חופשה משפחתית - צרפת, מחוז הרון אלפ. 3. פרנה-וולטיר

התחנה הבאה בתכנית שלנו הייתה עלייה לרגל לבית האחוזה של וולטיר זצ"ל, אבל לפני-כן הייתי פשוט חייב לנסות להגיע לעוד נקודת עלייה לרגל חשובה: ווילה דיודטי באגף הווילות היוקרתי של דרום אגם ז'נבה. במקום הזה, לפני מאתיים שנה הגיעה חבורה מפוקפקת של משוררים. את המקום שכר הלורד ביירון בתקווה לבלות שם עם רופאו הפרטי ד"ר פולידורי שהיה אמון על מתן תרופות למחלואיו וסמים לשמחותיו של הלורד. אל הזוג הזה הצטרפו: קלייר קליירמונד, המאהבת של ביירון שיצאה מהמקום הזה בהריון שהסתיים בנסיבות טראגיות במיוחד. אחותה החורגת של קלייר, מרי וולסטונקראפט-גודווין, ביתם של האנארכיסט שהקים את הוצאת הספרים הראשונה לילדים ונוער וויליאם גודווין, וההוגה הפמיניסטית הגדולה מרי וולסטונקראפט. ובן זוגה של מרי, המשורר פרסי ביש שלי, שניצל את ההזדמנות בשביל לברוח מאנגליה, משאיר מאחוריו מספר נושים המחפשים אחריו ובאשתו ובתו. לזוג הזה החופשה הייתה חשובה במיוחד היות והם איבדו את תינוקם לא מזמן אחרי ששלי גרר אותם החוצה מביתם בלילה סוער כדי, שוב, לברוח מנושים.

הם תכננו לבלות שם חודש של שיכרות, אופיום והשתכשכות פרועה באגם, אבל למרבה הזצער בדיוק באותו הזמן הייתה התפרצות הר געש באינדונזיה שמילאה את שמי חצי כדור הארץ הצפוני בעשן שחור לחודשים. כך קרה שהשנה שבה הם רצו לנפוש, זכתה לשם "השנה ללא קיץ". לחבורה לא נותרה ברירה אלא לאמץ את מזגד האוויר הקודר ולהישאר כלואים באחוזתם, קוראים זה לזה סיפורי אימה גרמניים. בהשראת הסיפורים הם החליטו לערוך תחרות כתיבה – מי שייצר את סיפור האימה הטוב ביותר יזכה. 

פרסי שלי וויתר אחרי כמה ניסיונות, השראתו תחכה עוד שבועיים כדי שהוא יגיע לשמוני ושם יכתוב את הפואמה הנפלאה "מון בלאן". קלייר קליירמונד העדיפה לעשן אופיום ולקרוא במקום להשתתף בתחרות. ביירון ניסה לכתוב סיפור אימה אוריינטליסטי על כישוף חיי נצח, אבל הזניח אותו במהרה לטובת כתיבת הפואמה "חשיכה" – היצירה האפוקליפטית הראשונה בהיסטוריה שבה סוף העולם מתואר כדבר אסתטי, ללא הקשרים תיאולוגיים. הזוכה הגדול של התחרות היה ללא ספק, ד"ר פולידורי שכתב את "הערפד" סיפור הערפדים הראשון בספרות המערב. לימים נעריך יותר את יצירתה של מרי – ד"ר פרנקנשטיין, אבל היא תמשיך לעבוד על הסיפור הזה בשנתיים הקרובות ולכן לא תוכל לזכות בתחרות. 

שתי היצירות האלה התקבלו בברכה, השני מעולם לא יצא מדפוס מאז שיצא לאור והיה לספר המצליח ביותר במאה ה19, למרות כל הדוסטוייבסקים, וויקטור הוגו וצ'ארלס דיקנסים שבאו אחריו. הודות לתרמית של המו"לים הספר "הערפד" יצא תחת שמו של הלורד ביירון, והספר "פרנקנשטיין" יצא כלל ללא שם מחבר, התאפשר לכולם להניח שכותב הספר היה כותב ההקדמה שלו – פרסי שלי. כך קרה שהקרדיט לסיפור אחד שמספר על מיליונר שמנצל נשים ושותה את דמן, ניתן למיליונר שניצל נשים ושתה את דמן, והקרדיט לסיפור על אינטלקטואל צעיר שמזניח את הצאצא היחיד שלו, לניתן לאינטלקטואל צעיר שהזניח את הצאצא היחיד שלו.

למרבה הצער, לא ניתן היום לבקר בווילה דיודטי, כמו לפני מאתיים שנה, גם היום היא אחוזה שמנוהלת על ידי אנשים שרק רוצים פרטיות. למרבה המזל הגענו מוכנים. גוגל ארת' גילה לנו שלא רחוק מהאחוזה יש פארק ציבורי הפונה לאגם ז'נבה, בו ניתן לתת לילדות להתרוצץ ואנחנו יכולים להתרכז בחבר הנוסף שהבאנו לטיול – הרחפן הקטן שלנו. אנחנו לא חלאות אדם ולכן לא העפנו אותו ממש אל תוך שטח האחוזה, אבל בתמונה הפסטורלית של אגם ז'נבה שמצורפת כאן, ניתן לראות אותו בפינה השמאלית למטה.

משם הגיע הזמן להשטחות על קברי צדיקים הפרטית שלי – ביתו של וולטיר. אשר, למרבה שמחתנו בדיוק נפתח השנה אחרי עשור של שיפוצים מקיפים. קשה להסביר את חשיבותו של וולטיר. היום, במיוחד בארץ, לא קוראים אותו מספיק, ואם קכבר קוראים זה בעיקר את היצירה המקסימה והקטנה שלו "קנדיד" ולא את שאר אלפי יצירות השירה, תיאטרון, פילוסופיה והיסטוריה הממלאות את 99 הכרכים של מהדורת כל כתביו, או את עשרות-אלפי המכתבים הרהוטים והצלולים שממלאים 99 כרכים נוספיו במהדורת כל כתביו.

איך ניתן לאמוד את חשיבותו של וולטיר? לאנגלים יש שייקספיר – לצרפתים יש את וולטיר. לחב"דניקים יש את הרבי מילובביץ' – לחילונים יש את וולטיר. לדתיים יש את משה רבינו – לנאורים יש את וולטיר. הוא הביא במו ידיו את הנאורות לצרפת, בהנחייתה האמונה של מאדאם דה שאטלט הוא הביא את הפילוסופיה הבריטית ואת השיטה הניוטונית לאירופה. למרות שמעולם לא הייתה לו שיטה פילוסופית מוסדרת משלו הוא הלוחם הגדול של הנאורות בעד ערכי הסובלנות והמדע, אשר תקף כל מקרה של רדיפה דתית שבו נתקל. הוא היה הראשון בצרפת לדרוש אימוץ של חיסוני ילדים. אז הוא היה צריך להתמודד גם עם הכנסייה שאמרה שחיסון אולי עובד, אבל הוא הולך נגד ההשגחה העליונה שהחליטה כבר מי צריך לחיות ומי למות, ונגד הרופאים שטענו שפעולה כזו אינה היגיינית ולא נערכו מספיק מחקרים כדי לאשרה. השניים במהרה שינו את דעתם ועד היום צרפת נהנית מאחוזי החיסון הגבוהים בעולם. כהיסטוריון הוא הביא את גישתו הביקורתית למחקר ההיסטורי והיה הראשון להכיר בהיסטוריה כסדרה ארוכה של פשעים נגד האנושות. הוא תמיד הזכיר לקתולים את האינקוויזיציה ולקלוויניסטים את סוורטוס. ומעל לכל אלה הוא היה הלוחם הגדול של האנושות בעד שלום והשאיפה ההדדית לפעול לקראת חיים של שיוויון וחירות זה לצד זה.

על הדעות החתרניות האלה הוא בילה לא מעט זמן בבסטיליה, ועוד יותר זמן בגלות. לעיירה פרנה הוא הגיע אחרי חיים שלמים של בריחה. מצרפת לזרועותיו של פרדריק הגדול, מפרדריק הגדול לזרועותיה של מאדאם דה שאטלט וממאדאם דה שאטלט לז'נבה. אחרי שבז'נבה החליטו להפעיל לכבודו את החוק הישן האוסר על קיום מופעי תאטרון הוא החליט לרכוש את בית האחוזה הגדול ביותר בעיירה פרנה הצרפתית, מרחק שני קילומטרים מז'נבה, כך שהוא יוכל תמיד לדלג בין צדי הגבול שהעניינים יתחממו.

הוא יכול היה לעשות זאת משום שוולטיר היה מסוג האנשים האלה שהצליחו להיות גם אנשי מילה וגם מיליונרים. את רווחיו הנאים מכתביו הוא השקיע בחכמה בעידן שהוביל למהפכה התעשייתית. אבל הוא לא היה רק פילוסוף ועשיר – הוא בראש ובראשונה היה אדם. העובדים שלו באדמות הרבות סביב לאחוזה נהנו מהשכר הכי טוב באזור ומכל הארץ הגיעו אנשים לעבוד תחתיו. העיירה גדלה ואחרי מותו שינתה את שמה מפרנה לפרנה-וולטיר.

מיד כשהגענו לאחוזה, אחרי שנטלתי לעצמי כמה דקות לבכות קצת בפינה, הבנתי שקריאה של ארבעה ספרים כהכנה לביקור הזה (שתי ביוגרפיות ושני כרכים של מבחר מכתביו) הייתה אולי הכנה מוגזמת ושאולי, רק אולי, אני מפיל על אשתי ובנותיי הרצאות על גבי הרצאות בכל פינה שבה עצרנו. אז עצרנו. הלכנו לטיול נהדר באדמות המקיפות את האחוזה ולבסוף קינחנו בפיקניק קטן לצידה.

שבעים ומאושרים היינו מוכנים להעמיס את הבנות המותשות שלנו בחזרה אל הרכב ולצאת אל עבר התחנה הראשונה שלנו – אנסי.