מה זאת אהבה? 2. מה האהבה היא לא?

בתחילת השיעור הראשון, כתבנו את המילה "אהבה" במרכז הלוח וניסינו להגדיר אותה באמצעות רצף אסוציאציות ומחשבות על מודלים או ייצוגים מוכרים של אהבה. במהלך התרגיל הזה, שהעלה הרבה רעיונות, נכנס מנהל בית הספר להודיע הודעה חשובה בפנים זועפות. לאחר שהוא הודיע את הודעתו ביקשתי שאם כבר הוא מפריע לנו בשיעור, שיגיד לנו לפחות מה היא האהבה.

המנהל אמר, כפי שצפוי מאדם שמודיע הודעות בפנים זעופות, שהאהבה היא פעילות של ניורו-טרנסמיסטורים במוח המפעילים מספר הורמונים כגון דופאמין וסראטונין. הודיתי לו על טעותו והסברתי לתלמידים שבמהלך השיעור נוכיח את הדעה הנפוצה הזו כשגיאה. אבל לפני כן, ביקשתי שנדבר על ייצוגים של אהבה בתרבות.

עתה הופצצתי על ידי רשימה גדולה של סרטים, סדרות וטלנובלות כולן מספרות את אותו הסיפור: זוג מתאהב, נתקל בקשיים, מתגבר על הקשיים האלה וכך האהבה מנצחת. לא עבר זמן רב ורומיאו ויוליה נכנסו למרכז הבמה.

נשאלת השאלה – "האם רומיאו ויוליה אהבו זה את זו?"

לכאורה מדובר בשאלה רטורית, במיוחד כאשר אנחנו מדברים על סיפור האהבה המפורסם ביותר בהיסטוריה, שהיווה מודל לכל אותם סיפורי "אהבה מהסרטים". אבל – וכאן הפניתי את השאלה לתלמידים – איך יוליה הייתה מגיבה אם רומיאו היה נוטה להפליץ? ומה אם יוליה הייתה נוחרת בלילה ומפריעה לרומיאו לישון? למרבה המזל שני הנערים האלה התפגרו לפני שהם זכו לגלות את התשובות לשאלות האלה.

הבעיה הזו מעלה את הדבר החשוב ביותר לגבי האהבה – האהבה של רומיאו ויוליה, כמו כל סיפורי האהבה של הסרטים היא תמיד לקראת – לקראת התממשות, לקראת החיים, לקראת המוות. היא לעולם לא מתרחשת או מתמשכת או מתממשת. רומיאו ויוליה מתים מכיוון שאין להם ברירה אלא למות. שכן, אם לרגע נראה את אהבתם לאור היומיומיות של החיים, בועת האהבה הזו תתפוצץ בשנייה.

המודל של רומיאו ויוליה הוא מודל בסיסי המייצג את כל תמונת האהבה של המאה ה14-15. בעולם שבו נישואין היו עניין עסקי בין משפחות, לאהבה נותר מקום רק אצל האיכרים ופשוטי העם. אבל אלה, על פי רוב, לא ידעו קרוא וכתוב ולכן השירה שהגיעה אלינו מהתקופה היא זו של המעמד הגבוה – המעמד שעבורו האהבה היא דבר שרוצים בו, אך לא חיים איתו.

זו הייתה האהבה החצרונית (מלשון חצר המלך – המקום שבו המלך העסיק את האצילים כדי שאלה לא יתעסקו עם האיכרות). זו הייתה תקופת שירת הטרובדורים, העידן שהביא לנו את התמונה של האיש עם הגיטרה מתחת לחלון.

בשירת הטרובדורים, כמו גם ביצירות אחרות מהתקופה, כמו רומיאו ויוליה, או טריסטן ואיזולד, אנו פוגשים שוב ושוב באביר המוכן למות למען אהבתו, בזוג המעדיף למות יחדיו מאשר לחיות בנפרד. בקיצור – כולם מוכנים למות בשביל האהבה, אבל אף אחד לא מוכן, ולא יכול, לחיות בשבילה.

הסיבה היא שבשביל לחיות בשביל האהבה, אדם צריך להיות מוכן לוויתורים הרבה יותר גדולים מאשר רק חייו. וויתורים על דברים כמו מעמד ונכסים, דברים כמו ירושה ונדל"ן. אף אחד לא היה מוכן באמת לחתור תחת הסדר הקיים והשמור מזה אלף שנים של ימי ביניים, ולכן אף אחד לא ממש עשה זאת.

ראו לדוגמה מה קרה עם אבלאר ואלואיז שאהבתם מכשפת אותנו מהמאה ה12 ועד היום. הם באמת חיו ביחד, התווכחו ביחד, רבו והשלימו יחדיו. ובשביל חיי האהבה שלהם, שניהם סיימו מבודדים במנזרים שונים, עצובים, שבורים ובמקרה של אבלאר, גם מסורסים.

כמה קל לומר – "אלחם בדרקון למענך!", או "אקריב את עצמי על מזבח אהבתינו"? הרבה יותר קל מלומר – "תנוחי מתוקה, היום אני אשטוף כלים ואזרוק את הזבל".

אם רומיאו ויוליה היו חיים, הם היו מנודים מהחברה אותה הכירו. מנודים ממשפחותיהם ומירושתם. רומיאו, כבן למשפחה נכבדה, לא למד מעולם מקצוע שיוכל לשרת אותו בעולם של המעמדות הנמוכים. בהנחה שהוא ידע קרוא וכתוב, ייתכן והוא היה יכול למצוא עבודה כלבלר מזדמן, מכין מכתבים או פניות לבית משפט בעבור אלה שלא יכולים לעשות זאת בעצמם. אבל אותם אנשים גם לא מסוגלים לשלם כראוי בעבור עבודה מסוג זה. בכל אופן, יש לזכור שרומיאו הוא נער מתלהם בן ארבע-עשרה. צעיר מדי ופזיז מדי בשביל למצוא כזו עבודה. אם נטל הפרנסה היה נופל על יוליה, נערה יפה ללא גיבוי כלכלי. במציאות כזו, הסיכויים אומרים שהיא יוצאת בלילות למכור את גופה. האם רומיאו אהב אותה עד כדי כך שאהבתם תנצח מבחן שכזה?

מסיבה זו, האהבה החצרונית לעולם לא הייתה יכולה להתממש. זו אהבה שאין לה סיכוי, שכן ברגע שהיא מתממשת – היא מתפוגגת. זו הסיבה שהסופר האופטימי שבחר לסיים את סיפורי האהבה שלו עם שני האוהבים חיים, סיים במילים "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה". הסופר יודע שהחלק הזה ה"והם חיו..." הוא הוא האהבה, אך ידו אינה משגת לכתוב את הסיפור הזה – הסיפור האמיתי על אהבה.

כל הסיפורים האלה, על זוגות מתפגרים ונסיכות מתחתנות, על אישה יפה וגבר עשיר, על דרקונים שחוטים ומגדלים גבוהים, אינם מספרים על האהבה. הם מספרים רק, אולי, על ההתאהבות. אותו רגע חולף וזמני של התרגשות ראשונית, של הקסם שבמפגש, של הסוד שבאפשרות. הם מספרים את הסיפור של הניורו-טרנסמיטורים שעל-פי המדע המודרני לא יכולים לפעול בצורה זו יותר משלושה שבועות.  

אין ספק שרומיאו ויוליה התאהבו אבל האם הם אהבו זה את זו?

כאן יש מקום להבדיל בין שני מושגים שונים – האהבה וההתאהבות. ההתאהבות היא ראשונית, זמנית וחולפת ואילו האהבה? אם היא יכולה להיות משהו, היא חייבת להיות. להיות דבר קיים. זכרו שאנחנו בשיעור פילוסופיה, אנחנו עוסקים במה שישנו.

בתחילת השיעור ניסינו ללא הצלחה להגדיר את האהבה, אבל אולי האהבה היא לא דבר ששוכן בתוך גדרות של הגדרה? ואם לא ניתן להגדיר דבר מה – האם הוא לא קיים? אם כך אז מה הם החיים? מה היא החירות? מה הוא המושלם? האם זה יהיה נכון ללומר שמושג שאינו ניתן להגדרה אינו קיים? וודאי שלא.

לסיכום, לעת עתה איננו יודעים מה היא האהבה, אבל אין לנו ספק לגבי מה היא לא – האהבה היא לא שאיפה לדבר מה שלעולם לא יתממש. היא לא מסתכמת בהתאהבות. היא לא זמנית וחולפת. האהבה היא לא מהסרטים - היא מהחיים. האהבה היא לא משהו שמתים בשבילו, אלא משהו שחיים בתוכו.

בפרק הבא נמשיך אל הרומנטיקה, ונתחיל לראות מה האהבה היא כן.