אני המשורר ההולך תמיד עם מחברת
ולעולם לא עם עט.
כך תמיד קורה לי שדווקא
כשההשראה שורה עם
בשורה או שירה או שורה
אני יוצא אל העולם
בחיפוש אחר כלי כתיבה
ופוגש זרים
ופוגש זרים
כשהם רואים אותי כך
עם ברק של טירוף מאושר בעיניים
ועל מצחי חרוט - חירות,
הם מתחילים להאמין שהמשוררים
חיים בתוך סוג של חופש
ומתחילים לתהות מה אם?
מה אם הייתי נשאר בלהקה?
מה אם לא הייתי חותך מהנבחרת?
מה אם הייתי נרשם לתואר המעניין במקום לזה היעיל?
מה אם הייתי מסרב לתוספת שכר בתמורה לתוספת אחריות?
מה אם הייתי מביא ילדים לעולם?
מה אם הייתי משורר?
מה אם לא הייתי נכנע לחרדה?
אז הם עוזבים את כל נסיבות החיים
ויוצאים לתור אחר מסיבות החיים.
מפסיקים לרדוף אחר התוצאות
ומתחילים לעקוב אחר התופעות.
אז גם הם,
כמו משוררים,
שוברים שורות.
אני המשורר שתמיד הולך עם מחברת
ולעולם לא עם עט.
את שירי לא אכתוב לעולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה