מון בלאן, חלק שני, פרק 19. קנטטה

לחלק הראשון

לפרק הקודם

19. קנטטה

דניאל עמד במרכז החדר, אוחז בשתי השפופרות. הוא התלבט אם להתחיל למרוח את עצמו או אולי לקרוא את הוראות ההפעלה, אבל לפני כן (אסלה בקעה מהקיר כאילו שקראו לה) הוא היה צריך להתפנות.

דניאל הניח את שני הבקבוקים על דלפק, שיצא מהקיר ברגע שידו נשלחה להניח את שני הבקבוקים, ופנה אל האסלה. היא הייתה חלקה לחלוטין, ללא כל נוזל בתוכה. ברגע שהשתן שלו פגע בדופן האסלה, חלון נפתח במשקפיו ונתונים שונים החלו מצטברים. כשסיים את ענייניו האסלה חזרה אל המקום שממנה באה. מיד אחרי כן מגש קטן, צר וארוך יצא מהקיר אל עבר דניאל. על המגש היו מונחות שתי גלולות וכוסית קטנה עם מים.

דניאל הבין שהגלולות הן הסיכום של הנתונים שנאספו מהשתן שלו ומיהר ליטול את שתיהן.

חיש מהר הוא הרגיש טוב יותר, הרבה יותר טוב. העייפות העמוקה שפעמה בהכרתו התנדפה כאילו לא הייתה מעולם, חש חד יותר, רענן יותר ואפילו חזק יותר. פתאום לא היה לו צורך בקפה שהוא כה חשש לבקש מהמכונה להכין לו, ואפילו לא במקלחת שהוא כה התאמץ למצוא.

דניאל הביט לאחור. שני הבקבוקים שדרש חיכו לו על מדף צר שכמו נוצר בשבילם. האם יתעלם מהם, עכשיו שדומה שהוא השיג את אותה רעננות שביקש? מצד שני, האנשים שהוא הטריח, הדאגה שלהם אליו והרצון הכן שלהם לעזור לו למצוא את אותה "מקלחת" מסתורית, לא הרשו לו פשוט להזניח את הסיפור.

הוא הרים את אחד הבקבוקים ובחן אותו. על הבקבוק היה כתוב 'ג'ל לניקוי כללי'. דניאל חשב למרוח את עצמו בבקבוק הזה, ואף החל להוריד את החולצה שלו, כשלפתע נזכר במספר בן שמונה הספרות שייצג את כמות האנשים הצופים בו.

האם הם עדיין שם? הוא חשב. מן הסתם. משום מה היה להם מאוד חשוב לראות אותו אתמול בוהה במסך בהכרה מוטת. אם כן. האם להתפשט מולם? ואם לא כאן, היכן? פתאום הכתה בדניאל ההכרה בכך שהוא, ברגעים אלה ממש, השתמש בשירותים בנוכחות כל הצופים האלה. למה לעזאזל הם לא שמו את השירותים במקום יותר צנוע? ובכלל, מה אם היה לו דברים חשובים יותר לעשות? האם הם פשוט מצפים שהוא יפשיל את מכנסיו וישב כך אל מול מיליוני אנשים ו... אולי בדיוק לזה הם מצפים. אולי המבוכה שלו זה בדיוק מה שהם רוצים לצרוך. מצד שני, תרבות שלמה שבה השירותים הם חלק מהחלל המרכזי של הבית, וודאי למדה להסיט את המבט במקרה כזה. אבל – מי אמר לך שבכל החדרים השירותים מוצבים כך? אולי רק בחדר שלו התקינו את השירותים כך שהם יוכלו ליהנות ממיצג גראפי של פעילויות גופניות? ומה עם המקלחת? האם מצפים ממנו להתפשט עכשיו כמו כולם ולהתחיל להימרח בתכשירים? האם הוא אינו אלא תכנית פורנו בינונית שמבקשת לספק לצופים הצצה זולה אל מבושיו של אחר? בשום פנים ואופן! הוא גמר בינו לבין עצמו. אני לא אתן לזה יד!

אבל, מצד שני, לא ייתכן שהיו מפישרים אותו, מחיים אותו, דואגים לרווחתו ולכל דרישה שלו רק בשביל תמונה של גופו הכחוש והחיוור, אין ספק שככל שזה נוגע למבנה גוף, יש לעולם הזה היצע טוב יותר מזה של דניאל, ומלבד זאת – מדוע אתה חושב שזה בכלל מעניין מישהו? אולי בעולם שבו הכול מצולם, מתועד, מוקלט ומשודר לכל מקום, אין יותר פרטיות. אין יותר מושג כזה פרטיות בכלל. בעצם - איך יכולה להיות פרטיות בעולם כזה?

עוד הוא חושב על המושג הזה פרטיות ובצד החדר נוצר חדרון קטן. שני קירות ותקרה מעליהם, יצאו מהכותל השמאלי של החדר ויצרו בתוך החדר חלל קטן וצר, המספק מקום לאדם אחד הרחק מעין המצלמות.

דניאל נכנס בשקט אל הכוך הקטן הזה, שבקע מהקיר ברגע שחשב על פרטיות, מה כבר יכול להיות בפנים, הוא חשב, מקלחת? למרבה ההפתעה הוא מצא שהחדרון הקטן לא מכיל דבר מלבד מדף קטן שנמצא עמוק בקצה המוצנע ביותר שלו, ועליו שלושה ספרים וקופסא קטנה. הספרים היו זהים בגודלם ובצורתם ועל שדרתם היה הכיתוב: 'סידור בני אברהם של היום השישי', 'סידור בני אברהם של היום השביעי', ו'סידור בני אברהם של היום הראשון'.

כשדניאל פתח את הספרים בזה אחר זה, הוא גילה במהרה שהכרך הראשון מכיל את הקוראן, החלק השני הכיל את ספרי התנ"ך בצירוף סידור תפילה יהודי, והכרך השלישי הכיל את הברית החדשה בצירוף מזמורי תפילה של דת הנצרות.

בתוך הקופסא דניאל מצא מחרוזת תפילה, כיפות במספר צורות, תפילין, טלית ועוד תשמישי קדושה שונים ומשונים כמו נרות הבדלה, מקלות קטורת, כוס ריקה וקרקרים.

איזה סוג של אנשים משתינים בפומבי ומתפללים בהיחבא? דניאל שאל את עצמו. משום מה מכל הדברים שהוא ראה עד כה, היה זה הדבר הזה שדווקא הפתיע אותו יותר מכל. הוא זכר שכבר רמזו לו להימנע מביטויים דתיים אבל הוא לא ציפה למשהו כזה.

דניאל נטל לידיו את הכרך השני שבספרים ופתח אותו באופן שרירותי באחד העמודים. היה זה פרק מספר שמות בו סופר על משה הבורח מפרעה למדיין. שם הכהן של מדין נותן למשה את ציפורה, בתו וזו מביאה לו ילד. משה קורא לילד גרשם, "כי אמר - גר הייתי בארץ נכריה".  

דניאל בהה ארוכות במשפט האחרון, משפט שהיה לו מוכר מספר שקרא כנער והנה עכשיו הוא מכיל כל כך הרבה. זה לא ביתי, הוא חשב, אני גר כאן אבל, זה לעולם לא יהיה הבית שלי.

פתאום הקירות החלו ללחוץ עליו, דניאל חש חנוק וסגור בתוך החדרון הקטן הזה והיה חייב לצאת ממנו. הוא יצא בחזרה אל חדרו, שם גילה שהספר שבו אחז איבד את כל הכיתוב עליו. צעד קטן פנימה אל החדרון חשף את מילות הספר בשנית. דניאל הנהן בשקט והשיב את הספר אל המדף. אין סיבה שאלה שבחוץ ידעו איזה מהכרכים הוא הוציא.

אלה שבחוץ. הוא חשב על הצופים שלו ויצא מהמסדרון' נותן לו להיסגר מאחוריו בשקט מופתי.

לאחר מכן דניאל פתח את החלון על הערוץ שלו ובחן את מספר הצופים בו. המספר עמד על '87,651,454'. פי עשר מכמות האנשים במדינה שממנה הגיע, פי מאה מכמות האנשים בעיר הולדתו. לפתע הוא חש מחויבות אליהם, אפילו מידה של בעלות עליהם, או שייכות להם. כל האנשים שהוא פגש עד כה היו פרצופים חולפים. הוא לא נפגש עם אף אחד מהם יותר מפעם אחת. לעומתם המספר הזה של צופים ששמר על מידה גבוהה.

בצוואר מורם של שחקן שלפתע מבין שהמסך הונף מעליו מזמן, דניאל צעד קדימה בחיוך של מארחים. הוא שוב הרגיש בממד המוכר שלו. של על ממלכתו. עמוק בפנים הוא תמיד אהב את הבמה.

דניאל נטל לידיו את המשחות והספריי וקרא את הכותרות הכתובות עליהן. הראשונה הייתה 'ג'ל לניקוי כלליי' השנייה הייתה 'קרם הזנה וריענון' ועל גליל הספריי היה כתוב 'שמפו'.

דניאל הביט על החלון וסגר אותו. משהו בכיבוי המסך גרם לו לחוש מידה מסוימת של פרטיות. בגאווה של חשפנית הוא פשט את חולצתו והחל למרוח את גופו בג'ל הניקוי הכללי, שהתאדה בקרירות עם המגע בעורו, משאיר את העור רענן ונקי. למרות שחשב על כך, הוא החליט לוותר על ניקוי פלג גופו התחתון באופן האקסהיביציוניסטי הזה. משם הוא המשיך אל קרם ההזנה.

דניאל לא היה זר לקרמים ומשחות, בחייו הקודמים הוא שמר על קשר אדוק עם חברות הקוסמטיקה ודאג שאלו יעדכנו אותו בכל חידוש היוצא ממפעליהם. הוא לא השתמש בשום דבר באופן קבוע, ולא נתן את אמונו באף אחת מתרופות הפלא האלה, אבל הוא כן נהג, מדי פעם, למשוח את עצמו בקרם לחות זה או אחר ולפני השינה למרוח קרם הזנה ריחני. לא בשביל התוצאות המובטחות שלו, אלא יותר בשביל התחושה המוכרת של דאגה של אדם לעצמו. אבל בכול חייו לא נתקל בקרם הזנה המתקרב ולו במעט לקרם הזה שלפניו. כבדיקה הוא מרח מעט ממנו על גב כף ידו ובתדהמה התבונן בטיפה המרוחה נספגת בעור ואז עושה את קסמה הייחודי ונעלמת, משאירה מאחוריה פיסת עור גמישה ובורקת ומעלימה כל סימן לקמטים הקטנים שנוצרו בין אצבעותיו.

היא מעלימה קמטים! הכתה בדניאל המחשבה ובאמוק מוטרף הוא החל מושח את פניו וצווארו, סביב עיניו ומעל שפתו. הוא לא טרח בכלל לברר מה עושה השמפו, הוא פשוט התיז על שיערו כמות לא מוגדרת, התלבש במהירות, מיהר אל החלון שכבר חיכה לו פתוח על הערוץ ששימש אותו כמראה.

אני בן עשרים וחמש, הוא חשב כשראה את דמותו, אני צעיר.

"תגידו" הוא אמר בקול ונורית החירום נדלקה בפינת החלון. "יש לאן לצאת במקום הזה?"

בתוך שבריר שנייה דניאל הותקף על ידי שטף של הזמנות שונות, היו אלה שהזמינו אותו לצאת למרכז המסחרי, או למוזיאון העירוני. הוא קיבל הזמנה רשמית למכון לארכיאולוגיה דיגיטאלית שם הם כתבו שהם ישמחו להשתמש בידע הייחודי שלו לזהות עתיקות, כמו כן הוא קיבל הזמנה רשמית להשתתף בשעשועון "המנוף" ובתוכנית הראיונות 'דואט עם אורח' אבל כל אלה, ורבים נוספים, לא התאימו בכלל למה שהוא חיפש.

הוא המשיך לדפדף בין ההודעות המרחפות שהופיעו לפניו, מכסים לחלוטין את שדה הראייה שלו, זורק לצדדים כל הזמנה שהוא שולל. לבסוף הזמנה אחת נראתה לו קוסמת במיוחד:

                            דניאל. אנחנו נשמח להתלוות אליך לבילוי הכי מיותר

                            שאפשר לארגן! קודם כל נתחיל בטיול דרך המרכזים

                            המסחריים עד לתחנות הנסיעה. משם ניקח מכונית

                            שתסיע אותנו סביב העיר היישר לקולוסיאום הראשי

                            שם נראה את המופע האקסטרווגנטי ביותר בעולם:

                            "פאוסט, חלק שני"! לסיום נחזור למכונית וניסע

                            נסיעה קצרה לבמרכז חוות החמצן, שם נאכל במסעדה

                             זוכת שלושת כוכבי המישלין: "האווז התלוי במהופך"

                            אז מה אתה אומר? אולי מספיק עם הזבוזמן הזה?

איך אני בוחר את ההזמנה הזו? חשב דניאל והרים את ידו ללחוץ על ההזמנה המרחפת. אבל, בחלקיק השניה שקדם ללחיצה עינו נדדה להביט על הזמנה אחרת שריחפה בפריפריה של ראייתו. תשומת הלב הנוטה קידם את ההזמנה השנייה הזו למרכז החלל שלפניו וכך דניאל לחץ עליה, לפני שהספיק לקרוא את תוכנה.