מה זאת אהבה? 3. מה האהבה היא כן?

בפרק הקודם סיימנו באווירה קצת עגומה. התאכזבנו לגלות שהאהבה היא לא דבר שקל, או שבכלל אפשר, להגדיר. מכיוון שהאהבה היא לא דבר שחי בנוח בתוך גדרות. בנוסף, גילינו שכל אותם ייצוגים ידועים של אהבה הניתנים לנו ביצירות הספרות, הקולנוע והטלוויזיה, אינם מספרים על אהבה בכלל, אלא על התאהבות.

היום ננסה לגלות מה האהבה היא כן, דרך קריאה במאמרו של פרסי ביש שלי, המשורר הרומנטי, הקרוי "על האהבה".

אבל לפני כן, בפסקה הקודמת הזכרתי מילה המתקשרת באופן כמעט סימביוטי עם מושג האהבה. המילה הזו היא 'רומנטיקה'. מה זו רומנטיקה? כששאלתי זאת את תלמידי, הם מיהרו להגיד דברים מתוקים המתקשרים עם הרצף האסוציאטיבי של כולנו עם המושג 'רומנטיקה': פרחים, שוקולד, טיולים על החוף ונרות ריחניים. אחרי הפרק הקודם אנו יכולים כבר לראות שכל הדברים האלה אינם שייכים לאהבה של החיים אלא לאותה "אהבה של הסרטים" אשר ממנה אנו מנסים להתרחק.

אז מה זה רומנטיקה?

תנועת הרומנטיקה היא זרם הגותי שהחל בראשית המאה ה19, למרות שהיא ידועה בעיקר בגלל המשוררים הרומנטים האנגלים – בלייק, קולרידג', וורדסוורת', שלי, קיטס וביירון. היא גם מיוצגת על ידי מלחינים כגון ליסט, שופן, מנדלסון וואגנר.

אחרי תקופת הנאורות שהדגישה את כוחו של ההיגיון והחשיבה הרציונלית ושאפה לצייר תמונה אובייקטיבית של העולם, הרומנטיקה, כתגובת נגד לנאורות, הדגישה את כוחו של הדמיון היוצר אל מול ההיגיון, וציירה תפיסה עולם סובייקטיבית המתמקדת בעולם כפי שהוא נחשף לפרט המתבונן בו.

המאמר הקטן של פרסי ביש שלי (תרגום של המאמר נצמא לנוחיותכם כאן) נראה ממבט ראשון מוזר ומבולבל. לא ברור כיצד אנו עוברים מפסקה לפסקה, מה הנקודות החשובות ומה הוא מבנה הטיעון שלו. עם זאת, כפי שנראה בהמשך, ניתן להוציא ממנו מספר מרכיבים מהותיים שיכולים לכוון אותנו אל עבר תשובה לשאלה "מה היא אהבה?"

שלי מתחיל את המאמר במילים האלה:

"מה היא אהבה? שאל את החי מה הם החיים; שאל את הסוגד מה הוא אלוהים?"

כאן הוא מעלה את הבעיה שאנחנו העלינו בפרק הקודם – שאהבה היא לא דבר שאפשר להגדיר, אבל משיב על בעיה זו בכך שהסוגד לא צריך לדעת מה הוא אלוהים כדי לסגוד, והחי לא צריך לדעת מה הם החיים כדי לחיות.

לאחר מכן שלי ממשיך בתיאור הבעיה הקיומית הנובעת מתפיסת העולם הרומנטית המעמידה את הסובייקטיביות במרכז. אני רואה אנשים והם נראים לי דומים לי, אך כשאני מנסה לדבר איתם על העולם הפנימי שלי, נראה כאילו שאנחנו מדברים בשפות שונות.

במקום הזה פתאום הבחנתי במבטיהם המזוגגים של תלמידי. אחרי עשור באקדמיה, משפטים כמו "מה ששלי מדבר עליו הוא הבעיה הסובייקטיבית" נשמעים לי ברורים והגיוניים, אבל לתלמידים שנחשפים פעם ראשונה למשפט כזה ולמאמר כזה מוזר כמו של שלי, כדאי להסביר קצת את משמעות הביטוי הזה.

