבוד רב לרגישות הדתית של אחי לכדור הזה, עד שבשמה של אותה רגישות הם דורשים מבתי להתלבש צנוע יותר, מאשתי לחצות את הכביש, וממני לשתוק.