התרבות שלנו מכירה הרבה סוגים של הליכה כפעולה דתית. עליה לרגל, בצורותיה השונים, היא תנועה כזו. כמו גם יציאתו של הנער הספרטני לבדו אל הטבע הפראי לשרוד את דרכו ולשוב כבחור צעיר. אבל, בעוד שבדוגמאות האלה יש מידה של הליכה כפעולה דתי, ההגעה ליעד והשיבה חזרה חשובים בהם לא פחות. לצד אלה יש סוג נוסף של הליכה כפעולה דתית, ההליכה של סוקרטס עם תלמידיו בתוך ומחוץ לאתונה, הליכתו של הנזיר הבודהיסטי בגנו שעוטר בקפידה להשכיח ממנו את עולם הסבל עליו הוא מנסה להתגבר, הליכותיו של בטהובן בגנים של ווינה כשבראשו מתלהמת סימפוניה שעוד לא נכתבה. אני כותב את המילים האלה מכיוון שעכשיו, משחלפו להם מספר ימים מאז אותה הליכה בטיילת הפרחים של מונטריי, אני עדיין מרגיש כאילו הליכה זו שינתה את חיי. אינני יכול להצביע על זה, אבל חוויה דתית, כמו אלה שתיארתי קודם לכן, יכולה להיות מודל מוכר שעל פיו אהיה מסוגל להצביע אל עבר הדבר הזה.האם אי פעם שאפתם שאיפה של אוויר שלא רציתם שתיגמר? משהו כמו מה שקורה לאדם שעה אחרי שהבין שהתאהב. כך היה המעבר מאותו שביל קטן אל עבר הטיילת. משמאל האגם נע ללא גלים, כמו מכבד את השקט הראוי למקום כזה, שורות קטנות של גפן מחולקות ליקבים קטנים ופרטיים וענבים שחורים ושמנים דורשים להיקטף. אכן, אחרי שהתקדמנו מעט, ראינו שורה של דליים מסמנת את המקום שאליו הגיעו שוכני השכונה, אחריו היו הגפנים עירומים וממתינים לסתיו הבא. אפשר היה לגמור את הקציר הזה ביום, ארבעה אנשים היו יכולים להוריד את הכל בשעתיים שלוש, אבל לא. בעלי היקב השאירו את הדליים כך, אחרי שרק חצי העבודה נגמרה. משום שמחר גם מבקש תעסוקה, ואיזו תעסוקה יכולה להיות נעימה יותר מיציאה אל השמש הסתווית עם דלי ומזמרה קטנה וענבים? לעזאזל אם זה היה חלק מהיום שלי שהייתי מושך אותו יותר, ניגש לכל גפן קטן מרים את אשכולותיו בידי, נוצר את החיים האלה כאילו ששום דבר בהם לא חולף, או, כמו שגיתה אמר, "כל אשר נמוג הוא מציאות".
השביל התעקל מאחורי פניה רכה ואז, אחרי עשרים דקות של הליכה מוקסמת, הבנו שלא הלכנו בטיילת בכלל, אלא רק בשביל המוביל אל הטיילת. האגם עוד נותר מימיננו בשקט המכובד שלו, אבל הפעם, בנינו ולבינו הוצבו בזה אחר זה עצים שונים, כל אחד מהם מספר את סיפורה של הארץ האקזוטית שממנה הוא יוּבא בדיוק לכאן. בין העצים עדניות גדולות מליאות בפרחים בכל צבע ובכל צורה, שדומה היה שהן נשתלו בידו של ארכיטקט, הסתירו פה ושם ירדה לכיוון האגם, פה בשביל מעגן קטן לסירת משוטים זוגית, שם בשביל ספסל קטן שממסגר את ההרים, בצידו השני של האגם, בזווית הייחודית שלו.
כך הלכנו, אשתי בעיניים בורקות דוחפת את העגלה שבה שכבה לה ביתי, לא ישנה אלא פשוט מסתכלת, ואני. פתאום הרגשתי טיפה של מים על הלחי שלי, הבטתי בשמים והשמש הביטה בי בהסרת אחריות. לא ירד גשם, פתאום הבנתי שמקור הלחות הזו זה אני. שאני בוכה. שאני בוכה מרוב שקט, ויופי, ושלווה, ואהבה, ואושר, וזכות פשוט להיות פה, ופשוט זכות להיות.
מעולם לא בכיתי כך. בלי שום השפעה על הנשימה או הנחיריים. רק דמעות שקטות המתקבצות להן בזו אחר זו בזוויות העין וזולגות על הלחי. עד כה הזמן עבורי היה דבר יקר שזכיתי, כמו כולם לקצבה קצרה מאוד שלו, אם אופציה לקיצור שירות בכל פינה. דבר שכל שימוש בו מכיל מידה של בזבוז, אם לא בזבזנות. משהו שצריך לנצל ולחלוב ולהספיק בו כמה שיותר. ואילו עכשיו פתאום זה הכה בי שהזמן הינו דבר יקר ושזה אני שזכיתי בו, ושהוא קצר, קצר מדי תמיד. ולכן אסור למהר בשימוש בו, אלא לנסות ללקט ממנו את המיטב, לא לחשוש מהבזבוז שלו, לחגוג אותה. לא לרוץ במאמץ אל עבר היעדים הבאים, אלא לעשות ג'וגינג אל היעד הבא ואז אולי להדליק סיגריה, אם זה מה שבא לך.
בדקתי כמה יעלה לגור כאן, מצאתי שהבית הזול ביותר עלה עשרים מיליון שקל. עוד לא, אולי, הלוואי, בפנסיה. אולי עד אז המחירים ירדו, או שאני אתעשר.
מצד ימין של השביל, גדרות של מטפסים חצצו בנינו לבין גינותיהן של הווילות שהתחבאו מאחור. פתאום ראינו שבכל גינה כזו ניתן היה למצוא מטע קטן של קקאו שגודר על ידי גדר נמוכה. בניגוד לדשא שפשט בגינות למטע הונח מצע של ענפי עצים לחים. כי גם לאגוזי קקאו מותר פה ליפול אל מותם בשלווה. לפני שיהפכו אותם לקוביות רכות של אלוהים.
על מרפסת קטנה מעלינו ראינו אשה מבוגרת שותה כוסית של רוזה ומביטה בשמש השוקעת, מולה היה מונח פסל יווני קטן של נימפה רוקדת, מי יודע אולי בצעירותה היא שימשה המודל לפסל הזה. עניינו נפגשו, חששתי לרגע שאני הברברי הפולש שנכנס לה למסגרת הקבועה של הערב, אבל היא רק חייכה והנהנה לשלום באמירת "ערב טוב" שלא הייתה צריכה מילים.
השמש שקעה ואנחנו הגענו לסוף הטיילת עם בטריות של שקט מלאות עד גדותיהם. מעניין כמה זמן ייקח לחיים בבית שלנו לרוקן את הסוללות האלה, יומיים? ואולי שנה?
השקט נעלם והוחלף על ידי הקול השוקק של מרכז מונטריי, קזינו גדול קידם את פנינו, כי פאק איט אולי יש פה מישהו שרוצה להמר. אין סכנה, כאן יש לכולם יותר מדי להפסיד. אחריו הופיעו להן מסעדות ומזרקות ושמחת חיים של עיירת נופש שחיה כאילו אין מחר. בתכנית המקורית היינו אמורים בערך עכשיו לחפש מסעדה לארוחת הערב אבל יצאנו מהטיילת ,אחרי שעתיים וחצי של הליכה, שבעים.
היה לנו עוד יעד אחד, אחרי עיקול נוסף ניצב שם בגובה שלושה מטרים, פסלו של פרדי מרקורי. לקראת סוף חייו כשהמערכת החיסונית שלו החלה לההרס לחלוטין. מרקורי בחר לעזוב את הקריירה שלו מאחור ולבוא לכאן, למונטריי, כדי להחלים. ואם יש מקום שבו ניתן יהיה להחלים מאיידס, מונטריי זה הימור טוב. האנשים כאן כיבדו אותו ואפשרו לו ללכת ברחובות כאילו הוא לא הזמר הכי גדול בעולם באותו הזמן. במונטריי הוא היה כמו כולם, עוד אחד שבא לכאן בשביל לחיות. הוא התאהב במקום כשהלהקה באה לכאן במסגרת פסטיבל הג'ז של מונטריי להקליט את אלבומם החדש JAZZ, ששינה את קוויין ואת עולם המוסיקה ללא היכר. קווין קנו את האולפן ההוא במונטריי והמשיכו להקליט כאן עוד שבעה אלבומים. עד היום חוגגים בעיר את "יום פרדי מרקורי" ובתשיעי בספטמבר הקזינו עורך בכל שנה מסיבת יום הולדת גדולה לכוכב הרוק שהפך למלך הפופ לפני שמייקל ג'קסון היה לבן.
קווין מעולם לא היו כוס התה שלי במיוחד, אם נשים בצד את רפסודיה בוהמית שלהם, אבל לאשתי הייתה תמיד שמורה פינה חמה בלב בשבילם. כנערה ספורטאית היא נהגה לשמוע את We Are The Champions לפני תחרויות ולנצח בכיף. חשוב להוסיף שפרדי מרקורי לא גילה את מונטריי, הוא פשוט התאהב בה. איך אפשר שלא? לפניו אנשים כמו נאבוקוב, סטרווינסקי ואפילו טולסטוי, בחרו לחיות כאן פרקים מחייהם. אחרי, כמובן, שארנקם אפשר זאת.
מכאן הלכנו דרך הרחובות הראשיים של מונטריי אל עבר תחנת הרכבת. השמש כבר ממש החלה לשקוע ורצינו שהילדה תישן טוב לקראת מחר. כשהגענו לז'נבה עצרנו במקדונלדס לארוחת הערב. אחרי כול הטוב הזה, צריך משהו שיאזן קצת את המערכות.
היה שלום לך מוטריי, לא אשכח אותך כל עוד אני נושם אוויר פחות טוב משלך. את לימדת אותי שזמן זה עניין של גישה, ושחיים זה לא אסופה של יעדים, אלא דרך ארוכה ויפה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה