אחרי
שביססנו כי דאזיין הוא ישות אשר יש לה צורת הוויה של קיום, כלומר שללהיות-קיים יש
משמעות בעבורה ומשמעות זו גוזרת את מה שהוא להיות בעבורי (כלומר, היא תמיר
"שלי"), אנו ממשיכים לניתוח אנאליטי של הפירות של להיות-בתוך-העולם.
חשוב
להדגיש כי, למרות שבפרקים הבאים יערכו ניתוחים נפרדים של רכיבי הדבר הזה שהוא
"להיות-בתוך-העולם" יש תמיד לזכור כי דבר זה הינו אחדותי באופן מהותי.
עצם העובדה שהיידגר "מפרק" את הנקודה הזו לגורמים אינה גוזרת כי גורמים
אלו יכולים להיות נפרדים זה מזה, אלא הם תמיד מופיעים כתכונות המרכיבות את המכלול
של אופן הוויה של דאזיין כלהיות-בתוך-העולם. בפרק זה היידגר מציג את הרכיב
"להיות-בתוך".
כאשר אנו
מסתכלים על "להיות-בתוך" כרכיב מ"להיות-בתוך-העולם", אנו
נוטים להבין את המשמעות של להיות-בתוך כמקביל ל"להיות מוכל במשהו". בדרך
זו ניתן להגיע מהבנה של כל דבר כמו "המי בתוך הכוס" ל"המים בתוך
העולם" בדרך של הבנת ה"בתוך" כמוכל על ידי" - המים בתוך הכוס
במובן של הכוס מכילה את המים, הכוס, בתורה נמצאת "בתוך" החדר אשר מכיל
אותה. כך ניתן להמשיך הלאה ולטעון כי החדר בתוך הדירה, זו בתוך הבניין, הבניין
בתוך השכונה, השכונה בתוך העיר, העיר בתוך המדינה, המדינה בתוך היבשת, היבשת בתוך
כדור הארץ, זה בתוך היקום והעולם הוא מה שמכיל את היקום וכל מה שמוכל על ידו.
מסלול זה של הבנה, למרות שהוא נהיר ותואם צורת הבנה בסיסית שלנו של
"להיות-בתוך" אינו תואם את אופן ההוויה של דאזיין. צורה זו של להיות
בתוך, במובן להיות נמצא בתוך, מתאים לאופן ההוייה של ישים מסוג "נוכח בפני".
לדאזיין, עם זאת, אופן הוויה אחר.
"Being-in […] is a state of Dasein's being;
It is an existential.
So one cannot think of it as the Being-present-at-hand
of some corporeal thing"
עבור
דאזיין "להיות-בתוך זה הוא מצב שבו הוא קיים. זה הוא ביטוי פורמאלי של איך
העולם נוכח עבור דאזיין, לא איך הוא נמצא בתוך העולם כדבר בין הדברים. למרות שאנו
יכולים להבין צורה זו כהגדרה פורמלית לחלוטין של אחד הרכיבים של להיות-בתוך-העולם,
הצגה זו של המבנה הפנומנולוגי של דאזיין חותרת תחת מסורת ארוכה של הפילוסופיה
המערבית.
באופן
מסורתי נהוג היה לחלק את קיומו של האדם בעולם במושגים של פנים וחוץ כך שהנשמה
נמצאת בתוך הגוף, או שעבור האדם יש עולם חיצון ועולם פנימי. יש לכולנו היכרות עם צורה
זו של מחשבה, העומדת בבסיס החלוקה הדיכוטומית של העולם ליחסי סובייקט-אובייקט.
השיח שלנו מניח אותה בצורת רבות של חקירת הקיום שלנו. הפסיכולוגיה האנאליטית מניחה
הפרדה זו בבסיסה. כפי שנראה פעמים רבות במהלך הספר, היידגר שולל צורה זו של חלוקה
ומבקש להחליפה בתפיסה אחדותית של הקיום האנושי. אחדות זו באה לידי ביטוי באופן שבו
"להיות-בתוך-העולם" הוא אופן קיום בסיסי עבור דאזיין.
שנים
אחרי "הווייה וזמן" היידגר יתאר צורה זו של להיות-בתוך במובן שאינו
מרחבי במילה "לשכון" (Dwell). מילה זו מתאימה מאוד
להבנת האופן שבו היידגר מתייחס לנקודה, היות והיא מכילה היבט של היכרות עם מה שאני שוכן בתוכו. אדם שוכן בביתו שלו, לעומת
זאת קורה שהוא נמצא בבתים של אחרים.
על מנת
לכוון את הקורא למשמעות המדויקת של אופן הקיום-בתוך-העולם, מבלי לאבד את צורת
ההבנה של "מוכל ב" אותה הוא שלל, היידגר מביא צורת ביטוי אחרת לנקודה זו
– דאזיין לא בתוך (in) העולם , אלא העולם נוכח
לצדו (alongside). אך מיד עם הצגת המושג,
הוא חייב להבהיר שנית כי אין כאן כוונה של "להיות זה לצד זה" – צורה המתאימה
יותר לישים מסוג נוכח-בפני. למעשה, השפה העברית מאפשרת בצורה מדהימה לתאר את הישים
האלה בביטוי השגור "נמצא ליד", זה הוא משחק מילים נחמד משום שהוא מכיל
בתוכו, אם כי בדרך עקיפה, את היד של present-at-hand.
הסיבה
שהיידגר כל כך מסתבך בהבהרת צורת הקיום שאינה להיות-בחלל היא שלהיידגר יש קושי
לתאר את הפנומנולוגיה של החלל. בעיקר בגלל שהוא חייב להכניס מושגים של גוף לתוך
הדיון, מהם הוא מבקש להימנע באופן מתודולוגי. מרלו-פונטי, ממשיך את היידגר בדיוק
מהנקודה הזו אל הפנומנולוגיה של הגוף.
אופן זה
של להיות-בתוך העולם, נתון לדאזיין כעובדה. זוהי העובדתיות (facticity) של קיומו. העובדה שאני
עכשיו יושב במשרדי נתונה לי באופן ישיר. אבל עובדתיות זו אינה תואמת למושג מעולם הפילוסופיה
של "אווידנטיות". בפילוסופיה נהוג להשתמש במושג "עובדה" על
דבר מה שלא ניתן להטיל בו ספק. רק אחרי שהתמודדנו עם בעיות הספקן (שאלה שהשיח הפילוסופי
בצורתו הקלאסית מאפלטון ועד הוסרל לא הצליחה להתמודד אתה). היידגר מראה כיצד
העובדתיות הזו של העולם לא הופכת לבעיה פילוסופיה אלא אחרי שדאזיין מאמץ צורה של
התכוונות "פילוסופית" שהיא רחוקה מאוד מהמקום שבו דאזיין שוכן ביומיות
שלו.
כדי
להבין נקודה זו בצורה נאותה אפשר להסתכל על הצורה שבה מור ניסה להתמודד עם שאלות
הספקן והאופן שבו וויגנשטיין השיב למור בספרו "על הוודאות". על מנת
להשיב לספקן מור הרים את ידו ואמר "אני יודע שזו ידי שאני מרים", והמשיך
להסביר שאם אינו יודע זאת אז הוא לא יודע דבר ומעשה למילה "יודע" אין
יותר משמעות עבורו. לפיכך אם יש דבר כזה שהוא "יודע" אזי "אני יודע
שזו ידי". וויטגנשטיין הראה מתוך כך כיצד מור אינו אלא מוסיף מילים שלא
לצורך. שכן די היה לומר "זו ידי" כך שלטענה זו תהיה כל המשמעות שלה בלי
ה"יודע" המהותי כל כך לטיעון שלו. למעשה, וויטגנשטיין הראה, להגיד
"אני יודע שזו ידי" מקביל ומניח כי "אני יודע שאני יודע שזו
ידי" וכן הלאה וכן הלאה. ישנן הקבלות רבות בין וויטגנשטיין והיידגר. למעשה,
עם בובר כמשלים המשולש, הוגים אלו נמצאים בחוד החנית של המהלך הדרמתי ביותר שנעשה
בפילוסופיה במאה השנים האחרונות. אך אין
זה המקום להרחיב על כך.
מכאן
היידגר ממשיך לתאר את הלהיות-בתוך כחלק מהמנגנון השלם הקרוי "care", בהמשך נראה כיצד המכלול של ההתכוונות
של דאזיין מכיל מידה של פרשנות בכל הבנה שלו של המציאות אשר לא ניתן לצאת ממנה, אבל
ממש מוקדם מדי להסביר את המשמעות של נקודה זו, והיות ויוקדשו לכך פרקים שלמים
בהמשך, אינני רואה את הטעם בכך בשלב זה.
בפרק זה,
כמעט כל התיאורים של "להיות-בתוך" היו שליליים – זה לא להיות בתוך חלל
וכו' – למעשה המידה של להיות בתוך דבר מה שהוא מוכר, לשכון בתוך, היה התכונה
החיובית היחידה של חלק זה שהוא הלהיות בתוך. מכאן שאיננו יכולים להגיד דבר חיובי על
הלהיות-בתוך הזה אלא שזה הוא תמיד להיות במערכת יחסים מסוימת עם העולם. הסיבה לכך,
היא שהלהיות-בתוך הזה הוא לעולם לא עומד בפני עצמו, הוא חלק מיחידה אחת שהיא
להיות-בתוך-העולם. המידה שבה הלהיות-בתוך הינו לשכון במשהו מוכר, ובמידה שבה אופן
ההינתנות של העולם הינו ישיר בעובדתיות שלו, מראה כי כבר כאן ישנה מידה של לדעת את
העולם. לנקודה זו של להיות-בתוך כלדעת את העולם היידגר מקדיש את הפרק הבא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה