גרייס או'מלי, מלכת הפיראטים - מתוך 'אגדות אמתיות 2'

לפני שנתחיל את סיפורנו ברצוני להזהיר אתכן, קוראות יקרות שלי, שהסיפור הבא לא מנומס בכלל. הוא מדבר על אנשים לא מנומסים שעשו דברים לא מנומסים שאסור לאף אדם הגון לעשות. אז, אם את ילדה טובה ומחונכת ואם הורייך רוצים שתגדלי להיות נסיכה יפה וטובה שלא עושה מה שאסור ותמיד מקשיבה למבוגרים, הייתי ממליץ לדלג על האגדה הזו לחלוטין.

גרייס נולדה בשנת 1530, במערב אירלנד, למשפחה הגאלית העשירה ביותר בשבט או'מלי. אביה היה לא אחר מאוון "אלון שחור" או'מלי. אציל מכובד ועשיר שהרוויח את הונו הגדול ממסחר ימי. כשנולדה גרייס, החליט אביה לחדול ממסעותיו הרבים והארוכים ולהנות בחיק משפחתו מההון שצבר. בכל לילה אוון אומאלי היה יושב ליד המיטה של גרייס ומספר לה על מסעותיו הרבים והעל הארצות הרחוקות בהן ביקר עד שהיא הייתה נרדמת. אהובים עליה במיוחד היו הסיפורים על שודדי הים, פושעים מסוכנים שבמקום למצוא עבודה מכובדת, כילו את זמנם בחיפושים אחר מטמון אבוד ובשוד וביזה של ספינות מכובדות.

כל יורד-ים יודע, שמהרגע שטועמים את אוויר הים המלוח ומרגישים את הרוח המלטפת מול נוף כחול ואינסופי, אי אפשר לשכוח את קריאת הים. וגם אם נפנה לו את גבנו הוא יביט בנו מאחור וילחש, בקול גליו הנשברים על החוף, לשוב לזרועותיו.

כך היה גם עם אוון אומאלי, וכשגרייס הייתה בת שש הוא רכן לעברה והתנצל שעליו לשוב אל הים.

גרייס שמחה מאוד ומיד שאלה "מתי אנחנו יוצאים?"

אביה, שידע עד כמה הים בוגדני, לא התכוון כלל וכלל להעמיד את ביתו הקטנה בצל הסכנה. אבל, כשהביט בעיניה הגדולות מציפייה, שפתיו מנעו ממנו מלומר לה את האמת – שהים הוא מקום מסוכן מאוד ובשום פנים ואופן לא מקום לילדות קטנות. במקום זאת, הוא הסביר לה שהשיער שלה ארוך מדי והוא עלול להסתבך בחבלים של הספינה.

האם גרייס וויתרה? לא ולא! היא פשוט גזרה את שערה הארוך והתגנבה לספינה בתחפושת של בן. כשהוריה גילו זאת, הם התפקעו מצחוק ומאותו היום והלאה כולם קראו לה גרייני מאול, או 'הזרע המחוספס מבית מאול'.

כשגדלה גרייס והפכה לנערה, הוריה החלו לדאוג מכך שהיא מבלה את כל זמנה בים על סירתה הקטנה, לומדת את תוואי החוף המשונן והמסוכן של אירלנד ואת אומנויות הספנות במקום להשקיע בלימודיה. היא בכל זאת הייתה נערה מבית אציל, והייתה מוטלת עליה האחריות הגדולה של שם המשפחה המכובד שלה. לכן הם החליטו שהגיע הזמן שגרייס הקטנה שלהם תתחתן.

מכיוון שמשפחת או'מלי הייתה משפחה עשירה ומכובדת, הם לא התקשו למצוא לעלמה חתן ראוי – שמו היה דונל והוא היה יורש העצר לשבט או'פלהרטי העשיר והמכובד.

שתי המשפחות היו שמחות מאוד מהשידוך המוצלח, אבל אף אחד לא היה יותר מאושר מגרייס ודונל בעצמם שמצאו זו בזה נפש תאומה. דונל היה אמנם בן אצולה, אבל הוא היה אדם מחוספס לא פחות מגרייס; התחביב המפוקפק שלו היה לאסוף סביבו צבא של חיילים נאמנים ולצאת לטירות של השבטים השכנים באירלנד ולכבוש אותן.