לשם כך ביצעתי תרגיל בכיתה. בחרתי תלמיד ושאלתי אותו "מה אתה רואה דבר ראשון כשאתה קם בבוקר?" התלמיד תיאר את הקיר והארון והחלון המופיעים בחדרו בכל בוקר מחדש. תלמידים אחרים מיהרו לשתף שגם אצלם בחדר יש קיר וארון וחלון. אז הסבתי את תשומת הלב של הכיתה לכך שלכל אחד מאתנו יש חלון וקיר וארון שונים. כשהתלמיד תיאר את חדרו, כל אחד מיהר לצייר בדמיונו את חדרו שלו, כאשר, למעשה, לכל אחד חדר שונה, ולמעשה עולם שונה לחלוטין אליו הוא מתעורר בכל בוקר.

אנחנו לא יכולים שלא לשכוח את העובדה הזו ביום יום – כשאדם אומר את המילה "כלב" אנחנו מבינים על מה הוא מדבר, ולא עוצרים לרגע לחשוב על כך שהתמונות בראשו התואמות למילה "כלב" שונות לחלוטין מאלה המופיעות בראשינו. זו הבעיה הסובייקטיבית בקצרה ומי שמכיר בה במלוא כובד המשמעות שלה, לא יכול שלא לחוש את הבדידות והניכור ששלי מתאר בראשית מאמרו.

אבל כאן נכנסת האהבה כפתרון מקורי לבעיה המטאפיזית הזו. האהבה עבור שלי, היא המקום שדרכו אני יוצא מהכלא הסובייקטיבי שלי ונפגש עם אדם אחר. אדם שיכול להבין אותי, לקבל את עולמי ולאשר אותי.

"למה זה כל כך חשוב שמישהו "יאשר" אותי?" שאל אחד התלמידים המבריקים. והוסיף – "תגיד לי מה הקשר בין אישור לפילוסופיה?"

למרבה המזל השפה העברית באה לעזרתי. "אם מישהו מאשר אותי", השבתי לו "אז אני..." כאן חיכיתי שהכיתה תשלים את המשפט – "מאושר!".

האם זה מקרי? או שמא מסתתרת כאן פרשנות מרתקת למשמעות האושר. אדם רוצה להיות מאושר. הוא מחפש זאת בהנאה, או במנוחה, בשקט או במוסיקה, והנה בא אדם אחר ומאשר אותו. אותו ואת העולם המוזר הזה שנחשף מעיניו. והנה האדם מאושר. כדי להשלים את התמונה שאלתי את הכיתה – "אם אני רוצה להיות מאושר – מי הכי חשוב שיאשר אותי?" – אני. תראה לי אדם שמאשר את עצמו ואראה לך אדם מאושר.

שלי עוד מרחיב את היריעה ורואה באהבה כ"קשר והאישור המחבר לא רק אדם לאדם, אלא לכל דבר קיים".

האהבה היא הדלת אשר, בפותחנו אותה, אנו יוצאים מעולמנו שלנו ונכנסים אל תוך העולם. בלי החוש הזה הטמון בתוכנו אין לנו דרך להשתחרר מהבעיה הסובייקטיבית. אדם יכול לספר לי רבות על עולמו, אך אם אני אתרגם כל מילה שהוא אומר לשפתי שלי – האם באמת שמעתי את דבריו?

לפי שלי, לעולם ישנו איזו תואם סודי עם ליבנו "זו הנקודה שאין לראות ואין לתפוש אשר אליה נוטה האהבה" .

אז מה היא האהבה הרומנטית? או - מה האהבה היא כן? ראשית מדובר ברגש, שכן זה הוא עולם הרומנטיקה שבו הרגש מחליף את השכל. שנית מדובר בחיבור עם אחר. מישהו שאני יכול לחלוק איתו את חיי ואת עולמי הפנימי. מישהו שיאשר את העולם שלי ובזאת יעשה אותי מאושר. האהבה לפיכך היא חיבור. כתכונה הטבועה בנו היא יכולה להיות לא רק חיבור עם אדם אחר, אלא עם העולם כולו.

נכון. זו אינה הגדרה, אלא תכונות של דבר שאין להגדיר. כמו לומר על האל שהוא חנון ורחום, מבלי לדעת מי הוא האל הזה שעליו אנו מדברים.

אז יש לנו עכשיו מושג לגבי מה זה אהבה, אבל – איפה אפשר למצוא אותה? על כך בחלק הבא.

מה זאת אהבה? 2. מה האהבה היא לא?

בתחילת השיעור הראשון, כתבנו את המילה "אהבה" במרכז הלוח וניסינו להגדיר אותה באמצעות רצף אסוציאציות ומחשבות על מודלים או ייצוגים מוכרים של אהבה. במהלך התרגיל הזה, שהעלה הרבה רעיונות, נכנס מנהל בית הספר להודיע הודעה חשובה בפנים זועפות. לאחר שהוא הודיע את הודעתו ביקשתי שאם כבר הוא מפריע לנו בשיעור, שיגיד לנו לפחות מה היא האהבה.

המנהל אמר, כפי שצפוי מאדם שמודיע הודעות בפנים זעופות, שהאהבה היא פעילות של ניורו-טרנסמיסטורים במוח המפעילים מספר הורמונים כגון דופאמין וסראטונין. הודיתי לו על טעותו והסברתי לתלמידים שבמהלך השיעור נוכיח את הדעה הנפוצה הזו כשגיאה. אבל לפני כן, ביקשתי שנדבר על ייצוגים של אהבה בתרבות.

עתה הופצצתי על ידי רשימה גדולה של סרטים, סדרות וטלנובלות כולן מספרות את אותו הסיפור: זוג מתאהב, נתקל בקשיים, מתגבר על הקשיים האלה וכך האהבה מנצחת. לא עבר זמן רב ורומיאו ויוליה נכנסו למרכז הבמה.

נשאלת השאלה – "האם רומיאו ויוליה אהבו זה את זו?"

לכאורה מדובר בשאלה רטורית, במיוחד כאשר אנחנו מדברים על סיפור האהבה המפורסם ביותר בהיסטוריה, שהיווה מודל לכל אותם סיפורי "אהבה מהסרטים". אבל – וכאן הפניתי את השאלה לתלמידים – איך יוליה הייתה מגיבה אם רומיאו היה נוטה להפליץ? ומה אם יוליה הייתה נוחרת בלילה ומפריעה לרומיאו לישון? למרבה המזל שני הנערים האלה התפגרו לפני שהם זכו לגלות את התשובות לשאלות האלה.

הבעיה הזו מעלה את הדבר החשוב ביותר לגבי האהבה – האהבה של רומיאו ויוליה, כמו כל סיפורי האהבה של הסרטים היא תמיד לקראת – לקראת התממשות, לקראת החיים, לקראת המוות. היא לעולם לא מתרחשת או מתמשכת או מתממשת. רומיאו ויוליה מתים מכיוון שאין להם ברירה אלא למות. שכן, אם לרגע נראה את אהבתם לאור היומיומיות של החיים, בועת האהבה הזו תתפוצץ בשנייה.

המודל של רומיאו ויוליה הוא מודל בסיסי המייצג את כל תמונת האהבה של המאה ה14-15. בעולם שבו נישואין היו עניין עסקי בין משפחות, לאהבה נותר מקום רק אצל האיכרים ופשוטי העם. אבל אלה, על פי רוב, לא ידעו קרוא וכתוב ולכן השירה שהגיעה אלינו מהתקופה היא זו של המעמד הגבוה – המעמד שעבורו האהבה היא דבר שרוצים בו, אך לא חיים איתו.

זו הייתה האהבה החצרונית (מלשון חצר המלך – המקום שבו המלך העסיק את האצילים כדי שאלה לא יתעסקו עם האיכרות). זו הייתה תקופת שירת הטרובדורים, העידן שהביא לנו את התמונה של האיש עם הגיטרה מתחת לחלון.

בשירת הטרובדורים, כמו גם ביצירות אחרות מהתקופה, כמו רומיאו ויוליה, או טריסטן ואיזולד, אנו פוגשים שוב ושוב באביר המוכן למות למען אהבתו, בזוג המעדיף למות יחדיו מאשר לחיות בנפרד. בקיצור – כולם מוכנים למות בשביל האהבה, אבל אף אחד לא מוכן, ולא יכול, לחיות בשבילה.

הסיבה היא שבשביל לחיות בשביל האהבה, אדם צריך להיות מוכן לוויתורים הרבה יותר גדולים מאשר רק חייו. וויתורים על דברים כמו מעמד ונכסים, דברים כמו ירושה ונדל"ן. אף אחד לא היה מוכן באמת לחתור תחת הסדר הקיים והשמור מזה אלף שנים של ימי ביניים, ולכן אף אחד לא ממש עשה זאת.

ראו לדוגמה מה קרה עם אבלאר ואלואיז שאהבתם מכשפת אותנו מהמאה ה12 ועד היום. הם באמת חיו ביחד, התווכחו ביחד, רבו והשלימו יחדיו. ובשביל חיי האהבה שלהם, שניהם סיימו מבודדים במנזרים שונים, עצובים, שבורים ובמקרה של אבלאר, גם מסורסים.

כמה קל לומר – "אלחם בדרקון למענך!", או "אקריב את עצמי על מזבח אהבתינו"? הרבה יותר קל מלומר – "תנוחי מתוקה, היום אני אשטוף כלים ואזרוק את הזבל".

אם רומיאו ויוליה היו חיים, הם היו מנודים מהחברה אותה הכירו. מנודים ממשפחותיהם ומירושתם. רומיאו, כבן למשפחה נכבדה, לא למד מעולם מקצוע שיוכל לשרת אותו בעולם של המעמדות הנמוכים. בהנחה שהוא ידע קרוא וכתוב, ייתכן והוא היה יכול למצוא עבודה כלבלר מזדמן, מכין מכתבים או פניות לבית משפט בעבור אלה שלא יכולים לעשות זאת בעצמם. אבל אותם אנשים גם לא מסוגלים לשלם כראוי בעבור עבודה מסוג זה. בכל אופן, יש לזכור שרומיאו הוא נער מתלהם בן ארבע-עשרה. צעיר מדי ופזיז מדי בשביל למצוא כזו עבודה. אם נטל הפרנסה היה נופל על יוליה, נערה יפה ללא גיבוי כלכלי. במציאות כזו, הסיכויים אומרים שהיא יוצאת בלילות למכור את גופה. האם רומיאו אהב אותה עד כדי כך שאהבתם תנצח מבחן שכזה?

מסיבה זו, האהבה החצרונית לעולם לא הייתה יכולה להתממש. זו אהבה שאין לה סיכוי, שכן ברגע שהיא מתממשת – היא מתפוגגת. זו הסיבה שהסופר האופטימי שבחר לסיים את סיפורי האהבה שלו עם שני האוהבים חיים, סיים במילים "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה". הסופר יודע שהחלק הזה ה"והם חיו..." הוא הוא האהבה, אך ידו אינה משגת לכתוב את הסיפור הזה – הסיפור האמיתי על אהבה.

כל הסיפורים האלה, על זוגות מתפגרים ונסיכות מתחתנות, על אישה יפה וגבר עשיר, על דרקונים שחוטים ומגדלים גבוהים, אינם מספרים על האהבה. הם מספרים רק, אולי, על ההתאהבות. אותו רגע חולף וזמני של התרגשות ראשונית, של הקסם שבמפגש, של הסוד שבאפשרות. הם מספרים את הסיפור של הניורו-טרנסמיטורים שעל-פי המדע המודרני לא יכולים לפעול בצורה זו יותר משלושה שבועות.  

אין ספק שרומיאו ויוליה התאהבו אבל האם הם אהבו זה את זו?

כאן יש מקום להבדיל בין שני מושגים שונים – האהבה וההתאהבות. ההתאהבות היא ראשונית, זמנית וחולפת ואילו האהבה? אם היא יכולה להיות משהו, היא חייבת להיות. להיות דבר קיים. זכרו שאנחנו בשיעור פילוסופיה, אנחנו עוסקים במה שישנו.

בתחילת השיעור ניסינו ללא הצלחה להגדיר את האהבה, אבל אולי האהבה היא לא דבר ששוכן בתוך גדרות של הגדרה? ואם לא ניתן להגדיר דבר מה – האם הוא לא קיים? אם כך אז מה הם החיים? מה היא החירות? מה הוא המושלם? האם זה יהיה נכון ללומר שמושג שאינו ניתן להגדרה אינו קיים? וודאי שלא.

לסיכום, לעת עתה איננו יודעים מה היא האהבה, אבל אין לנו ספק לגבי מה היא לא – האהבה היא לא שאיפה לדבר מה שלעולם לא יתממש. היא לא מסתכמת בהתאהבות. היא לא זמנית וחולפת. האהבה היא לא מהסרטים - היא מהחיים. האהבה היא לא משהו שמתים בשבילו, אלא משהו שחיים בתוכו.

בפרק הבא נמשיך אל הרומנטיקה, ונתחיל לראות מה האהבה היא כן.

מה זאת אהבה? 1. הקדמה

לפני שנתיים חלמתי חלום. ובחלום התעוררתי בבוקר שמח ומאושר – כי היום אני הולך לעבודה! קפצתי מהמיטה, צחצחתי שיניים, התקלחתי והתגלחתי במהירות, בנחישות ובשמחה – כי היום אני הולך לעבודה! לאחר מכן התלבשתי ושתיתי קפה בחפזה, מעל הכיור, ממהר לצאת – כי היום אני הולך לעבודה! כשהייתי כבר באוטו, בדרך לעבודה, התחלתי לתהות – מדוע לעזאזל אני כל כך שמח ללכת לעבודה? ובעצם – איפה אני עובד?

יש להעיר שמתוך שבע-עשרה השנים שבהן אני לוקח חלק במעגל הפרנסה, חוויה זו הייתה עבורי נדירה מאוד, וגם אם היו מקרים שבהן שמחתי לעבוד, או נהניתי במקום העבודה שלי – האושר הטהור הזה שחשתי בחלום היה זר עבורי כמו להסתכל על העולם מעיניים של אחר.

לאחר הנסיעה לעבודה המסתורית מצאתי את עצמי מול דלת. כשפתחתי את הדלת מצאתי שהיא מובילה לכיתה.

החלום נגמר שם. באותה שנה נרשמתי ללימודי הוראה באוניברסיטה העברית בתכנית מרוכזת המשלימה את כל הדרישות לתעודת הוראה בתוך שנה אחת. למרות שבשנה הזאת גם זכיתי לגדל ילדה מקסימה וגם לעבוד בערבים, שם, בין הכיתות של האוניברסיטה לכיתות בית הספר, ביליתי את מרבית השנה האחרונה.

במסגרת ההשתלמות המעשית זכיתי ללמד פילוסופיה בכיתה י' בבית הספר 'דקל וילנאי' שבמעלה אדומים. הכיתה הייתה מקסימה ומחברתם למדתי המון על הוראה, על פילוסופיה  ובעיקר על החיים, כפי שהם משתקפים מעיניהם של נערים הניצבים על סף העולם. ספנים לעתיד העומדים על החוף ומביטים בהשתאות על האופק הימי הנפרש לפניהם, ועל כל ההרפתקאות שהוא מבטיח.

לימודי הפילוסופיה היו מורכבים משתי חטיבות: חטיבה אחת של לימודי אתיקה: בהם למדנו את התורות המוסריות של ג'ון סטיוארט מיל ועמנואל קאנט וחטיבה נוספת שנאמר לי שתוכנה נתון לבחירתי.

במקור, הכנתי מערכת לימודים שנתית סביב רעיון "האני" (אשר את ראשי הפרקים שלה ניתן למצוא במאמר שלי "קיצור תולדות הסלפי") ומאוד התאכזבתי לגלות שעלי להקריב חלק נכבד מהשעות שניתנו לי בחברת הנערים והנערות ללימוד האתיקה. אך, לאחר שראיתי כיצד הנושא הנלמד עורר בהם רגשות עזים ופתח בכיתה דיונים סוערים על דברים כמו המתת חסד, אונס וזנות, על עבדות וגזענות, למדתי עד כמה חכמה הייתה המנחה שלנו, אשר התעקשה (למרות הפצרותיי) שנלמד את החטיבה הראשונה.

לאחר מכן הגיע הזמן להעביר את החטיבה השנייה ולמרות שהייתה לי תכנית מוכנה ללימוד מושג ה"אני" החלטתי לאמץ רעיון שלמדתי עשור לפני כן, כאשר עבדתי כמנהל ספריה בבית הספר היסודי "יאנוש קורצ'אק" שבגבעה הצרפתית. שם, מלבד להיות אחראי על העבודה השוטפת של הספרייה, העברתי שיעורים שונים לכיתות בית הספר. במסגרת זו, מתוך המפגש עם הילדים המתוקים של בית הספר, התפתחו להן הראשונות שבאגדות האמתיות שלי.

הרעיון שאימצתי לכיתה היה להעביר את בחירת הנושא אותו נלמד לידי התלמידים. ב'יאנוש קורצ'ק' הילדים היו מחליטים איזו אגדה הם רוצים לשמוע (מתוך מבחר שהכנתי מראש), ב'דקל וילנאי' העברתי אל התלמידים את הבחירה לגבי איזו חטיבה הם רוצים ללמוד. 

האפשרויות היו:

א. "אתיקה ב' – צדק חלוקתי", בה היינו ממשיכים את נושא האתיקה תוך התייחסות לדיון העכשווי שבין ג'ון רולס ונוזיק סביב שאלת הצדק החלוקתי.

ב. "תורת ההכרה" – על העולם המוכר לנו ועל הקשר בינו לבין העולם המופיע בחושינו.

ג. "אני" – על שאלת האותנטיות מרוסו, דרך קירקגור, היידגר, סארטר ובובר.

ד. "אהבה" – נושא לימוד שהועלה על ידי התלמידים, אשר לא היה לי מושג כיצד להעביר אותו.

לאחר הצבעה דמוקרטית בשני סבבים, הנושא "אהבה" נבחר ברוב מוחץ של קולות, תוך התנגדות של שתי ילדות נפלאות שהתעקשו ללמוד על ה"אני", מכיוון "שאנחנו נמצאים בגיל כזה שאנחנו לא ממש מכירים את עצמנו ולא יודעים מה אנחנו רוצים להיות".

ההחלטה נפלה ואני נותרתי עם הזמן שנתנה לי חופשת הפסח להבין איך בדיוק אפשר ללמד נושא שבאופן מסורתי מדברים עליו כאילו אי אפשר להבין אותו, שלא לדבר על ללמד אותו או לנסח אותו במילים.

התוצאה הייתה סדרה של ארבעה שיעורים שבמהלכם למדנו:

1.      מה אהבה היא לא?

2.      מה היא כן?

3.      איפה אפשר למצוא אותה?

4.      איך אפשר לשמור עליה?

עכשיו, אחרי שסיימנו ללמוד את החטיבה הגעתי למסקנה שהתהליך שנוצר כאן, והיופי של התוצאה הסופית הופכים את התוצאה למעניינת מספיק כדי להעלות אותה על הכתב.

ירושלים של מטה - 204 - הכתובת על הקיר

בפרק הרביעי של העונה השנייה, רן הולך למוזיאון נחום גוטמן לחקור כתובת מוזרה שנמצאה על קיר המוזיאון במהלך שיפוצים במקום. הכתובת הייתה "ירושלים של מטה" ומה שרן גילה במחקרו חשף קרב ענקים על אופיה של היהדות הציונית שנמשך למעלה ממאה שנה.