חושב בקול

למה אני כותב כל כך הרבה? למה אני מפרסם טקסטים שיש בהם שגיאות כתיב? למה אני לא עובר על הדברים שאני מפרסם? למה אני לא מסיים פרויקט אחד לפני שאני מתחיל חדש? למה יש לי תמיד ארבעה ספרים שאני כותב במקביל ושלושה ספרים שאני קורא במקביל? למה אני לא עוצר לרגע ומסיים משהו? את התיזה? את הרומן? את הספר שלי "אגדות אמתיות" שכמעט מוכן? אני חושב שהגיע הזמן להתייחס לדברים האלה.

בקשר לשגיאות הכתיב, הייתי יכול לספר לכם על הדיסלקציה שליוותה אותי כל החיים. על איך בחטיבה הגשתי מבחן שלם הפוך לחלוטין. בכתב מראה. ולא שמתי לב לזה בכלל. איך הייתי עוצר לפני שאני כותב משהו וכותב בפינה את האותיות ג' וז', ובוהה בהן עד שהייתי נזכר בצד הנכון של האותיות. הייתי יכול לספר על הקושי שתמיד היה לי להתרכז בכל דבר למשך יותר מדקה. על העובדה שלא ידעתי שאני צריך משקפיים עד כיתה ח' ואיך שגם אחר-כך הייתי מתבייש להרכיב אותן והעדפתי לשבת בכיתה מאחורה בשקט ולא לראות מילה ממה שכתוב על הלוח. או על העובדה שלא קראתי ספר עד גיל 19. 

הייתי יכול לתרץ את זה בקטע פיוטי. שקראתי איך קולרידג' אמר שכדי שהוא יוכל לכתוב את היצירה הגדולה שלו, הוא צריך להקדיש עשר שנים לקריאה ועשר שנים לכתיבה. ואיך אני הקדשתי עשר שנים שבהן לא קידמתי ולא פרסמתי שום דבר שכתבתי. רק כתבתי רשימות על גבי רשימות עד שהרגשתי שאני יכול להתחיל.

הייתי יכול לתרץ את זה בכך שיש לי בעיה עם לסיים דברים, ולקשר את זה לטראומה שאני סוחב מאז טקס הסיום של התיכון בו ניסיתי להתבדח עם ליצן והוא נתן לי אגרוף בפרצוף בתגובה ואיך לא העזתי להראות את הפרצוף הנפוח שלי בשבוע שאחרי-כן ולא הלכתי למסיבת הסיום של התיכון שלי. להראות איך זה מתקשר לעובדה שלא הלכתי לטקס קבלת התואר הראשון שלי. ולא לתואר השני. ולא לקבלת תעודת ההוראה.

הייתי יכול להבכיין עם תירוץ כמו "גדלתי בקטמון עם השם אוחיון" ובגלל זה המערכת כל הזמן הכשילה אותי ולא הבינה את הצרכים שלי וסתם הניחה שאני עוד ערס מטומטם שאין טעם לנסות לעזור לו.

או להסביר את הצורך בכתיבה בזה שאמא שלי עובדת סוציאלית ובבית תמיד הייתי צריך "לדבר על זה" בכל פעם שמשהו היה לא בסדר, ושעכשיו, באקט פבלובי אני מוציא החוצה כל פעם שמשהו בפנים לא מתיישב.

הייתי יכול להסביר את זה בכך שאני פשוט עצלן, ושאני כותב מתוך תחושה של מחויבות כלפי הקוראים שלי. שאם לא הייתי מתחייב בפניהם הייתי נשאר עם רשימות על גבי רשימות של רעיונות לספרים ולמחקרים.

הייתי יכול להסביר שאני פשוט סטלן, ושאני שם זין על השגיאות כתיב ואני פשוט עף על עצמי בכל פעם שיש לי רעיון בינוני. 

הייתי יכול להגיד שאני פשוט חושב שאני גאון שכל דבר שיוצא לו מהיד זה זהב טהור שזכות לכולם לקרוא.

הייתי יכול להסביר את זה בקטע פוסט-מודרני, שהבלוג שלי הוא שולחן העבודה שלי, המגרה החדשה אם תרצו ושאני רוצה שהתוצר הסופי יהיה תוצאה של דיאלוג עם הקורא.

אבל כל זה לא נכון.

כן. תמיד הייתה לי דיסלקציה אבל מתוך בושה הכרחתי את עצמי להתגבר עליה, ובכל משפט שאני כותב האצבע לוחצת על מקש הbackspace יותר משהיא לוחצת על הspace. תמיד היו לי קשיים בריכוז אבל במהלך התואר הראשון עשיתי לעצמי תרגילי קריאה אינטנסיביים כדי להתגבר עליה. הייתי מניח חמישה ספרים בערימה ויושב שעות קורא פרק מאחד ומחליף לשני. גם אם הייתי בוחר לשים את המשקפיים, רוב הסיכויים שהייתי עדיין מתרכז במחברת שלי וכותב בה דברים שלא קשורים בכלל לשיעור. נכון, לא קראתי ספר עד גיל 19, אבל בגיל 22 סיימתי תואר בספרות ופילוסופיה ולכן הטסקטים הראשונים שעיצבו את רוחי היו של הומרוס, גיתה, דיקארט, אפלטון, שלי, שלונסקי, עגנון ועוד רבים אחרים. למעשה הספרים ברשימה "יצירות המופת בספרות המערב" הם הדבר הראשון שקראתי בחיים שלי.

נכון עשר שנים לא קידמתי ולא פרסמתי כלום, אבל כתבתי ארבעה קבצי שירה, שלושה אוספים של סיפורים קצרים, שתי נובלות, שלושה מחזות ואת כולם גנזתי כבוסר.

גדלתי בפת עם השם "אוחיון" אבל סבא שלי פרופסור, וסבתא שלי דוקטור, ואבא שלי עובד באוניברסיטה מאז שהייתי עובר ואין שום מקום בעולם הזה שמרגיש לי כמו בית כמו האוניברסיטה העברית. ובבית הספר התייחסו אלי כמו אל ערס בגלל שרוב היסודי ותחילת החטיבה הייתי בעיקר משחק כדורגל והולך מכות. אבל אז גיליתי שיש בעולם בנות וכל הדברים האלה הפסיקו מיד לטובת מטרה נעלה יותר.

זה נכון שאני לא יכול להחזיק כלום בבטן אבל בגלל אני חופר לאשתי ולבת שלי על כל דבר קטן שעולה בתוכי. 

כן אני עצלן וכן חלק גדול מחיי הבוגרים ביליתי בחברת מטי הכרה, אבל העצלות שלי באה לידי ביטוי בזה שאני כותב במקום לעשות דברים אחרים שאני צריך לעשות עכשיו, ועם סמים מעולם לא היו לי בעיות, מלבד עם סיגריות. הסם הקשה הזה שאני מתעב בכל נשמתי, אבל חוזר אליו כל פעם שיש רגע של קושי.

כן אני מגלומן לא קטן, אבל אני לא חושב שאני כותב טוב. אני חושב שפה ושם יוצאים לי משפטים או שורות בעלות ערך, ואני מאוד אוהב את מה שאני כותב, שלא יהיה לכם בזה ספק. לפחות בשבוע הראשון אחרי שזה נכתב. אבל יש לי מספיק פרופורציה ספרותית כדי להעמיד את עצמי במקום ריאלי על הסקאלה הספרותית - יותר טוב מרוב הזבל שמתפרסם היום, אבל רחוק שנות אור מהגדולים שאני חפץ בחברתם.

קיוויתי שהקוראים שלי יגיבו על מה שאני כותב, אבל מהר מאוד הבנתי שאף אחד לא מגיב באמת על משהו ספרותי שמפורסם באינטרנט, חוץ מדברים כמו "מעולה!", או "ביג לייק". כמובן שהטקסטים שעולים על הבלוג הם טיוטות ראשונות שלא הייתי רוצה שהם יודפסו בתוך כריכה עם השם שלי בשום מצב. כמובן שכל דבר שאני אפרסם יעבור עריכה אינטנסיבית, עד שארגיש שזה ראוי לפרסום אמתי. בנוסף, רוב המחקרים שאני מעלה כאן מתפרסמים בזמן אמת, תוך כדי שאני חוקר אני כותב ורק אחרי שאני מסיים את המחקר על הבלוג, אני יכול למעשה להתחיל לכתוב את הספר ה"אמתי".

אבל, למרות שהדברים האלה נכונים, הם רק חלק קטן מהסיבה האמתית לכתיבה שלי.

למען האמת אני פשוט מפחד. מפחד פחד מוות. מהמוות. אני מפחד שפתאום הכול ייגמר ולא יישאר בעולם הזה שום דבר ממני. אני אוהב את החיים שלי, ואני מתכוון לשמור עליהם בכל רגע נתון, כי אני יודע שיש לי הרבה מה להפסיד, אבל כשזה מגיע לכתיבה, אני יודע שיש לי עוד כל כך הרבה להוציא ואני מת מפחד להתפגר פתאום בגלל איזה שטות כשכל מה שיש לי ביד זה אוסף של רשימות. וזה קשה לי ואני מתבייש במחשבה שהבלוג הזה הוא כרטיס הביקור הספרותי היחידי שיש לי כרגע. אבל כל הזמן יש לי תמונות בראש של אפשרויות בהן אני אקבל איזו מכה בראש או בגב וכל האפשרויות שלי ייגמרו ברגע. ואני לא רוצה לטפל בזה, אני לא רוצה לקחת כדור, או לנהל שיחה עם פסיכולוג, כי עמוק בפנים גם טוב לי עם הפתרון הזה. טוב לי ליצור מתוך הפחד הזה. גם עם למעשה כל מה שאתם קוראים זה בעצם אני, רץ באמוק, בכיוון ההפוך ממה שנמצא כל הזמן לפניי.