השנים חלפו. לשניים נולדו שלושה ילדים יפים, גרייס ירשה מהוריה את צי ספינות המסחר שלו ודונל ירש את אדמות משפחתו הרבות והם הפכו למשפחה העשירה ביותר באירלנד. לא היה חסר דבר, והשניים יכלו סוף סוף לשקוע ולהתמסד לחיי נוחות ושלווה. כך וודאי היה, אם סיפורנו לא היה עוסק בגרייני מאול ובעלה דונל "הלוחמני". גרייס המשיכה לבלות את ימיה בים, מנצלת את כספי המשפחה לבנות מבצרים לאורך חופי הים, לרכוש ספינות ולגייס ספנים, ודונאל המשיך לצאת עם צבאותיו ולהסתבך בקטטות.

אבל, יש גבול כמה אפשר להתגרות בסכנה, ויום אחד דונל "הלוחמני" מצא עצמו בקרב ממנו לא שב.

בכל פעם שאציל מת יש נטייה לקרובי משפחה רחוקים להופיע פתאום ולדרוש את חלקם בירושה. וכך, למרות שעל פי החוק הגאלי הקדום רכוש המשפחה היה שייך לשני בני הזוג באופן שווה, חברי שבט או'פלהרטי מיהרו לנצל את העובדה שאירלנד הייתה תחת חסותו של החוק הבריטי, לפיו רכושה של המשפחה שייך אך ורק לאב המשפחה. הם נישלו את גרייס מחלק נכבד מנכסיה, בזמן שזו הייתה אבלה על מות בעלה. גרייס שמרה עדיין על הרכוש שירשה מהוריה, אבל כל האדמות שכבשה לצד בעלה וכל הספינות שרכשה נמסרו לידי שבט או'פלהרטי. אך, בעוד שרכוש יכול לעבור ידיים בלי להתלונן, אי אפשר לומר אותו דבר על נאמנותם של חיילים. חייליו הנאמנים והמיומנים של דונל, ניצבו לרשותה של גרייני מאול. 

בראש הצבא הזה, גרייני מאול החלה לצאת למסעות כיבוש בעצמה, ולהחזיר את האדמות והרכות שנלקחו ממנה. מכיוון שאיש לא הכיר את הים טוב ממנה, היא הייתה יכולה להפתיע את טירות האויב מכיוון הים ולברוח מבלי שאיש יוכל לרדוף אחריה.

באותו הזמן באנגליה שלט המלך הנרי השמיני. למלך היה תחביב מפוקפק משלו: אחת לכמה שנים, כשהשתעמם מהמלכה אשתו, היה מוצא לעצמו מלכה חדשה להינשא לה. את נשותיו שלא הסכימו להתגרש ממנו, או להתפגר בכוחות עצמן, הוא פשוט היה מוציא להורג וכך מפנה את כס המלכות לצדו למלכה הבאה.

חייו הרברבניים וחתונותיו הרבות במהרה כילו את קופת האוצר של הכתר הבריטי והנרי החליט שהגיע הזמן למלא את הקופה על ידי הטלת מיסים כבדים על תושבי הממלכה. הוא הציב מבצרים גדולים בערי הנמל של אירלנד ודרש מכל ספינת מסחר שעגנה בהם לשלם כופר מלכותי.

שוב גרייני מאול נאלצה לראות כיצד בשם החוק רכושה נלקח מידיה. האם היא וויתרה? לא ולא! אם המלך מבקש למסות את האדמה, החליטה בליבה, אני אהיה המלכה של הים וכל ספינה שתעבור בדרכי תצטרך לשלם לי מיסים – או להרגיש את נחת זרועי.

כך החלה הקריירה של גרייס או'מאלי – שודדת הים האימתנית גרייני מאול. במהרה שמה הגיע לכל מסבאה באירלנד ובאנגליה (שזה הרבה מאוד מסבאות!). דייגים פשוטים וסוחרים ימיים סיפרו זה לזה סיפורי אימה על מפגשים הימיים עם מי שזכתה לכינוי "מלכת הפירטים".

חייה של שודדת ים היו חיים משתלמים ביותר ובמהרה גרייס החזיקה ביותר הון מאשר אי פעם היה לה מהעסקים ההגונים של אביה, או מאדמותיו של בעלה המנוח. כעבור מספר שנים היא ניצבה בראש צי ימי ענק שמנה עשרים ספינות, מלאות בלוחמים נאמנים וספנים מיומנים.

למרות שהייתה שודדת ים אימתנית, גרייס עדיין הייתה אצילה, עשירה ויפה עד מאוד, מה שהוביל לכך שלא חלף זמן רב והחלו מחזרים לבקש את ידה. ביניהם היה גם ריצ'רד בורק, מנהיג שבט בורק, שזכה לכינוי "הברזל" בגלל שנהג להתהלך עם שריון טבעות עתיק שירש מאבותיו. בורק החזיק במספר אדמות ובטירה נאה, אבל מעניין יותר מכל אלה הייתה אחיזתו בנמל של מפרץ קלו, שגרייס מאוד רצתה שיהיה ברשותה.

גרייס הסכימה לנישואין בתנאי שאלה יערכו על פי החוק הגאלי הקדום ולא לפי החוק האנגלי. לפי החוק הגאלי לכל נישואין יש שני שלבים – בשנה הראשונה לנישואין השניים חיים כבעל ואישה. בתום השנה יש להחליט אם להישאר יחדיו או שכל אחד ילך לדרכו. לבורק לא הייתה ברירה אלא להסכים והשניים נישאו לפי החוקים של אירלנד הישנה.

כעבור שנה גרייס הייתה כבר בהריון מבורק ולא הייתה לו כל סיבה לחשוש שהנישואין האלה לא ימשיכו, אבל בדיוק ביום השנה לנישואין, כשהשניים דהרו זה לצד זו בשטחים מחוץ לאדמותיהם גרייס החלה להאיץ בסוסהּ ולדהור במהרה לכיוון הטירה של בורק. כשאיש הברזל המסכן הצליח להגיע לטירתו הוא מצא את אשתו הטרייה וההרה משליכה את חפציו מהחלון בראש המגדל. כשניסה להבין את פשר העניין היא קראה לעברו "תודה רבה, אתה משוחרר!".

הנישואין האלה, בשביל גרייס היו רק דרך נוחה לכבוש את טירתו של האדון ולקבל שליטה על הנמל החשוב שהיה ברשותו.

את בנם המשותף היא כבר ילדה על הסיפון של ספינתה האהובה, בזמן קרב ימי. האגדה מספרת שהיא המשיכה לירות מאקדחה לעבר האויב תוך כדי הלידה.

בערך בזמן הזה, בארמון המלוכה הבריטי חלו שינויים חשובים. הנרי השמיני החליט להתפגר בעצמו וכס המלכות עבר לידיים ראויות יותר – אלה של המלכה אליזבת', שאת סיפורה המופלא נשמור לפעם אחרת.

אליזבת' לא הייתה נהנתנית ובזבזנית כמו קודמה, למען האמת היא הייתה מלכה חכמה וטובה והובילה את הממלכה המאוחדת לשנים של שגשוג ופריחה. היא האמינה ששלטון אמתי לא יכול להסתפק שאיסוף מיסים מהנתינים, אלא שיש גם להשליט סדר בממלכה. שום מקום לא היה זקוק יותר לסדר מלכותי מממלכת אירלנד.   

אליזבת' מינתה את סיר ריצ'רד בינגהם לכבוש מחדש את אירלנד ולבסס שם את שלטונה באופן יציב. בינגהם מיהר לגייס לשורותיו כמה מראשי השבטים הגאליים ובמהרה ביסס את שילטון אנגליה על אדמת אירלנד.

אבל, גם אם האדמה הייתה בראשות המלכה, הים היה שייך למלכה אחרת לחלוטין – למלכת הפירטים. גרייס גייסה את כל ספינותיה וחייליה ויצאה למרד כנגד השלטון המלכותי. ספינותיה הטילו מצור על כל ספינת מסחר אנגלית שהעזה לחצות את התעלה שבין בריטניה ואירלנד.

בינגהם הבין שהוא לא יוכל לטעון לשליטה על האי הסורר אם לא יצליח להתמודד עם מכת שודדי הים והוא השקיע את כל משאביו בתפיסת מלכת הפירטים.

כך קרה שמזלה הטוב של גרייס הגיע לסיומו. בינגהם ראשית כבש את טירותיה ולבסוף הצליח גם לכלוא אותה. למרות שהתכוון להוציא אותה להורג, היא ניצלה את נכסיה ואת השפעתה כדי להתחמק מעונש זה. גרייני מאול, שאהבה יותר מכול את האוויר הפתוח והים הגדול, מצאה עצמה כלואה בצינוק טחוב וקטן למשך שנתיים ארוכות וקשות.

כשסוף סוף השתחררה, גילתה כי כל נכסיה נלקחו מידיה והיא נותרה חסר כל. היא הייתה כבר כמעט בת שישים ודומה היה שעכשיו היא תהיה חייבת להיכנע ולמצוא לעצמה עבודה מסודרת. האם היא נכנעה? לא ולא! חיש מהר אספה סביבה את חייליה הנאמנים, ביחד הם השתלטו על ספינת סוחרים אנגלית וחיש מהר חזרה השמועה למסבאות אנגליה ואירלנד שהים חזר להיות מסוכן מתמיד, שכן גרייני מאול שוב שטה על גליו.

הלורד בינגהם לא היה מוכן לוותר לשודדת הים, מתוך ידיעה שאין שום סיכוי שהוא יוכל ללכוד אותה בים, שכן איש לא מכיר את הים כמו גרייני מאול, אז במקום לרדוף אחריה, החל לרדוף אחר ילדיה. לא עבר זמן רב והוא לכד שניים מילדיה וכלא אותם ברשותו, דורש שמלכת הפירטים תבוא אליו להיכנע אחרת לא תראה את ילדיה.

לגרייס לא הייתה ברירה, והיא הסיטה את נטיב ספינתה, לא אל אחוזתו של בינגהם, אלא לחצרה של אליזבת' מלכת אנגליה.

המלכה אליזבת' האמינה בחוקי ממלכתה אך הייתה לה חיבה מיוחדת לשודדי ים. היא אפשרה לשודדי הים להקים עיר נמל משלהם שתהיה נמל בטוח לעגון בו – אמסטרדם, ואפילו היה לה שודד ים משלה – סר פראנסיס דרייק, שהיה אורח של כבוד בחצרה ונהג לשעשע את אנשי החצר שלה בסיפורים על מסעותיו הרבים. כששמעה שגרייני מאול בעצמה מבקשת להיפגש עמה, מיהרה לספק לה קבלת פנים מכובדת.

למרבה ההפתעה, אליזבת' לא פגשה בשודדת ים מפחידה ומסוכנת, אלא בסבתא חמודה כבת שישים. גרייס או'מלי הציגה את עצמה כאישה מסכנה שנאלצה לשרוד בעולם של גברים, ואמרה שכל שהיא מבקשת הוא שישחררו את בניה שנאסרו על לא עוול בכפם. היא הוסיפה שעכשיו, מכיוון שרכושה נלקח ממנה, אין לה ברירה אלא לחיות את חיי הפיראט, אבל הבטיחה שאם רק תזכה אותה הוד מעלה במשכורת חודשית היא מבטיחה לעזוב את החיים הארורים האלה ולהשתקע על היבשה.

המלכה אליזבת' כאמור, לא הייתה טיפשה. היא שמעה את הסיפורים הרבים על גרייני מאול האכזרית וידעה שלא מדובר אלא בהצגה. אבל באופק החלו להיווצר בעיות גדולות יותר והמלכה ידעה שעוד מעט לא תהיה ברירה אלא לצאת למלחמה גדולה בין ממלכת אנגליה לספרד. היא ידעה שבעת מלמה עדיף לגייס חברים במקום ליצור אויבים חדשים ולכן היא הסכימה לדרישותיה של מלכת הפירטים, ציוותה לשחרר את ילדיה ואפילו ציוותה לשלם לגרייס או'מאלי משכורת שנתית שתוכל לחיות בכבוד. גרייס הודתה להוד מעלתה על טוב ליבה וחסדיה הגדולים וחזרה לביתה.

האם היא סיימה את ימיה כמלכת הפיראטיים? כמו שכל יורד ים יודע, מי שטעם את מלח הים וחש את הרוח אל מול נוף כחול ונצחי לעולם לא ישכח את קריאת הים. לא עבר זמן רב והסבתא הזקנה חזרה להנהיג את ספינותיה, אבל הפעם היא דאגה לוודא שהיא שודדת אך ורק ספינות ספרדיות.

ירושלים של מטה - 303 - הצל האדום של העיר

פרק מיוחד במינו, קומיקס ברדיו בשיתוף גיבור העל הירושלמי פארק וויין האזנה נעימה

 

שיר של גרמנים

שוב הוא מאונן את כל הזמן שלו לריק

זה לא מספיק היום ללכת כמו צדיק,

היום צריך גם להבריק עם איזה טריק 

כמו להדביק ציטוט עתיק

של גרמנים.

אפשר לשרוף כך עוד שנים,

פשוט לדחוף את הפנים

לתחתונים של כוכבנים

שמרקדים משומנים לצליל מחשב

של גרמנים.

לשפוך עוד פוסט מצחיק ולא מעיק

שלא מדליק ולא מציק 

ולא מחזיק יותר מתיק 

של דוגמנית במכונית

של גרמנים.

להיות בעד העננים והשמנים

לתמוך בכל הקטנטנים והשונים,

להתנגד לראשונים ולשונאים ולבורים

ולדברים שמזכירים הימנונים קצת ישנים 

של גרמנים.

רק לא לשלוף את היונים

ואף מילה על שמאלנים

זה  יהדוף את הקונים

ואת תזרים המזומנים,

יש לחייך ולהסכים 

עם החומה והמיסים 

והשנאה והכיסים

לקבור את כל הכעסים 

ולחייך חיוך מקסים

של גרמנים.  

קורא בכתובים - היידגר - הוויה וזמן - 12. ניתוח ראשוני של להיות-בתוך-העולם, מתוך הסתכלות על להיות-בתוך

אחרי שביססנו כי דאזיין הוא ישות אשר יש לה צורת הוויה של קיום, כלומר שללהיות-קיים יש משמעות בעבורה ומשמעות זו גוזרת את מה שהוא להיות בעבורי (כלומר, היא תמיר "שלי"), אנו ממשיכים לניתוח אנאליטי של הפירות של להיות-בתוך-העולם.

חשוב להדגיש כי, למרות שבפרקים הבאים יערכו ניתוחים נפרדים של רכיבי הדבר הזה שהוא "להיות-בתוך-העולם" יש תמיד לזכור כי דבר זה הינו אחדותי באופן מהותי. עצם העובדה שהיידגר "מפרק" את הנקודה הזו לגורמים אינה גוזרת כי גורמים אלו יכולים להיות נפרדים זה מזה, אלא הם תמיד מופיעים כתכונות המרכיבות את המכלול של אופן הוויה של דאזיין כלהיות-בתוך-העולם. בפרק זה היידגר מציג את הרכיב "להיות-בתוך".

כאשר אנו מסתכלים על "להיות-בתוך" כרכיב מ"להיות-בתוך-העולם", אנו נוטים להבין את המשמעות של להיות-בתוך כמקביל ל"להיות מוכל במשהו". בדרך זו ניתן להגיע מהבנה של כל דבר כמו "המי בתוך הכוס" ל"המים בתוך העולם" בדרך של הבנת ה"בתוך" כמוכל על ידי" - המים בתוך הכוס במובן של הכוס מכילה את המים, הכוס, בתורה נמצאת "בתוך" החדר אשר מכיל אותה. כך ניתן להמשיך הלאה ולטעון כי החדר בתוך הדירה, זו בתוך הבניין, הבניין בתוך השכונה, השכונה בתוך העיר, העיר בתוך המדינה, המדינה בתוך היבשת, היבשת בתוך כדור הארץ, זה בתוך היקום והעולם הוא מה שמכיל את היקום וכל מה שמוכל על ידו. מסלול זה של הבנה, למרות שהוא נהיר ותואם צורת הבנה בסיסית שלנו של "להיות-בתוך" אינו תואם את אופן ההוויה של דאזיין. צורה זו של להיות בתוך, במובן להיות נמצא בתוך, מתאים לאופן ההוייה של ישים מסוג "נוכח בפני". לדאזיין, עם זאת, אופן הוויה אחר.

"Being-in […] is a state of Dasein's being; It is an existential.

So one cannot think of it as the Being-present-at-hand of some corporeal thing"

עבור דאזיין "להיות-בתוך זה הוא מצב שבו הוא קיים. זה הוא ביטוי פורמאלי של איך העולם נוכח עבור דאזיין, לא איך הוא נמצא בתוך העולם כדבר בין הדברים. למרות שאנו יכולים להבין צורה זו כהגדרה פורמלית לחלוטין של אחד הרכיבים של להיות-בתוך-העולם, הצגה זו של המבנה הפנומנולוגי של דאזיין חותרת תחת מסורת ארוכה של הפילוסופיה המערבית.

באופן מסורתי נהוג היה לחלק את קיומו של האדם בעולם במושגים של פנים וחוץ כך שהנשמה נמצאת בתוך הגוף, או שעבור האדם יש עולם חיצון ועולם פנימי. יש לכולנו היכרות עם צורה זו של מחשבה, העומדת בבסיס החלוקה הדיכוטומית של העולם ליחסי סובייקט-אובייקט. השיח שלנו מניח אותה בצורת רבות של חקירת הקיום שלנו. הפסיכולוגיה האנאליטית מניחה הפרדה זו בבסיסה. כפי שנראה פעמים רבות במהלך הספר, היידגר שולל צורה זו של חלוקה ומבקש להחליפה בתפיסה אחדותית של הקיום האנושי. אחדות זו באה לידי ביטוי באופן שבו "להיות-בתוך-העולם" הוא אופן קיום בסיסי עבור דאזיין.

שנים אחרי "הווייה וזמן" היידגר יתאר צורה זו של להיות-בתוך במובן שאינו מרחבי במילה "לשכון" (Dwell). מילה זו מתאימה מאוד להבנת האופן שבו היידגר מתייחס לנקודה, היות והיא מכילה היבט של היכרות עם מה  שאני שוכן בתוכו. אדם שוכן בביתו שלו, לעומת זאת קורה שהוא נמצא בבתים של אחרים.

על מנת לכוון את הקורא למשמעות המדויקת של אופן הקיום-בתוך-העולם, מבלי לאבד את צורת ההבנה של "מוכל ב" אותה הוא שלל, היידגר מביא צורת ביטוי אחרת לנקודה זו – דאזיין לא בתוך (in) העולם , אלא העולם נוכח לצדו (alongside). אך מיד עם הצגת המושג, הוא חייב להבהיר שנית כי אין כאן כוונה של "להיות זה לצד זה" – צורה המתאימה יותר לישים מסוג נוכח-בפני. למעשה, השפה העברית מאפשרת בצורה מדהימה לתאר את הישים האלה בביטוי השגור "נמצא ליד", זה הוא משחק מילים נחמד משום שהוא מכיל בתוכו, אם כי בדרך עקיפה, את היד של present-at-hand.

הסיבה שהיידגר כל כך מסתבך בהבהרת צורת הקיום שאינה להיות-בחלל היא שלהיידגר יש קושי לתאר את הפנומנולוגיה של החלל. בעיקר בגלל שהוא חייב להכניס מושגים של גוף לתוך הדיון, מהם הוא מבקש להימנע באופן מתודולוגי. מרלו-פונטי, ממשיך את היידגר בדיוק מהנקודה הזו אל הפנומנולוגיה של הגוף.

אופן זה של להיות-בתוך העולם, נתון לדאזיין כעובדה. זוהי העובדתיות (facticity) של קיומו. העובדה שאני עכשיו יושב במשרדי נתונה לי באופן ישיר. אבל עובדתיות זו אינה תואמת למושג מעולם הפילוסופיה של "אווידנטיות". בפילוסופיה נהוג להשתמש במושג "עובדה" על דבר מה שלא ניתן להטיל בו ספק. רק אחרי שהתמודדנו עם בעיות הספקן (שאלה שהשיח הפילוסופי בצורתו הקלאסית מאפלטון ועד הוסרל לא הצליחה להתמודד אתה). היידגר מראה כיצד העובדתיות הזו של העולם לא הופכת לבעיה פילוסופיה אלא אחרי שדאזיין מאמץ צורה של התכוונות "פילוסופית" שהיא רחוקה מאוד מהמקום שבו דאזיין שוכן ביומיות שלו.

כדי להבין נקודה זו בצורה נאותה אפשר להסתכל על הצורה שבה מור ניסה להתמודד עם שאלות הספקן והאופן שבו וויגנשטיין השיב למור בספרו "על הוודאות". על מנת להשיב לספקן מור הרים את ידו ואמר "אני יודע שזו ידי שאני מרים", והמשיך להסביר שאם אינו יודע זאת אז הוא לא יודע דבר ומעשה למילה "יודע" אין יותר משמעות עבורו. לפיכך אם יש דבר כזה שהוא "יודע" אזי "אני יודע שזו ידי". וויטגנשטיין הראה מתוך כך כיצד מור אינו אלא מוסיף מילים שלא לצורך. שכן די היה לומר "זו ידי" כך שלטענה זו תהיה כל המשמעות שלה בלי ה"יודע" המהותי כל כך לטיעון שלו. למעשה, וויטגנשטיין הראה, להגיד "אני יודע שזו ידי" מקביל ומניח כי "אני יודע שאני יודע שזו ידי" וכן הלאה וכן הלאה. ישנן הקבלות רבות בין וויטגנשטיין והיידגר. למעשה, עם בובר כמשלים המשולש, הוגים אלו נמצאים בחוד החנית של המהלך הדרמתי ביותר שנעשה בפילוסופיה במאה  השנים האחרונות. אך אין זה המקום להרחיב על כך.

מכאן היידגר ממשיך לתאר את הלהיות-בתוך כחלק מהמנגנון השלם הקרוי "care", בהמשך נראה כיצד המכלול של ההתכוונות של דאזיין מכיל מידה של פרשנות בכל הבנה שלו של המציאות אשר לא ניתן לצאת ממנה, אבל ממש מוקדם מדי להסביר את המשמעות של נקודה זו, והיות ויוקדשו לכך פרקים שלמים בהמשך, אינני רואה את הטעם בכך בשלב זה.

בפרק זה, כמעט כל התיאורים של "להיות-בתוך" היו שליליים – זה לא להיות בתוך חלל וכו' – למעשה המידה של להיות בתוך דבר מה שהוא מוכר, לשכון בתוך, היה התכונה החיובית היחידה של חלק זה שהוא הלהיות בתוך. מכאן שאיננו יכולים להגיד דבר חיובי על הלהיות-בתוך הזה אלא שזה הוא תמיד להיות במערכת יחסים מסוימת עם העולם. הסיבה לכך, היא שהלהיות-בתוך הזה הוא לעולם לא עומד בפני עצמו, הוא חלק מיחידה אחת שהיא להיות-בתוך-העולם. המידה שבה הלהיות-בתוך הינו לשכון במשהו מוכר, ובמידה שבה אופן ההינתנות של העולם הינו ישיר בעובדתיות שלו, מראה כי כבר כאן ישנה מידה של לדעת את העולם. לנקודה זו של להיות-בתוך כלדעת את העולם היידגר מקדיש את הפרק הבא.